לכתחילה – יש להפריש חלה פעם נוספת, אך ללא ברכה. בדיעבד – אם נזכרו בכך רק בשבת שבה אין מפרישים חלה, יש לסמוך על ההפרשה שנעשתה במהלך מעמד בת המצווה.

הסבר: כתב מרן השולחן ערוך (הלכות חלה סימן שכ"ח, סעיף ג') שאין מפרישים חלה ללא רשותו של בעל העיסה. והוסיף על דבריו מור"ם בהגה"ה: "מיהו אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה, כגון שהיתה העיסה מתקלקלת, מותר ליטול חלה בלא רשותו, דזכין לאדם שלא בפניו".

ומבואר מכאן דבכל גוונא בעינן שליחות מפורשת מהבעלים, אלא אם כן הוי זכות גמורה ומובהקת עבורם שאז אמרינן "זכין". ובנידון דידן, לכאורה לא חלה שליחות ולא הוי זכות, שהרי הנותנת (בעלת העיסה האמיתית) בוודאי ניחא לה טפי להפריש בעצמה ולקיים את המצווה בעצמה, ולא שתפריש חברתה בלא דעתה.

אלא שיש להביא בזה את מש"כ מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו "חזון עובדיה" (תרומות ומעשרות, עמ' קע), שהביא שני מהלכים בדעת הרמב"ם ומרן השו"ע שפסקו דאם אמר הבעל הבית "כלך אצל יפות" הרי זו תרומה, ולא אצטריכו לשליחות מפורשת מעיקרא. וביאר דבריהם במהלך השני, דמכיוון שמצווה היא, אנן סהדי דכיון דהשתא ניחא ליה במה שהופרש, ודאי דמעיקרא נמי ניחא ליה וחלה ההפרשה למפרע.

וכ"כ הבית יוסף (יורה דעה, סימן שלא, סעיף לא) והוכיח כן מדברי הש"ס במסכת קידושין (דף נב:) דמידי דמצוה שאני. ובקצות החושן (סימן רסב) הביא דברי הבית יוסף והאחרונים, והוכיח כוותייהו מסוגיית הגמרא בעירובין (דף עא.), דמשום ניחותא דמצווה אמרינן דמדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה, ומוכח כהרמב"ם דלא בעינן דשוייה שליח ממש. וכן כתב בשו"ת אמרי בינה (דיני תרומות ומעשרות סימן ו דף ע סע"א), שאחר שהביא דברי הרשב"א, כתב, דמ"מ הרמב"ם ומרן ס"ל דלגבי הפרשת תרו"מ מהני אף ניחותא דהשתא על למפרע, ובפרט בזמן הזה דחלה ותרו"מ אינם אלא מדבריהם, שפיר סמכינן עלייהו. והכי מוכח נמי בחידושי הריטב"א (בעירובין עא.), עכ"ד. וראה מה שהאריך מורינו הגרש"ז ריוח שליט"א בעניין זה בספר תבואת השדה (מהדו"ח) פ"ז הערה 12.

ובנידון דידן, הרי אנן סהדי דבוודאי ניחא ליה השתא לבעלת העיסה במה שחברתה הפרישה עבורה, שהרי מעיקרא רצתה ליתן לה את כל העיסה כולה במתנה גמורה, וכל שכן דאיכא ניחותא וקורת רוח במה שהופרשה החלה במעמד רבים וברוב עם לכבוד שמחת בת המצווה. ועל כן בדיעבד סמכינן על ההפרשת חלה שנעשתה שם ומותר להשתמש במה שנאפה מעיסה זו.

תשובה: ממש לא בסדר, לא חלה ההפרשה, והפירות נשארו טבל. הנוסח לגמרי אינו תיאורטי, אלא מעשי, ויש השלכה דינית משפטית לכל שלב בו.

הסבר: שלב מרכזי בהפרשת תרו"מ אפילו כשאיננו מוציאים את התרו"מ, הוא לקרוא שם לכל תרומה ומעשר בפנ"ע, ולסיים להם מקום, כלומר להגדיר בדיוק היכן מקומה של כל הפרשה מהתרו"מ. לכן, אנו מתייחסים לכל הפרשה בפנ"ע, ומגדירים במדויק היכן היא [בצפון הפירות, בדרומם, למעלה, למטה, וכדו']. רק אז חלה ההפרשה, אבל אם אומר באופן כללי שהמעשר ראשון בתוכו, אינו חל (משנה תרומות פ"ג מ"ה. רמב"ם שם פ"ג ה"ח). שום שלב בנוסח ההפרשה אינו תיאורטי ח"ו, אע"פ שאנחנו לא מוציאים את התרו"מ בפועל, אם מפני שכהן אינו יכול לאכול את התרומות בזה"ז, אם מפני שיש פתרון כיצד לתת את המעשרות מבלי להוציאם, ובמע"ש בלא"ה פודים אותו.

יש להדגיש את דבריו הידועים של הגרש"ז אוירבך זצ"ל שגם מי שאומר את נוסח ההפרשה כתיקנו, אלא שחושב שזה 'תיאורטי', וכדו', ואינו מבין שבהפרשתו הוא מחיל דין מסוים על המופרש, ומבחינה הלכתית משפטית החלק המופרש אינו שייך לו אלא לשבט הכהנים, הלוויים, וכו', גם בזה לא יוצא יד"ח הפרשה.

לכן, חשוב ללמוד את מעשה ונוסח ההפרשה. בלימוד חד פעמי קצר ולא מסובך הדברים יהיו פשוטים. ניתן להיעזר בצוות המכון ובכל רב המתמצא בהלכות אלו.

אתם רשאים ללקט, ואינכם צריך להפריש תרו"מ.

הסבר: המצב כיום שעניים אינם באים ללקט, וע"כ לא צריך להשאיר את הנותר, ואפילו הבעלים יכול ללוקטם, כמבואר בגמ' (חולין קלד:), וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' שלב): 'לקט, שכחה ופאה, אם אין עניי ישראל מצויים שם ליטלם, אין צריך להניחם'. והוסיף הרמ"א: 'והאידנא אין נוהגין בהם, לפי שהרוב עובדי כוכבים, ואם יניחום, יבואו עובדי כוכבים ויטלום (טור)'. וכ"כ החזו"א (מעשרות סי' ז סק"י) שהיתר זה קיים בימינו, והרחיב, ע"ש.

כפי שהינך מציג את הדברים, הקלחים הנותרים אינם נשמרים אלא הפקר לכל, ואם כי נכון לבקש את רשות בעה"ב ללקט הוא מידת דרך ארץ, אך אינך צריך להפריש תרו"מ, וכדין הפקר.