שלום וברכה,
דג זה למרות שמו, המשווק ברשתות ובחנויות שבכשרות שלנו, מקורם בבריכות גידול מטופלות, וראשם כמו גופם נקי מטפילים. ואפשר לאוכלו.
אכן דגי סלמון למרום שהם מגידול מכלובים, ולכן מובטח נקיותם מתולעי אניסאקיס, בכל אופן כיון שהגם גדלים בכלובים שבתוך הים, הכינה החיצונית מצוייה על העור ובראש במקומות החבויים.
ועל כן על גבי העור לאחר הטיפול בחנות הדגים, להסרת הקשקשים והשטיפה החזקה הם אמורים לרדת. אולם בראש שיש מקומות חבויים, הן בזימים והן בתוך הפה, הראש אסור באכילה ללא שטיפה וניקוי.
בדרך כלל בכל חנות שיש תעודת כשרות של המכון, יש בצד הוראות ניקוי לראש דגי הסלמון, גם העסקים עצמם קיבלו הנחייה שלקוח המעוניין בראש הדג, יש לפותחו לרוחב ולהסיר את איברי הפנים, ועם מים בזרם חזק, ובסיוע שפשוף של קצות האצבעות לנקות את כל איזו פנים הראש, ואז הוא בחזקת נקי ומותר באכילה.
אולם כאמור דגי בריכות, כגון הדג ששאלתם, או שאר סוגים, כגון אמנון, בורי, לברק, ועוד. הם בחזקת נקיים לחלוטין הן הגוף והן הראש, ושנזכה להיות לראש ולא לזנב.

שנה טובה ומבורכת.

ראשית כלל נקוט בידך, להוציא כלאי הכרם, שאר כלאים, שהם כלאי אילן או כלאי זרעים, אין התוצרת נאסרת באכילה. גם אם נזרעו או נשתלו באופן האסור.
שנית, בכלאים הקובע הוא לאו דווקא שמות, או כללים בוטניים, אלא הדמיון ההלכתי שזה העלים, צורת הפרי וטעם הפרי. ובפירות הדר יש לעיתים סוגים שונים שאינם כלאים זב"ז. ויש שלמרות שהן מין הדר הם כלאים זב"ז. ויש האומרים שרוב מיני ההדר אינם כלאים זב"ז, ונחשבים למין אחד, להוציא הקיצוניים ביותר בטעמם.
ולכן למעשה ככל שכיום אינך יודע מהי סוג הכנה, אתה יכול להשתמש לכתחילה בפירות, מחמת צירופי הספיקות האמורות לעיל.

יש מי שכתב להקל בזה. ולעניות דעתי העיקר להלכה שיש להמנע מזה, ואפילו כשהבשר כבר על האש יש להימנע מזה[1].

[1] דבר שהוא נוזלי הכרעת הפוסקים שהם אינם מעכבים את הפליטה, ואפשר להתיר לכתחילה, וזה כולל שמן או שומן שימס על האור, מי פירות, מיטבל שום נוזלי ועוד. ויש שכתבו להתיר רק בדיעבד ולא לכתחילה. אם כי הסכמת רו"כ האחרונים שלשון הרמ"א בשו"ע בסי' עח, שלכתחילה מותר. ועוד ששם דיבר במליחה לאחר ששם נוזלים על הבשר, והכא מדובר בצלייה. לגבי נוזל ביצים יש להחמיר לכתחילה כי חיישינן שהוא נקרש ומעכב הפליטה כמו שנראה לעינינו [ואין הוא קשור לדין מולייתא של ביצים שבסי' עז שלדעת הספרדים כתב הפר"ח שאפשר להתיר לכתחילה, ששם זה גוש שמתערבב עם הבשר ואיננו נקרש].

דבר גושי כגון תבלינים או פירורי לחם, יש להחמיר שמא הוא מעכב את הפליטה של הדם, ולא דמי לשמן וכל נוזלים שלאחר שטח איתם את הכבד הם חלק ממנו ואינם מפריעים לפליטה משא"כ באבקות ובגושים הללו. ועוד שיש לחוש שיבלע מהדם שיוצא, ויחזור ויבליע בבשר. והוא כעין המבואר ברמ"א בסי' עג (סעי ה) שנהגו שלא למלוח כבד כלל, אפילו לבד ואין לשנות. והטעם השני המובא בש"ך, ט"ז ושאר נו"כ שהאור חוזר ומבליע הדם שפלט, שייך גם כאן. והגם שלא כל התבלינים עם תכונות מלח, שהוא גורם לפליטה, מכל מקום חלקם חריפים, הם ועוד שעדיין גוש הם ומתמלאים מן הדם כמו שניכר בעין, ונשאר המקום לחוש לפחות לכתחילה. ויודע אני שיש שכתבו להקל, ולענ"ד העיקר להלכה שיש להימנע מזה, ובפרט שאפילו בשמן יש מי שכתב שאין להתיר אלא לכתחילה [פמ"ג, בית הלל וכ"כ באור לציון למעשה], ובאופנים מסויימים אפילו בדיעבד [ראה שערי דיעה סי' עח ס"ק א שאסר בשמן אפילו בדיעבד ורק בשומן התיר] וק"ו בנידו"ד שיש להימנע מזה, ואם כבר תיבלנו נכון לשטוף לפני הצליה. ובדיעבד מותר.

אולם כשהיא כבר מונחת על האש, כתב הרמ"א שם שנהגו למלוח קצת, וזה כדי לחוש לדעת האומרים שכל צלי צריך מליחה מועטת [כמבואר בסי' עו] וכיון שעושה מיד ומעט אין לחוש. וטעם זה שייך רק במלח כמובן. וכיון שהוא לא מעכב פליטה, אלא אדרבה מסייע לפליטה, כאשר עושה זאת מעט ומייד כשזה כבר על האש לא חיישינן שיבליע בחזרה. ולפי"ז יש לומר ששאר גושים ואבקות כגון תבלינים, וקל וחומר פירורי לחם [שהראו לי מי שהתיר גם בזה], שכתבנו שיש לחוש שהם מעכבים את הפליטה של הדם בשונה מחומר נוזלי, יהיה אסור לכתחילה, גם אם זה כבר מונח על האש.

החלב מותר, וכמבואר בהל' בשר וחלב (סי' פז סעיף ו) ובש"ך שם. וראה עוד בסי' צ. ואם הבהמה נתנבלה, אסורה היא וכל היוצא ממנה.

כשר בשתיה לכתחילה, גם בלי חותם כשרות.

שלום וברכה,
הפרי שקטפת זה גמר מלאכתו, וגם אם גדל מחוץ לחצר אלא במקום שאינו משתמר והכנסת לבית נאסר גם באכילת עראי.
קל וחומר אם גדל בחצר הבית המשתמרת, ברגע שקטפת פרי גדול שהדרך לחלק לפלחים כגון מנגו נאסר גם בלא כניסה לבית באכילה. וק"ן אם הכנסת לבית.

גם הפרי שלא בשל, ועתיד להתבשל בבית בהמשך, דינו שווה לאמור לעיל, וחייבים להפריש ממנו תרו"מ. ועצם הקטיף הוא גמר המלאכה, ודומה לאבוקדו או בננה שעתידים להמשיך ולהתרכך בבית, שדינם כפרי שנגמר המלאכה בקטיף שלהם.

בהצלחה

יש להשלים הבדיקה והניקוי בבית.
את בני המעיים, להסיר את הקרום השחור בפנים, ולנקות היטב את החללים.
ומבחוץ לראות שהכל תקין וללא סימני פציעה אדומים.
ואפשר לאכול.
יש שמחמירים להסיר החלק הדק שהיה עוטף את בני המעיים [ראה תוספת הסבר בספר תולעת שני חלק שני בערכו של דג זה]
בהצלחה

אכן כך נפסק להלכה בשולחן ערוך שאין לומר שום פסוק כאשר הכהנים מברכים את העם. אולם בזמן ששליח הציבור מקריא, מותר לקרוא את הפסוקים, והגם שגם בזה יש מי שכתב שעדיף לשתוק, אולם כמה מעדות ישראל נהגו והקפידו על כך כבר מאות בשנים, והנח להם לישראל במנהגם[1].

[1] כתב מרן בשו"ע סי' קכח (סעי' כו) 'בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק, אלא ישתקו ויכוונו לברכה'. ומקור הדין בגמרא בסוטה (דף לט ע"ב – מ ע"א) שהביאה סדרה של פסוקים 'ברכו ה' מלאכיו' 'ברכו ה' כל צבאיו' 'ברכו ה' כל מעשיו'. ובהמשך אומרת הגמ' שמי שאומר זאת טועה, 'כלום יש לך עבד שמברכים אותו והוא לא מאזין'. ואמנם הרמ"א על השו"ע שם כותב שבימינו שהכהנים מאריכים הרבה בניגונים, כן נהגו לומר את הפסוקים. אולם הוא מסיים שיותר טוב שלא לאומרם. וכ"כ הב"ח שכל חכם נזהר שלא לומר פסוקים. וכ"כ בשכנה"ג (הגה"ט סי' קכח אות ז) שכן המנהג עכשיו ליודעי דעת. וכ"כ המאמר מרדכי שזה המנהג הנכון שלא לאומרם כלל. וכ"כ הכה"ח על השו"ע שם (אות קנט). ומה שכתב השו"ע 'שום פסוק' אומר הב"ח בסי' קכח שלאו דווקא הפסוקים המוזכרים בגמרא בסוטה אין אומרים, אלא אפילו פסוקים אחרים.

אלא שכל האמור לעיל הוא בזמן שהכהנים מברכים את העם. אולם בזמן שהש"ץ מקריא לכהנים, אין החסרון של עבד שמברכים אותו והוא אינו מאזין, ואז לכאורה יכול הוא לומר את הפסוקים. וכ"כ המגן אברהם (ס"ק לט) והט"ז (ס"ק כה) ואמנם גם בזה הא"ר מפקפק, אולם כמה מן האחרונים יישבו את טענותיו. ומ"מ כתבו כמה מן האחרונים, שיותר טוב לשתוק ולשמוע. וכן מנהג ירושלים (כה"ח שם). וכן הנהיג הגר"א (מעשה רב).

אולם מנהג הנפוץ בצפון אפריקה לומר הפסוקים, אלא שאמור יש לאומרם בזמן שהש"ץ מקריא [ולכן נהגו שהש"ץ מאריך בהקראתו את הפסוקים, ומטעם זה אמרו רק בשבת ויו"ט ולא בימות החול]. כך נהגו במרוקו. וכן מנהג תוניס (ספר עלי הדס פ"ב אות נב, ויעוי' במשנ"ב איש מצליח על השו"ע שם). וכן היה מנהג אלג'יר ולוב [נחלת אבות שחרית אות ס]. והוא כבר מנהג קדום. וזאת יש לדעת שאין אלו הפסוקים שהוזכרו בגמרא אלא פסוקים אחרים שהם מעין כל תיבה מברכת הכהנים [כבר הוזכר המנהג עם פסוקים אחרים במנורת המאור הקדמון בפ"ב, ברכת כהנים בד"ה וכשאומרים הכהנים, שכתב שיאמרו הציבור בלחש על כל תיבה פסוקים מתאימים שהביא שם, רק שלא הם הכתובים היום בסידורים ולא בזמן ברכת הכהנים כפי שהוא כתב שם].

אבקת שוקו להבדיל מקפה, אינו עובר לא בישול ולא קלייה [על פי הרוב לפי מה שאנו בדקנו], וממילא אין כל היתר להכינו בשבת אלא בכלי שלישי.

יכולה לברך.