למנהג הספרדים, אין לומר ברכה מעין שבע, אלא בבית הכנסת קבוע בלבד [להוציא ירושלים בין החומות]. ויש מי שכתבו שעל פי הקבלה יאמרו בכל מקום, אולם מנהג ישראל בכל אתר ואתר ברוב תפוצות העולם כדעת השו"ע שאין אומרים.

למנהג האשכנזים אם המנין נקבע לכמה שבועות, לכל התפילות, ויש שם גם ס"ת, כן מברכים. ונהגו להקל בתפילה קבועה גם אם אין ס"ת, וגם אם זה רק לתפילת ערבית של ליל שבת.

המקור לתשובה והנימוקים מספר כתר מלוכה חלק אורח חיים סימן טז’

מותר לקחת ויטמינים אלו גם בשבת, גם לדיעות המחמירות שלא ליקח בד"כ ויטמינים בשבת.

מותר לצאת עם המסכה גם במקומות שאין בהם עירוב כלל, ומותר גם להורידה מפעם לפעם מתחת לפיו כדי לנשום [באופן המותר על פי כללי הרופאים], כל שזה עדיין קשור היטב מאחרי אוזניו. ואין הבדל בזה בין סוגי המסיכות השונות המוכרות לנו.

לזה שהיה עליו לעזוב למלונית, והיה חייב לצאת, אמרתי לו שישאיר התפילין ברשותם, רק שיסכם עמם, שלא יעשו שום פעולה עדיין עד אשר יתבררו עוד דברים. ואם בסוף ישרפו, זה על דעת עצמם, והוא אין לו כל עוון.

עוד הצעתי לסכם איתם, שיבדקו תחליף לשריפה, על ידי הטמנה של התפילין בכלי חרס אטום, ואת הכלי לקבור באדמה, שלכאורה גם הם מסכימים דבר זה מהני ק"ו מהמת עצמו.

לגבי לקחת לכתחילה תפילין כאשר יש חשש לשריפה, הנה כאשר זה בוודאות ילך לשריפה, כתבו רוב הפוסקים שאין להתיר לקחתם עמו לבית החולים. ואמנם יש התירו כאשר זה עלול להכביד על החולה את מחלתו עקב הקושי הנפשי של אינו מניח תפילין.

אמנם במקרה דידן, כיון שכפי הנראה יסכימו הרשויות לפשרות שהצענו, ולא יצטרכו לשרוף התפילין, הרי בוודאי שמותר, וגם אם חלילה בסוף יקרה שינוי, ויחליטו לשרוף, אין העון תלוי בצואר החולה כלל.

מי שהיה בבידוד, ונמצא בריא, אין לו לברך הגומל [ומי שנמצא חולה והתרפא ראה במקורות].