שיהיה לכם סייעתא דשמיא, ותסיימו את בנית בית הכנסת בקלות ובשלימות, ותזכו לקדש שם שמים במבנה ולהיות משכן לשכינה. עצים כפי שציינת מעבירים ולא עוקרים. והנה עצי פרי עקירתם חמורה ומסוכנת, ועוקרים רק במקום שיש היתרים [כשזה לצורך דיור למגורים ולא להרווחה יש כמה היתרים, וק"ו בנוטע במקום שאינו שלו, וכעת הם צריכים המקום לצרכי רבים, שאפשר לה]. באם יקפידו על האמור להלן, הדבר מותר בשופי:

• לא עוקרים אלא מעבירים אותו עם הגוש השלם בלי שיתפורר.
• להכין פח אשפה גדול [עם 2 ידיות מהצדדים] לעשות בו חור 2.5 ס"מ.
• להוריד את נוף העץ ככל האפשר מבחינה חקלאית.
• על ידי גוי, להוציא את העץ יחד עם גוש גדול קרוב לגודל של הפח הנז'.
• להעביר את הגוש ישר לפח הנז', ולהוסיף אדמה ולחבר להשקיה ולתת להמשיך לחיות, כאשר הפח נמצא על קרקע גלויה. ולהעביר כך לביתו של אותו נוטע ויישאר שם על אדמה גלויה, עד שיחליט היכן מעונין לשותלו.
• אם יש מקום מוכן להעברה כעת, לאחר הוצאת הגוש, יש להעבירו, ורק יש להקפיד שכל הזמן הוא בקשר עין עם האדמה. אם המקום החדש בקרבת מקום, אפשר להעביר כמות שהוא, ואם זה לא בקרבת מקום, יש להעביר עם הפח הנז' למקום החדש ושם לדאוג שהשתילה בקרקע תהיה עם הגוש השלם לכסות היטב, ולעקוב לאחר מכן שהעץ נקלט במקומו החדש.
• אם המעבר למקום החדש כולל נסיעה ברכב, יש לוודא שהפח עם העץ, ברכב לזמן קצר בלבד ורק לזמן הקצר של ההעברה ולא יותר. ואם אפשר שגם בזמן הנסיעה נופו של העץ יהיה כלפי הקרקע מחוץ לרכב.

הנה עצם עיקר הדין שבחור בן חו"ל שבא לארץ ישראל שחייב לשמור יו"ט שני של גלויות, אינו דבר ברור כלל. שכבר כתב הרב המני"ח בהערה בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' ד) בשם הגאון רבי משה גלאנטי, שקבלה בידו מרבני ירושלים, שרווק העולה לארץ ישראל, עושה יו"ט אחד בלבד, שמא ימצא אשה בא"י וישאר בא"י, ואף שעדיין לא מצא, כל הראוי לבילה, וכו'. אא"כ אין לו דיעה בענין, וסומך על הוריו, שאז יעשה יומיים כבני חו"ל. וכך הוא מנהג קדום ומתוקן והוקבע לדורות שרווק יעשה רק יום אחד. וכך מעיד שהנהיגו חכמי צפת. והגם שיש מי שכתב והורה שגם הרווקים יעשו שני יו"ט, כבר השיב להם מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' נה) שכך קבעו רבותינו גאוני הדורות הקודמים, ומי שחלק זה מפני שעלו רק לעת זקנותם לא"י ולא ידעו מזה. והוסיף שם שכך הנהיגו רבני חברון, יעוי"ש. וכ"כ הגר"ח פלאג'י בספרו רוח חיים (סי' תצו ס"ק ג). ויש מי שכתב לחלק שדברי המני"ח מדוברים רק כשהבחור אמר שרוצה להשתקע, ולא בסתם בחורים. וכבר השיב על דבריו בחזו"ע (יו"ט עמ' קמה).

והן אמת שבשו"ת אגרו"מ (או"ח ח"ד סי' קח) ממש התעלם מכל דברי חכמי ירושלים ועיה"ק צפת וחברון, וכתב לחתן שהיה בא"י בשבועות, וגם תכנן לחזור ולהתחתן בחו"ל, ולשוב לארץ ישראל לשכון בה, והוא כתב לו: 'לכן אינו כלום מחשבתך ודעתך להשאר בא"י עתה בחג השבועות שיהיה דינך כשל בן א"י כל זמן שאתה בחור, שהוא ממש כמו שהיית בפה מחמת שאתה סמוך על שלחן אביך, ודין אביך הרה"ג שליט"א כל זמן שהוא בחו"ל הוא כבן חו"ל ממש ואין המחשבה ליסע ולהתיישב בא"י כלום, שמחשבה בעלמא ודאי אינו כלום, דכל ישראל שומרי תורה דעתן להתיישב בא"י כי מחכים ומצפים לישועת ה' שהוא כהרף עין, ורק כשיעלה לא"י עם ב"ב יהיה בדין בן א"י מאחר שמחשבתו יהיה לקביעות, וכן הוא דינך אף שאתה נמצא בא"י, ובפרט שאתה חושב לבא בעוד זמן קצר לחו"ל עד אחר החתונה שלך ואין האדם שייך לידע העתידות שלכן, פשוט וברור שצריך אתה לחוג חג שבועות שני ימים עד שתבא ממש אחר החתונה בעה"י עם אשתך לא"י'. ע"כ.

אולם בנידו"ד לענ"ד אפשר שגם האגרו"מ יסכים שכן כאן נשא אשה על מנת שישארו בארץ ישראל, והוא כבר כאן והכלה מארץ ישראל, ואין זה מחשבה לנסוע לארץ ישראל לאחר החתונה, אלא זה בפועל שממשיך ונשאר בארץ ישראל, ומתחתן כאן עם בת אר"י, ונשאר לגור שם, ונראה ממש כבן ארץ ישראל. ובפרט שדבר פלא שהתעלם כך ממה שכתבו כל חכמי הדורות הקודמים והכרעת מרן החיד"א. ועוד ראה בשו"ת דבר יהושע (ח"ג יו"ד סי' עו) שהגם שהחמיר ברווק מ"מ גם הוא הדגיש שכ"ז אם לא גמר בדעתו להישאר בא"י, ואם ימצא בחורה שתרצה לגור בחו"ל יגור עמה שם, אז החמיר. א"כ בנידו"ד שכבר נשא בת א"י וכבר גמר בדעתו על כך. ובהצטרף דעת כל גאוני הדורות הקודמים, עליך לעשות יו"ט אחד בלבד. ברכת מזל טוב!

כתב בחת"ס (סי' שו), שאסור להטיל מום גם בספק בכור. ובטוט"ד (ח"ב יו"ד סי' קמא) כתב שאין בידינו להכריע, והוסיף שמדברי השו"ע נראה שזה איסור תורה להטיל מום. בשו"ת אב"נ כתב שהגם שזה איסור תורה להטיל מום גם בזה"ז, מ"מ בהצטרף עוד ספיקות אפשר להקל. וכ"כ הלכה למעשה החזו"א (יו"ד הל' בכור), שלדידן אין איסור להטיל מום מן התורה, ולכן בספק בכור, אפשר להטיל מום, דהוי ספק דרבנן ולקולא. ותמה על החת"ס שאסר לומר לנכרי להטיל מום. ומצאתי עדות שהביא מהרב ליכטנשטין שהיה רב בית מטבחיים שכתב שנהגו במרבק כדעת החזו"א, והיה גוי חותך את אוזני העגלים שהיה ספק לגביהם. כי הם חששו שהגודל שיש באוזן של המספר לא מספיק שמא אינו בגודל כרשינא. ושוב מספר שהגיע אחד מגדולי ישראל לביקור, והורה לסמוך על הנקב שבאוזן ואין צריך להטיל מום על ידי גוי. ולמעשה אם ינהג בזה כדעת מרן החזו"א שפיר דמי, ובפרט שיש לומר שהמספר שיש לכבשים באוזן כבר די בהם, הגם שאין כך ההוראה למעשה, אולם חזי לאיצטרופי.

הלכה למעשה הוא לא צודק.

ונסביר בקיצור. עצם הברירה ביום טוב לצורך יום טוב מותר גם אם לא לאלתר וכמבואר בשו"ע סי' תקי סעי' ב. אלא שכדי למעט בטירחה מוציא את מה שיש יותר קצת. וכל זה כמובן בברירה ידנית ולא בכלי. וכתב הביאור הלכה (סי' תקי סו"ס ב) וזה לשונו: היוצא מדברינו דהנוהג להקל לברור קטניות פסולת מתוך אוכל אף שהיה אפשר מבעוד יום יש להם על מי לסמוך ואף בבורר להניח לסעודה אחרת [או בע"ש על שבת ועל ידי עירוב תבשילין]. ומ"מ לכתחלה נכון בכגון זה שהיה אפשר לו מבעוד יום לברור האוכל מתוך הפסולת דזהו בודאי חשיב שינוי וכמדומה שכן נוהגין העולם. עכ"ל. ובזה נתבאר התשובה לשאלתך.

כללית יש לחלק בין פעילות של הרשויות לפי שיקול דעת, או קנסות או לחילופין דבר קבוע ומוגדר. לדוגמא, אם אדם ירכוש ולא ישלם, שיחרימו לו את המוצר, או אף אם את המכסים שמוטלים על ייבוא לא ישלם הרוכש, וכל הדברים הללו, אין בני האדם יכולים לנהוג בהפקרות ובגניבה, ויצעקו חמס בפיהם, ואם הרשויות החרימו להם את מה שרכשו, כי לא שילמו, מותר לרכוש מהם את אותו מוצר. אולם לאידך כאשר היה דיון והוחלט בבית משפט להוציא ממון מזה, ולתת לזה, יש כאן הוצאת ממון שלא על פי דין תורה, ואם הוצאה לפועל מימשו החלטה זו, הרי שלא על פי דין תורה נהגו, ומאד יתכן שעל פי דין תורה הוא ממון גזול.

אוסיף את אשר שמעתי מידידי וחביבי הרה"ג רבי אמיר קריספל שליט"א, ששאל ממרן ג"ע הגרע"י זצוק"ל אי שרי להשתתף במכרזים של הוצל"פ, או של הרשויות הדומות שמוציאים מאדם שלא ע"פ דין תורה, והשיב לו, שזה מותר אולם על תנאי, כלומר, שאם יבוא לאחר שרכש מהוצל"פ וכיו"ב, בעל הנכס או המוצר, ויאמר לו, שלי הוא, וישלם לו את אשר שילם אותו קונה לרשויות, יצטרך אותו קונה להחזיר לו את אשר רכש באותו מכרז.

יש לדון מכמה צדדים להתיר, לדעת המתירים ורבים הם כל שזה לא לנוי ולהידמות לגברים, אלא מפני החום והצינה, וכדברי הב"ח ביו"ד סי' קפב ועוד. וכן לדברי הרמ"א שהתיר מחמת שמחת פורים.
ואם כן נידו"ד, איננו להידמות, אלא מפני סיבה אחרת ויש מקום להתיר. ועוד שלבישה זו נעשית בחדרי חדרים ואינה יוצאה לרחוב, וצד הוא להתיר. וכמבואר לגבי רופאה הלובשת מכנסים של חדר ניתוח, בחדר ניתוח [ראה חשוקי חמד עמ"ס מכות דף כ ע"ב]. יש עוד כמה צדדים בזה, רק כתבתי בחפזון מפני הדחיפות כבקשתכם.

מזוזה היא 'חובת הדר' מוטלת על השוכר ולא על המשכיר. ולכאורה כיון שהסתיימה השכירות שלך, שאלתך צודקת, שתיקח אותם עמך שממונך רכש אותם. אולם לימדה אותנו הגמרא בבבא מציעא (ק"ב ע"א) שאסור לקחת אותן עמך עם שאר חפציך, והגמרא מספרת שם על הסכנה שיש בדבר שהיה מעשה באחד שנטלה ויצא, וקבר את אשתו ושני בניו, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו”ד סי' רצא ס"ב). כמה טעמים נאמרו על איסור נטילת המזוזה מן הבית: התוס' עמ"ס שבת דכ"ב מביא ב טעמים, או משום שהוא ביזוי מצוה, או משום שמזוזה מצילה מן המזיקים, ובנטילתו נתן להם רשות להכנס לבית ולהזיק. וראשונים על הסוגיא בב"מ כתבו טעם, שעם סילוק המזוזה מסלק השכינה מן הבית. נמצאת למד שאם אתה לוקח המזוזה למקום אחר אמנם אין חשש לטעם ביזוי מצוה, אבל לשאר הטעמים יש חשש. אם מיד שאתה מוריד השוכר החדש ישים את שלו, לכאורה אין החששות הנז', אולם גם על זה כתב מרן החיד"א בברכי יוסף (יו"ד סי' רצ"א אות ה) שלמרות שאפשר היה להתיר, מכל מקום נראה שלא חילקו חכמים במזוזה.

כמובן שכל זה, במשכיר יהודי, או שאין הורסים הבית לשפצו לאחר צאתך מן הבית, שאם הבית להריסה או משכיר גוי, חייב אתה ליקח המזוזות עמך. מכל מקום גם מרן החיד"א מסכים, שהמשכיר או השוכר החדש, יכולים לשים מזוזות שלהם, וממילא לאחר שישימו את שלהם, יכולים הם להחזיר לך את שלך. כמו כן מותר לך ליקח את שלך לבדיקת מגיה, ולשים אחרים במקומם, ואז תוכל לשים פשוטים יותר, וליקח את המזוזות המיוחדות שאתה חפץ בהם.

דרך אגב, באם הינך משאיר את המזוזות שלך על הבית, אתה בהחלט יכול לבקש מהשוכר הבא את העלות שלהם באם הוא איננו רוצה לשים מזוזות שלו.

תרנגולת לא צריכה זכר כדי לבייץ. היא צריכה חום, או של קרקע או של אור שמש או תאורה מלאכותית [שהם קיימים כיום בלולים]. מהביוץ הזה יש ביצה כל 24 שעות. אם אין זכר מהביצה לא יצא אפרוח. אם יש זכר מהביצה יגיע גם אפרוח.

. קיים אבקת חלב טמא: קיים אבקת חלב של נאקות [Camel Milk Powder] המיועד למאכל, והוא נמצא בצמיחה היום [רק שהייבוש שלו שונה, הוא מיובש בהקפאה ולא בתנור]. קיים לצרכי רפואה גם אבקת חלב חמורים, ואף אבקת חלב סוסות. גזירת חז"ל על חלב נכרי קיימת. ב. אלא שיש היתרים ידועים, יש היתר כללי, ויש היתר יותר מפורסם של אבקת חלב. אבל כבר נהגו צרכני המהדרין להחמיר אף באבקת חלב שיהיה 'חלב ישראל'. אמנם לצרכי רפואה וכיו"ב, אפשר להתיר בשופי, וכבודו יבדוק המקרים הבאים לפניו, מה הם.

טרחתי בזה הרבה בס"ד בתשובה ארוכה מאד, והיא נמצאת כעת בשש משזר חלק ד יו"ד בקונטרס הגדול של היוצא מן הטמא באות יח. ולמעשה כתבתי שגם חלב וגם בשר מתורבת כשרים לכתחילה [אלא שהמלצתי לקחתם מחלבון עוברי, שזה לחלוטין וללא דיון מותר ונשאר פרווה, יעוי"ש].

אולם לידיעתך החלב של שטראוס החדש וגם של מחלבות גד, כל הסוגים הללו, אינם חלב מתורבת, אלא זה חלבון מן הצומח, באמצעות פטריות. שדומים לחלב, כלומר אפילו מי שרגיש לאלרגן חלב זה יכול להזיק לו. אבל כמובן שזה לא חלבי. משתמשים בפטרייה כדי לייצר חלבון בטא-לקטוגלובולין [[BLG שהוא אחד החלבונים העיקריים במי גבינה. והתוצאה היא שהחלבון שנוצר זהה לחלוטין לחלבון פרה עד כדי כך שהאלרגנים לחלב מזהים אותו כאותו חלבון חלב שאליו הוא רגיש. אבל הוא כמובן ללא חלב וממילא הוא פרווה.

כמה טעמים נאמרו בזה, אולם זאת יש להקדים כי אין המקורות קדומים, ובספר "שערי פדות" אף זלזל במנהג זה. אולם ברבים מרבותינו האחרונים הזכירו מנהג זה, וכמה טעמים נאמרו בזה:

• שום משמש כנגד עין הרע, ואף מבריח את החיצונים. וסוכר הוא סימן טוב.
• שום וסוכר באופיים הם גם דבר המשתמר לזמן, וגם בכוחם ליתן טעם בתבשילים אחרים [ראה בסעי' הבא].
• כיון שמקובל בפי הבריות שהאוכל מסעודת פדיון הבן נחשב כאילו צם פ"ד תעניות [אמנם בשדי חמד (מערכת הסמ”ך כלל נ”ד) כתב שלא מצא מקור לכך אלא דבר זה הוא שיחה נאה בפי הבריות, אך בפועל ענין זה הובא בכמה מספרי רבותינו הקדושים, [ויש שכתבו שזה מתקן את העבירות שהם "כאילו" – כגון על עבירת כעס שנאמר: "כאילו עובד עבודה זרה"]. והנה על מנת שיהיה אפשר לחלק גם לאנשים שאינם יכולים להשתתף בסעודת הפדיון, לכן מחלקים דברי אוכל שהיו מצויים בזמנם והיו משתמרים לאורך זמן וכל אחד יכל לקחת חלק מסעודה זו שערכה רב.
• בהמשך לטעם האמור, נהגו דווקא בשום וסוכר שהם לצורך טעם ותיבול, וכך כל אחד מהנוטלים, בביתו היה מתבל עם זה את המאכלים שהיו עושים לכל בני הבית, וכך כל בני הבית היו גם זוכים לאכול מסעודה חשובה זו.

*