כשרות זו היא כשרות ותיקה מצרפת [היום היא פעילה מהארץ], והם מאד ותיקים ובקיאים בתחום היין ומוצריו, ובהחלט שאפשר לסמוך לכתחילה.

אם המכונה משמשת רק לסחיטת פרי הדר, אין בעיה עם המיץ. ולגבי הסכין יש לוודא למה עוד זה משמש ואם אכן משמש רק לחתוך פירות קודם סחיטה, אפשר להשתמש עם זה. ככל שאפשר למצוא פתרון להכניס את הסכין לתוך מים חמים או כיו"ב קודם החיתוך עבורך, עדיף. בהצלחה.

אכן הכמוסות עשויות מטאנאט שמקורו בג'לטין חזיר. העקרון ההלכתי שג'לטין גם אם מקורו מדבר אסור כאשר זה בליעה וזה לצורך רפואי, אפשר להתיר.

לגבי האבקה – הרבה יותר קל, כאן זה מקור צמחי שלא כמו הכמוסות, ומאושר לכתחילה לצורך הרפואי.

ביאור הכינוי של דג זה הוא זאב, ויש כמה מיני דגים מכונים זאב, אם זאב הים או זאב המים, חלקם דגים טמאים וחלקם דגים טהורים. בדרך כלל את דגי הבקלה מכנים 'זאב הים' ויש גם 'זאב המים' – ראה בספרי תולעת שני חלק שני בערך ברקודה. ובפרק העוסק בסימני טהרה בדגים, בערך דג החידקן. ולמרות שזה כינויו, אין המדובר בדגי זאב כלל וזה גם לא כינוי הרשמי אלא המסחרי מחמת הדמיון שלו, דג זה הוא הזאנדר (Pikeperch) הוא מין ספציפי השייך לסוג Sander. ושמו המדעי Sander lucioperca. הוא דג של מים מתוקים בדרך כלל, הדג הזה מעדיף גופי מים מתוקים גדולים, במיוחד נהרות גדולים ואגמים שעשירים בחומרי מזון, אולם חי גם באגמים מליחים. דג זה הוא ממשפחת הדקריים. על מנת לזהותו תראו את צבעו כאשר בחלקו העליון הוא בצבע ירוק-חום, ומשם יורדים פסים אנכיים כהים לצדדים ואילו חלקו התחתון הוא לבן-קרמי. יש לו שיניים חדות רבות כולל שני ניבים בחזית המאפיינים של דגים טורפים. בגודלו הוא יכול להגיע עד 1 מטר, ועד משקל של 15 ק"ג, הגם שהוא משווק בד"כ בפחות מחצי מגודלו זה. הזאנדר נחשב לאחד מדגי המאכל המוערכים ביותר באירופה, בזכות בשרו הבהיר והמוצק והוא מכיל מעט עצמות. לדג זה יש קשקשים קטנואידים עם שפה משוננת קטנה, ניתן להבחין בצדדים של הדג שלאורך קו הצד שלו יש קשקשים שניתן להבחין בהם בבדיקה קלה. [כיון שיש כמה מינים המכונים בשמות אלו וחלקן טמאים, נכון לבדוק הדג עד שיהיה ניכר אצלכם היטב].

לגבי הטפילים, בהחלט כמו כל הדגים החיים בטבע באגמים או בנהרות, יתכן גם באלו טפילים, וכבר נמצאו תולעים מסוגים שונים בחללי המעיים, בזימים ובחללי הפה. ויש לו גם כמה סוגי טפיל קפופודה על העור שלו. בגידול במים מליחים זה קצת שונה, ובבית גידול מתורבת, תלוי במידת הטיפול. בדרך כלל עם הסרת בני המעיים, שפשוף היטב של הדפנות, הסרת הראש, גירוד ושטיפה היטב של העור, הדג אמור להיות בחזקת נקי.

חומץ הנעשה מענבי בוסר, הוא דבר המוכר אצל יוצאי פרס, ובאיטליה גם מפורסם. בזמנו כתבתי תשובה על כך אם מותר לעשות זאת מענבי שביעית ואם אין בו הפסד. אמנם לגבי יין נסך, למעשה בסי' קכג סעי' ח כותב השו"ע לאסור מי הבוסר משום יי"נ, כלומר ברור שמה שהוא בוסר אין בו איסור מגע נכרי. אולם כותב ר"ת שאיננו יודעים מהו בוסר ומהו יין גמור ולכן יש להחמיר. וכתב הגר"א על השו"ע שזה משום חומרא בעלמא.

אלא שיש לדקדק ולידע שיש שלבים שהם לפני הגדרה של בוסר, ואם זה בשלבים אלו אין ספק כלל, והמי בוסר הם ללא חשש איסור במגע נכרי. [כך הביא גם הדרכי תשובה על השו"ע שם]. הגדרים של בוסר הם רחבים, ומבוארים בסי' רב באו"ח, וכתבתי על כך כמה תשובות בס"ד בהגדרת בוסר וסמדר לגבי ערלה, ואפשר ללמוד משם כמה גדרים למעשה. בכל אופן מה שמגיע כבר כך מחו"ל, יש לוודא שאכן הוא משלב מוקדם מאד, ועל זה צריך שיהיה הכשר [אלא אם כן זה מוצר שאפשר לעשותו רק משלב מוקדם מאד, שאז אין לגביו חשש, וזה להחלטת נותן הכשרות].

בעיקרון על פי הנוהל כרוב חייב לצאת נקי מחרקים לחלוטין [להבדיל מחסה ודומיה שמאשרים לכתחילה עד כמות של חרקים היורדים בשטיפה]. ולכן בחברות ותיקות וטובות עם כשרויות הבקיאות בחרקים זה אמור להיות נקי, ותמיד רצוי להתבונן ולהסתכל ולוודא ויזואלית שאין סימני נבירה או סימני מציצה של תריפס וכיו"ב. לגבי האחרים, נכון להגביר רמת שטיפה והשרייה ככל האפשר מבחינתכם. כגון אם עושים קצוץ, להשרות במיכל עם סטרילי, ולשטוף היטב תחת ברז מים. כגון לשים במסננת, ולהשפריץ מלמעלה זרם מים חזק.

לענ"ד כתבתי שלוף אין בו חשש לינת לילה.

השמש לא מעלה ולא מורידה בתנאים שהקמח צריך להיות. כלומר אם זה ואקום, אז הוא צמוד, ואם הוא נשאר צמוד, אין חמצן בפנים, ואין ביצים יכולות להתפתח שם. ואם כן זה נשאר על מתכונתו הראשונה, וכן במנופח ועוד. למעשה כל שתנאי האריזה נשארו כבראשונה, אין לחוש.

אכן כפי שציינתם נפסק בסי' רב סעי' ז שעל פירות מרוסקים יש לברך בורא פרי העץ, והביא הרמ"א שי"א לברך שהכל, וטוב לחוש. וסיים שאם בירך בופה"ע יצא, שכן נראה עיקר. ובכל אופן באמת כתב בספר חוט שני [וכבר קדמו הבא"ח] שאם רואה מראש שיש חתיכה שלא התרסקה, יברך עליה כברכתה ויכוון להוציא כל שאר הרסק. אבל למעשה גם במקרה שלך שהוא להיפך, ודאי שאם כבר בירך שהכל, הגם שנמצאה חתיכה בפנים, מכל מקום נפטר בברכת שהכל, שעל הכל אם בירך שהכל יצא.

דין של תשמישי מצוה אל מול תשמישי קדושה נתבאר בגמ' במגילה דכ"ו ע"ב, ושם כתוב שלתיק של ספרים יש דין תשמישי קדושה. וספרים פירושו הכתובים על הקלף כעין ספר תורה ובתפירת גידין, ראה משנ"ב סי' קנג ס"ק ה-ו. אלא שקדושת ס"ת גדולה מקדושת חומש בודד, וחומש קדושתו גדולה מנביאים, ונביאים וכתובים כהדדי, וכולם גדולים ממטפחת של ס"ת ומותר לשימם בארון קודש, משא"כ בשאר ספרים המודפסים. ועיין בשו"ע סי' קנד סעי' ג ובמשנ"ב ס"ק ז וס"ק ט. וכל זה בספרים העשויים בגלילה וכמבואר שם ובנו"כ [וכשהספר מונח בתוך נרתיק מעץ או כסף, י"א שהארגז הוא כבר תשמיש דתשמיש, וראה יבי"א ח"ח או"ח סי' יט אות יד]. הנה אם כן הנביאים עצמם שכתובים על קלף הם גוף הקדושה, והארון שאתם שמים את הנביאים שם, הוא תשמיש דקדושה, על כל הלכותיו.