ט"ו באב: משמעות היום, טעמיו והלכותיו

במשנה במסכת תענית (כו, ב) אומר רשב"ג: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים'.
עצם השוואתו של יום ט"ו באב ליום הכיפורים, 'יום אדיר בימי שנה' אשר מעלתו נשגבה עד מאד, בין בזמן הזה וק"ו בזמן שבית המקדש היה קיים. רק בזה דיינו להבין כלפי יום ט"ו באב שמדובר ביום בעל משמעות קדושה ונשגבה.

במסגרת מאמר זה באנו בכדי להתבונן ולהבין במעלתו וגדולתו של יום זה באופן של גבוה מעל גבוה כיאה לבני התורה ולתלמידי החכמים אשר כל דרכיהם בעבודת ה' בהתבוננות באותו ענין, כיצד אנו לגיונו של מלך צריכים להתעלות ולשאוב מט"ו באב קדושה לעבודת ה' ולקבל ממנו שפע הארה וקדושה לימים שלפנינו.

*

יום טוב בזמן הזה

בספר 'סדר היום' לר' משה בן מכיר כותב כך: יום טו באב ראוי להתנהג בו בשמחה וששון כמו שאמרו במשנה (תענית כ"ו ע"ב): לא היה יום טוב לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים וכו' ובו כלו מתי מדבר, שכל שנה ושנה היו מתים במדבר על אותה גזירה שנגזרה עליהם שימותו במדבר ואל יכנסו לארץ ט"ו אלף. ואע"פ שמיתתם היה מט' באב לט' באב, ואותו ט' באב של שנת המ' לא מתו… ואותה שנה כולם עלו, כבר אמרו שסוף סוף לא היו מאמינים בעצמן עד שבא ט"ו לחודש וראו הלבנה במלואה אז שמחו כולם והאמינו שפקד ה' אותם לטובה ונסתלק החרון אף מהם ועשו אותו יו"ט וכיון שאבותינו שמחו בו ונהפך להם האבל ליו"ט – ראוי לנו לשמוח בו על זה.

וכתב בעל ספר משנת חיים: בפסקי תוספות לתענית סי' כא כתבו: בטלה מגילת תענית, הימים שנקבעו לומר על הניסים, אבל יו"ט כגון ט' באב – לא בטלו. והגיר' משובשת. וכתב בחי' מראה כהן לתענית שהגיר' הנכונה היא: הימים שנקבעו על הניסים, אבל יו"ט כגון טו באב – לא בטלו. ע"ש שכתב דהוא שלא כדברי הרוקח סי' שיב שהובא בב"י סימן קלא שכתב, דבטו באב נופלין בתחנונים לפי שבטלה מגילת תענית, וכתב עוד שכן צריך להגיה בדברי האגודה שהביא הט"ז בסימן תקנט, ע"ש שכתב דטעם פסקי תוס', מאחר דטו באב הוא יו"ט בלאו הכי, וצריך ביאור אם גם יו"ט דטו באב בטל שבטלה מגילת תענית. ע"כ. ובסוף דבריו בענין זה כתב: ונראה שבהכי נחלקו הראשונים לענין טו באב, דהא יו"ט זה לא היה על גאולה מצרות, אלא כמו שאמרו בגמ' על שהותרו השבטים לבוא זב"ז וכד', ונמצא דאם גם על זה בטלה מגילת תענית תלוי במחלוקת הנ"ל, דלרש"י כיון שהטעם שבטלה מגי"ת הוא דאין שעת החורבן כשרה לעשות בו יו"ט, א"כ הוא הדין והוא הטעם לבט"ל יו"ט דטו באב דהואיל והוא עת חורבן אין לעשות יו"ט, וזה גם דעת הרוקח שהביא הב"י דאומרים תחנונים ונופלים אפיים בטו באב הואיל ובטלה מגי"ת, אבל פסקי תוס' סברו כשיטת הר"ח דמשו"ה בטלו ימי מגי"ת הואיל ועתה הימים ימי צרות ואין טעם לעשות זכרון לצרות שהיו. א"כ כ"ז בימים שעשו יו"ט על הצרות הם שבטלו עם חורבן הבית, אבל טו באב שאינו על צרות אה"נ, שלא בטל ונשאר יו"ט אף שבטלה מגילת תענית.

בהקשר לכך ראוי להוסיף הערה מעניינת מאוצרו של השפת אמת (ליקוטים) אשר מתעכב אודות הצד השוה שביום הכיפורים וט"ו באב שלדברי חז"ל, ששני ימים אלו היו ככפי הגדרתם כשיא הימים הטובים של ישראל ודוקא בטו באב בנות ישראל יצאו לחולל בכרמים. מסביר השפת אמת, ששני עוונות ראשיים היו בידי בני דור המדבר: חטא העגל וחטא המרגלים. חטא העגל היה משום מרידה בלוחות הברית ובתורה ואילו חטא המרגלים התבטא במרד בארץ ישראל וזהו החלק המשותף בין יום הכיפורים לט"ו באב, שביום הכיפורים הקב"ה נתרצה למשה על חטא העגל במתן הלוחות השניות, ובט"ו באב כלו מתי מדבר, ואז ידעו בבירור שנתכפר להם חטא המרגלים. נמצא, ששני מועדים אלו למעשה הם ימי כפרה לעם ישראל. בכך מסביר השפת אמת את העובדה שדוקא בזמן זה חלקן של הנשים הודגש לטובה והן שחוללו בכרמים, והטעם לכך הוא, משום שגם בחטא העגל וגם בחטא המרגלים לא היה לנשים חלק. ידוע ע"פ חז"ל שהנשים לא נתנו את תכשיטיהן לעגל, וגם אודות חטא המרגלים אמרו חז"ל שהנשים לא השתתפו במעל ההוא. ואדרבה, ממעשי בנות צלפחד משתמע שהנשים דוקא חיבבו את הארץ, כיון שכך דוקא בשני מועדים אלו ניתן עדיפות לעניינם של הנשים המחוללות בכרמים. אלא שהוסיף השפת אמת, שיום טוב של יום הכיפורים נותר בעינו באשר תורת ה' איתנו בבל מצב שבו אנו מצויים, מה שאין כן יום טוב של טו באב שכמו נעלם מאתנו, וזאת משום שבעוונותינו אבדנו את מתנת הארץ ולא ניתן לחגוג על מה שיסודו בנחלת הארץ.

יום שפסקו מתי מדבר למות

אחד הטעמים שבעקבותיו נקבע היום הזה ליום שמחה, וגם הוא המאורע הראשון בסדר הדורות שבעקבותיו קבעוהו ליום טוב זהו שפסקו מתי מדבר מלמות. בירושלמי (תענית פ"ד ה"ז) מובא שמאותו היום שפסקו מתי מדבר למות עשאוהו יו"ט 'ממש' ולא רק שנחשב ליום שמחה כיום הכפורים, וכך הוא ברמב"ם בפירושו על המשנה (תענית פ"ד מ"ח) שקבעוהו ליו"ט. אולם מדברי הרשב"ם (ב"ב קכא ע"א) משמע שרק אותה שנה עשו יו"ט עקב ביטול הגזירה ולא בשאר שנים, וכן דייק הגאון הרב מרדכי גרוס שליט"א מדברי התוס' (תענית ל ע"ב) וכתב זאת בספרו 'ביום חתונתו'. אמנם מלשון דברי מדרש רבה (איכה, פתיחתא לג) שכתוב: "וחזרו ועשאוהו יום טוב" משמע בשאר שנים שלאחר מכן ג"כ עשו יו"ט, דאל"כ, מאי משמע ש"חזרו"?

יש שכתבו שעצם השמחה שהיתה במדבר היא בעקבות זאת שלאחר שסיימו למות מתי מדבר, חזר הדיבור להיות עם משה רבנו ביחוד וחיבה, שנא': וַיְהִי כַֽאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָֽם: וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹֽר: – אלי נתייחד הדיבור. ועצם הענין שהפסיקו מתי מדבר מלמות – עדיין זאת לא היתה סיבה מספקת בכדי לעשותו יום טוב. אגב נעיר, כי לפי דברי אדוננו הגר"א בהגהותיו על השו"ע (סי' תצג ס"ב) שעצם השמחה היא על שפסקו מלמות, כי הוא כתב על דברי הרמ"א שם שמרבין קצת שמחה בל"ג בעומר שפסקו תלמידי ר"ע למות, והגר"א כתב ע"ז: כמו שכתוב בסוף תענית שפסקו בו מתי מדבר. עכ"ל. הרי לנו כי עצם הפסקת המיתה של דור המדבר היא הגורם לשמחת היום. ובמאירי כתוב שב' ימים אלו, דהיינו יום הכיפורים וטו באב, יש בהם שמחה יתרה מעבר לשמחה הקיימת בשאר ימים טובים.

הותרו השבטים לבוא זה בזה

בשעתו היה ציווי לבנות צלפחד, שכיון שהן ירשו את נחלת אביהן היה עליהן להינשא רק למשפחות מבני מנשה וזאת כדי שלא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר. אילו בת יורשת היתה מתחתנת עם מי שאינו מבני שבטה, אחרי פטירתה היה יורשה בנה שהוא כמובן מתייחס על שבט האב ונמצא שנחלות מסויימות היו עוברות משבט לשבט לכן אסרה עליהן התורה להינשא למי שאינו מבני שבטן. בט"ו באב התבררה ההלכה שהוראה זו של התורה לא נאמרה אלא לבני הדור הראשון של באי הארץ ולא לדורות הבאים. ומכיון שהוקבע שגם במקרה שאדם לא השאיר בנים אלא בנות והן יורשות אותו, אין איסור לבני כל השבטים להינשא זה לזה, ולכן נקבע על כך חג לכלל העם. ולכאורה מדוע ליום טוב קבעוהו בעבור סיבה זו, הרי כשהותר איסור הסבת הנחלה משבט לשבט, אם טוב הוא לשבט זה שבאה לו נחלה הרי רע הוא לשבט אחר שנחלתו נגרעה? אלא מסביר המהרש"א, לכל ישראל לא היתה שמחה ורווח במה שהותרו בהסבת נחלה, אלא היתה זו שמחתן של בנות ישראל שהוסרה מעליהן מגבלת הסבת השבט.

הג"ר ירוחם פישל פערלא זצ"ל מתרץ בביאורו ששתי מצוות נפרדות היו כאן: איסור הסבת נחלה משבט לשבט נוהג לעולם, ובכל דור אם נישאו לבני שבט אחר לא תסוב הנחלה. אבל בדור ראשון של באי הארץ נאסרו באיסור נוסף שלא לבא כלל זה בזה וזה להרחקה יתירה שלא יבואו להסבת נחלה. איסור זה הותר בדור הבא ועל כן קבעוהו ליום טוב שהותרו בו הנישואין בין השבטים.

ה'בית ישראל' (ואתחנן תשי"ד) היה אומר שיש בכך סיוע לאחדות ישראל הן ידענו שפירוד הלבבות מהווה סכנה רוחנית חמורה. בשל שנאת חינם ומחלוקת נחרב הבית השני וגלינו מארצנו ומכלל לאו אתה שומע הן שכל צעד העשוי לגרום לקירוב הלבבות ולאחדות יש בו תוספת ברכה לישראל ועל כן גאתה השמחה בט"ו באב.

הקדושת לוי אומר בדבריו לשבת נחמו: והנה כל שבט ושבט מישראל יש לו בחינה מיוחדת ולמטה נקרא גוון לכל שבט ושבט כאשר נרשם הגוון מכל שבט באבנים על החושן, בידוע מגוון כל אבן מדריגת כל שבט. עכ"ל. הרי שיש עומק גדול בעצם הענין שהותרו השבטים לבוא זה בזה, שהתחברות 'הגוונים' של השבטים יכולה להתעלות ולהעלות שמו ית'.
והתפארת שלמה מרדומסק כתב: לכן, גם ביום טו באב שמתחיל להתנוצץ ימי הרצון להיות הכנה על ראש השנה הבא עלינו לטובה צריך להיות גם כן רצון כל איש כלול בחבירו להיות עומד ומצפה לראות טובתו. וזה הרמז בגמ': יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה. פי' שכל אחד מבני ישראל ישפיע מברכתו וטובתו גם על חבירו כאשר ראינו בברכת יעקב אבינו, אשר ברך לכל אחד מהשבטים בברכה מיוחדת. יהודה גור אריה, נפתלי אילה שלוחה, וכדומה. כי י"ב שבטים הם רמוזים כנגד י"ב צרופי שם הוי"ה ב"ה לכן הברכה לכל שבט היה לפי הצירוף של שם הוי"ה השייך לשבטו, אולם אחר כך ככלותו לברך את כל אחד ואחר בפני עצמו היה כוללם יחד כמו שכתוב "איש אשר כברכתו בירך אותם" פירוש שיהיה לכל אחד ואחד כח להשפיע לזולתו מברכתו השייך לחלקו שיהיה כן גם כן לחבירו כמוהו. עכ"ל.

וכתב הבן יהוידע (תענית דף ל' ע"ב) שהטעם העיקרי לשמחת ט"ו באב הוא משום שהותרו השבטים לבוא זה בזה ושאר הטעמים הם רק מעלות יתירות לשמחה ביום זה.

שבט בנימין הותר לבוא בקהל

עוד טעם לשמחה ביום זה: אמר רב יוסף אמר רב נחמן, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר (שופטים כא, א): "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה:". מאי דרוש? אמר רב, "ממנו" – ולא מבנינו [כך אמרו בני ישראל: אף אחד מאיתנו לא יתן בתו לבני בנימין. אבל האיסור הוא דווקא על כל אחד מאיתנו, ולא על מי מבנינו שיבוא אחרינו].

כוונת הגמרא למעשה בספר שופטים, המכונה במאמרי חז"ל "פילגש בגבעה". שלאחר שנהרגה, שלחו לאנשי שבט בנימין שיסגירו בידם את הפושעים, אך אנשי שבט בנימין סירבו לכך, ועל כן עלו עליהם שאר שבטי ישראל למלחמה. לעיתים ניצחו בנימין והרגו מהשבטים אלפים ורבבות, ולעיתים הרגו בני ישראל משבט בנימין רבים ועצומים.

לאחר המלחמה, ביום כ"ה לחודש שבט, גזרו שבטי ישראל כעונש לשבט בנימין, שאיש מבני ישראל לא יתן את בתו לנישואין עם איש משבט בנימין. ויום זה הוא יום צער עד היום הזה, ויש המתענים בו עד היום הזה. ובאמת גזירה זו השפיעה מאוד על שבט בנימין, שהיו בהם בחורים במספר רב יותר מאשר הבנות שהיו בשבטם, ולרבים מהם לא היו נשים שיוכלו לשאת אותן, וכך התמעטו שבט בנימין מאוד. ולאחר שעבר דור אחד וכבר לא היו אנשים מדור אנשי המלחמה, התחילו לערער על אותה גזירה, והוחלט לשאול בעצת הסנהדרין אם ניתן להתיר את בני בנימין בקהל שאר השבטים. ובאותה תקופה גילו משמים לאנשי הסנהדרין, שאין להם לתלות האשם באותם פושעים ורוצחים משבט בנימין, אלא יתלו העוון בעצמם על שלא כיתתו רגליהם בכל גבול ישראל ללמד את בני ישראל תורת ה' ולהרביץ בהם מוסר, שמשום שהיו בטלים מן התורה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, התקלקלו נעריהם וגדלו לעשות מעשים נוראים כל-כך. אז הוחלט להתיר את שבט בנימין, בטענה שאין אלו אותם אנשים שפשעו, אלא צאצאיהם. ויום היתר הנישואין היה בט"ו באב, ולכן נקבע יום זה לשמחה עבור כל ישראל, שמחמת היתר זה נותרו אנשים משבט בנימין בעולם, ולא נכחד שבט שלם מישראל.
והרב משה מורגנשטיין זצ"ל בספרו 'מדרכי משה' כתב: ולפי זה יובן ויתבאר גם כן הטעם שבו הותר שבט בנימין לבוא בקהל, והיינו דכמו שבט"ו באב בוטל הגזר דין שיש עמו שבועה מצד בית דין שלמעלה על ידי תשובה עילאה, כמו כן הותר ביום זה הגזר דין עם שבועה מבית דין של מטה שנשבעו שלא יתנו אשה לבנימין. והיינו מטעם דבבית דין של מטה כתיב (דה"י ב יט, ו): שאלקים עמהם בדבר המשפט. ולכן על ידי תשובה עילאה של יום זה נמתק ממילא גם הגזר דין מבית דין של מטה והבינו לדרוש "'ממנו' ולא מבנינו".

כתב בספר 'כליל תפארת' לרבי ישעיהו שור זצ"ל אב"ד יאסי: להבין טעם הדברים שיהיה יו"ט כמו יום הכיפורים נראה לומר בע"ה, דמשה בירכו: "ידיד ה ישכון לבטח", דבנימין לא השתחווה לעשו יזכה שיבנה בית המקדש בחלקו ובית המקדש דלתתא מול מקדש דלעילא וזכה שיצא ממנו מלך הראשון שזכו להוסיף על התורה דוגמת יוה"כ שזכו להלוחות שניות כמו שדרשו חז"ל שאסתר ברוח הקודש נאמרה, וישראל קיבלו התורה מאהבה כמו שאמרו חז"ל הדר קיבלוה בימי אחשורוש ואמרו חז"ל, מפני מה נתחייבו שונאי ישראל כלייה וכו' ונמחל להם דוגמת יוה"כ שזכו לסליחה ולכפרה. ועוד, שזכה למחות עמלק בכדי שיוכלו לבנות בית שני, ולפיכך עשו יו"ט כיום הכיפורים על שהותרו שבט בנימין לבוא בהקהל. עכ"ל.

ביטול מחסומי הדרכים בדרך לירושלים

עולא אמר: יום שביטל בו הושע בן אלה פרוסדיות [שומרים] שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, כדי שלא יעלו ישראל לרגל.  ביאור דברי הגמרא, כי אחר פטירת שלמה המלך ע"ה, נחלקה מלכות ישראל לשני חלקים, האחת בארץ יהודה ובנימין, ורחבעם בן שלמה מלך עליהם, והשניה מלכות אפרים בשומרון, עליהם מלך ירבעם בן נבט. וכאשר ראה ירבעם שעם ישראל עולה לרגל לירושלים, העמיד שומרים ומחסומים בכל הדרכים העולים לירושלים, וכל מי שרצה להקריב קרבן בבית-המקדש, כיוונו אותו לבמות שהקים ירבעם לעבודה-זרה בשומרון, ועל-ידי כך בטלה עבודת הקרבנות מרוב ישראל, וכמו כן חטאו בעוון עבודה-זרה. לאחר כמה דורות, עמד במלכות ישראל שבשומרון הושע בן אלה משבט אפרים, והוא אינו הושע בן בארי הנביא, ולמרות שהיה עובד עבודה-זרה, מכל מקום לא היה רע מעללים כאבותיו, אלא ביטל את המחסומים שעשה ירבעם, והתיר לכל ישראל לעלות לרגל לבית-המקדש כפי חפצם.

והנה במדרש [איכה רבה פתיחתא לג] הקשו רבותינו, מדוע בתקופת הושע בן אלה גלו עשרת השבטים על-ידי סנחריב מלך אשור והתפזרו בכל ארצות העולם עד היום הזה, והלא הושע היה צדיק וביטל המחסומים שעשה ירבעם? ותירצו, שהוא משום שלאחר שביטל המחסומים, לא הורה לכל עמו לעלות לרגל כמצות התורה, אלא העביר האחריות לכל איש שיעשה כחפצו, ועל כן היתה עליו קפידה בזה. ע"כ. ומכל מקום לפי שביטול מחסומי הדרכים היה ביום ט"ו באב, לכן נקבע יום זה לשמחה לדורות עולם.

הרב נפתלי הכהן זצוק"ל בספרו 'סבר נפתלי' כתב: מיהו נראה לומר עוד דיש ענין גדול בזה היום טוב, בהקדם מאמר הגמרא תענית הנ"ל: עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פריסדאות שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל וכו', עיי"ש, כלומר שאז התחיל התיקון של חטא ירבעם בן נבט. והענין בזה יש להסביר, דהנה איתא בגמרא (סנהדרין צ.) דירבעם הוא מארבע מלכים שאין להם חלק לעולם הבא. ועוד מבואר שם (קד:) דדורשי רשומות אמרו שיש להם חלק לעולם הבא עיי"ש, ופירשו חכמים (פרי צדיק יתרו אות ד' ולחג הפסח אות ח') ענין 'דורשי רשומות' היינו ענין רשימה שלמעלה מהאותיות שכעת נתלבשה בהם התורה ובעת שיומשך הענין של "תורה חדשה מאתי תצא" (ישעיה נא ד) שהוא למעלה מתורה שלנו (עי' בקדושת לוי על הש"ס ד"ה במס' מגילה) אז שפיר יש לו תיקון לירבעם גם כן. והנה אז ביום חמשה עשר באב, שבו התחלת תיקון חטא ירבעם כמבואר בגמרא לעיל, אזי נתעוררה הרשימו הגדולה מנס הגאולה של תורה חדשה לכן הוי יום טוב שפיר. עכ"ל.

ניתנו הרוגי ביתר לקבורה

עוד איתא (תענית לא, א), רב מתנה אמר: 'יום שנתנו בו הרוגי העיר ביתר לקבורה'. בזמן חורבן בית-המקדש השני, לאחר שהחריבו אספסיינוס וטיטוס מלכי רומי את כל ארץ-ישראל, הגיעו הרומאים לעיר ביתר וניסו לכובשה. ואמנם קיסרי רומי ניסו במשך חמישים ושתיים שנה לנצח את יושבי ביתר, וגם העמידו עליהם מצור מוחלט במשך שלש וחצי שנים, אך בכל זאת לא הצליחו לנצחה.

באותה תקופה היה מתגורר בעיר ביתר התנא הקדוש רבי אלעזר המודעי, ולרוב קדושתו נהג לצום בכל יום במשך ארבעים שנה, והתפלל שלא ימסרו ישראל בידי הרומאים הרשעים, ושיישב הקב"ה בכיסא רחמים ולא בכיסא דין. לאחר כמה שנים, מת טיטוס מלך רומי, ותחתיו מלך אדרייאנוס קיסר, והוא היה מלך רשע ורע-מעללים ולאחר הריגת החכמים, החליט בליבו לשוב לארצו, מאחר שלא האמין שיצליח לכבוש את העיר ביתר. אך מחשבת הקב"ה לא היתה כך, ובעקבות מעשה שהיה, נכנעה העיר ביתר ונכבשה תחת מגפי חיילי הרומאים: פעם אחת בא איש אחד זקן יווני, ואמר לקיסר שביכולתו להכניע את בר כוזיבא (בר כוכבא). אותו זקן רשע ידע שכוחם של ישראל תלוי בצדקותו של רבי אלעזר. מה עשה? הלך לבית-הכנסת של רבי אלעזר, ובזמן שהיה הצדיק שקוע בתפילתו עשה עצמו כלוחש באוזניו דבר סוד חשוב, ולאחר מכן יצא מבית-הכנסת במרוצה. אחד מחיילי בר כוזיבא הלך וסיפר לו את הדבר שראה בבית-הכנסת. שלח בר כוזיבא לקרוא לרבי אלעזר, ושאל לו: מה אמר לך אותו יווני. רבי אלעזר השיב: שלא ראה ולא שמע שום יווני, שהרי היה שקוע בתפילתו. בר כוזיבא לא האמין לו, וחשב שהוא מרגל עבור הרומאים, ובעט בו והרגו בו במקום.

באותה שעה יצאה בת-קול ואמרה: אתה נגעת בבבת-עינם של ישראל, אף אתה תיענש ותמות. ואכן, לאחר זמן מה נכנס בר כוזיבא לבית-הכיסא, ובא נחש והכישו ומת. כשראו זאת הרומאים, כרתו את ראשו והביאוהו לפני אדרייאנוס, ולאחר מכן הביאו את גופו וראו את הנחש כרוך על גופו. אז הבין אדרייאנוס שהדבר לא אירע סתם, אלא שהקב"ה רוצה שתימסר העיר בידו. ואכן, אדרייאנוס קיסר נכנס עם צבאו האדיר לעיר ביתר, והרג את כל יושביה, מליוני תושבים שהיו גרים בה, ולא חמל על שום אדם, והיה דמם ניגר ושופע כנהר עד שנשפך לים הגדול, זאת למרות שהעיר ביתר אינה קרובה לים כלל, ויש בינה ובין הים מרחק של כמה עשרות קילומטרים! וכל-כך היה דמם מרובה, עד שהיו הסלעים שבעיר במשקל ארבעים סאה, מתגלגלים לתוך הים ארבעה מילין, מחמת שיטפון הדם הרב, ואף רגלי סוסי הרומאים היו טובעים בנהרות הדם!

גם לאחר שהרג אדרייאנוס את כולם, לא נחה דעתו, ולרוב כעסו ציוה לערום את כל גופות היהודים בכרם אחד סמוך לעיר, זה על זה, ושלא יקבר איש מהם. ורק לאחר שעברו שבע שנים, לאחר שמת הקיסר אדרייאנוס ומלך קיסר אחר תחתיו, התירו הרומאים לקבור את גופות יהודי העיר ביתר. וכאשר באו שארית פליטת היהודים שבארץ-ישראל לקוברם, נוכחו לדעת שגופות כולם נשארו שלמות, כאילו מתו בו ביום, ואף לא אחד מהם הסריח או התליע, שהרוגי מלכות אין רימה ותולעה שולטת בהם. וכתב הצל"ח ז"ל [ברכות מח, ב], שלא רק הגוף של הרוגי ביתר לא נקבר במשך שבע שנים, אלא גם הנפש ששכנה על הגוף לא עלתה למקומה הראוי לה בעולמות העליונים, כי כל זמן שלא ישוב העפר אל הארץ, לא תשוב הרוח אל האלהים, כדכתיב בקהלת [יב, ז]. ולכן היה הצער גדול ועצום במשך כל אותן שנים. ולאחר שנקברו, עלו נפשותיהם למקומן, ולכן היתה באותה שעה שמחה גדולה בישראל.

והרב משה מורגנשטרן זצוק"ל כתב בענין של זה הרוגי ביתר: על טעם הזה יש לתמוה, הלא הרוגי ביתר היו נ"ב שנים אחר חורבן בית שני, ובחורבן הבית כבר בוטל היום טוב של חמשה עשר באב? אך לפי דרכנו שכל הטעמים באים לבאר יותר האיך התשובה עילאה שהיתה בחמשה עשר באב שחזר הדיבור למשה הועיל שיתקבל התשובה מאהבה מצד מטה הקודמת בתשעה באב, אם כן גם טעם זה בא לברר עוד יותר, והיינו על פי המבואר במדרש ,שחטאי כרך ביתר היו שלא התאבלו על חורבן ירושלים שהיתה ניכרת בה השראת שכינתו יתברך וגם שמלכם בן כוזיבא נכשל ואמר: "הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו" ואם כן חשבו כי כח תשובה תתאה וכחם מצד מטה לבד מועיל לנצח האויבים ועל כן לא נחשב בעיניהם ירושלים שהוא משוש לכל הארץ מטעם שהיה ניכר בה הכח עליון השורה בה ועל כן נחרב ביתר להראות שכח של התחתונים לבד ואף תשובה תתאה לבד גם כן אינו מועיל לנצח את האויבים. אבל אחר שכבר קיבלו עונשם ורק שהיו צריכים כפרה עוד על נפשם ונשמתם שיהיו עולים למעלה לצרור בצרור החיים ומלכות הרשעה גזרו עליהם שלא יתנו לקבורה, וכל זמן שלא נקבר הגוף אין הנשמה עולה למעלה אם כן שפיר היתה להם כפרה זו ביום זה של ט"ו באב דאף אחר החורבן שבטל היום טוב של ט"ו באב, ועל כן שפיר זכו הנשמות של הרוגי ביתר לעלות למעלה לצרור בצרור החיים על ידי שניתנו לקבורה ביום ט"ו באב על ידי כח התשובה עילאה שנמצא בתורה אף אותם שלא שמו עיניהם בחייהם לתשובה עילאה כנזכר לעיל היינו כיון שיש בתורה הכרת תשובה עילאה לכללות ישראל על ידי שכלו מתי מדבר ושחזר הדיבור למשה וכנזכר לעיל שעיקר הכפרה תלוי בתשובה עילאה על כן הועיל אף אחר החורבן לנפשם של הרוגי ביתר שנשמתם תעלה למעלה על ידי שנתנו לקבורה ביום ט"ו באב על ידי כח הגנוז בתורה וכח יו"ט טוב של ט"ו באב על ידי תשובה עילאה נמצא בתורה אף שבוטל היום טוב בהתגלות אחר החורבן כנזכר לעיל. עכ"ל. הרי לנו שיש ענין עמוק מלבד עצם שזכו לקבורת ישראל.

גמר כריתת עצים עבור המזבח

רבה ורב יוסף דאמרו תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמישה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין (ועץ שיש בו תולעת פסול למערכה, כפי שמצינו במסכת מידות).

כלומר, ביום ט"ו באב היו גומרים לכרות עצים עבור המערכה שעל-גבי המזבח, מאחר שמיום זה ואילך חום השמש כבר הולך ונחלש, והעצים כבר אינם מתייבשים כראוי, ולכן אינם משובחים ביותר כראוי למזבח, שאת עצי המערכה היו בודקים היטב שלא יהיה בהם רטיבות או התלעה וריקבון. הרשב"ם במסכת בבא בתרא מבאר שלפיכך קבעו יום זה לשמחה: "לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת". עכ"ל. אין שמחה לישראל כשמחת קיום המצוות ומשעה שהם זכו לקיים את המצוה בשלימותה הם קבעו את שמחתם על ידי עשיית יום טוב. אגב, זהו מקור למנהג ישראל קדושים לערוך סעודה ולעשות שמחה בעת סיום מסכת או בעת סיום כתיבת ספר תורה וכיו"ב. (עיין דברי מהרש"ל בספרו ים של שלמה סוף פרק ז ממסכת בבא קמא).

בספר ויחי יוסף לרב יוסף גרינוולד זצוק"ל אב"ד פאפא מובא על ענין זה בשיחה שמסר: הא דאמרו שביום ט"ו פסקו מלכרות עצים מחמת שמט"ו באב ואילך תשש כוחה של חמה כי כחודש תמוז ותחילת חודש אב דינים שולטים כעולם ואומות העולם ידם תקיפה על ישראל כמבואר בשלחן ערוך, דמשנכנס אב ממעטין בשמחה, ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמט מיניה דריע מזליה. אמנם מבואר בספה"ק (בני יששכר תמוז אכ מאמר א אות א) דמחמשה עשר באב מתחיל להתעורר כח הקדושה של הימים הקדושים הבאים עלינו לטובה ומתחילים כבר ימי הרחמים והרצון, והיינו 'תשש כוחה של חמה' כי אז שולט רחמים על ישראל. ולכן מסיים שם הגמרא: 'מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף' כי כבר מתחילים זמני התשובה. עכ"ל.

מזל עשיו עד ט"ו באב

בזוהר הקדוש (יתרו דף עח ע"ב) והובאו דבריו בספר נחמת ציון לגרב"צ מוצפי שליט"א, שעשיו נטיל ברזא דיליה תרין ירחין – תמוז אב, ואיהו לא אשתכח ואתאביד. פירוש: עשיו נטל בסוד שלו שני חודשים – תמוז ואב, והוא לא נמצא ונאבד]. ע"כ. וכתב בספר יפה ללב (חלק ב סימן תקנא, ב), שמה שאמרו חז"ל שמי שיש לו דין בהדי נכרי, לישתמיט מיניה, היינו עד ט"ו באב. ע"כ. וכן כתב רבנו שלמה קלוגר ז"ל (שו"ת שנות חיים סימן ריט), וזאת כי מזל עשיו שולט עד ט"ו באב, וזה שאמרו "יום תבר מגל". והיינו כי משבעה-עשר בתמוז ועד תשעה-באב שולטים הדינים והגבורות בעולם, שהוא זמן חורבן, ובו אירעו דברים קשים ומרים לישראל במשך כל הדורות, ואף לאחר תשעה-באב אין הדינים מסתלקים עד יום ט"ו באב. ומאחר שמגיע ט"ו באב, כל הדינים והגבורות שהיו שולטים מראש-חודש אב ועד מחצית החודש, מתמתקים מחמת קדושת יום זה, והמקטרגים מסתלקים, ותחתיהם שורים בישראל הרחמים והחסדים. ע"כ. וכן מבואר בדברי רבנו יוסף חיים ז"ל, בספרו בן איש חי (שנה ראשונה פרשת דברים א).

*

לסיום המאמר נציין, כי רבינו גרשום מאור הגולה ביאר את הענין שפסקו לכרות עצים למערכת ועל כן קבעוהו ליו"ט, הוא משום שמאותו יום היו פנויים יותר לעסוק בתורה, זו סיבה גדולה שבעקבותיה ראוי לעשותו יום טוב. וע"ז אמרה הגמ': "מכאן ואילך דמוסיף – יוסיף", דהיינו המוסיף בלימודו בלילות על הימים יוסיף לו ה' חיים על ימיו.
ולכן נזכור אנו כי להנצל מכל הרוחות הרעות והיצה"ר המצוי בכל השנה בכלל ובימים אלו בפרט, אין לנו אלא להוסיף עד כמה שניתן בלימוד התורה ולהתרחק מכל הדברים המקררים בעבודת ה' ולשאוף תמיד להיות אלו אשר נאמר עליהם: "ישראל אשך בך אתפאר".

המאמר פורסם בגיליון תנובות שדה מספר 181, לצפייה בגיליון המלא לחצו כאן.