כמה טעמים נאמרו בזה, אולם זאת יש להקדים כי אין המקורות קדומים, ובספר "שערי פדות" אף זלזל במנהג זה. אולם ברבים מרבותינו האחרונים הזכירו מנהג זה, וכמה טעמים נאמרו בזה:

• שום משמש כנגד עין הרע, ואף מבריח את החיצונים. וסוכר הוא סימן טוב.
• שום וסוכר באופיים הם גם דבר המשתמר לזמן, וגם בכוחם ליתן טעם בתבשילים אחרים [ראה בסעי' הבא].
• כיון שמקובל בפי הבריות שהאוכל מסעודת פדיון הבן נחשב כאילו צם פ"ד תעניות [אמנם בשדי חמד (מערכת הסמ”ך כלל נ”ד) כתב שלא מצא מקור לכך אלא דבר זה הוא שיחה נאה בפי הבריות, אך בפועל ענין זה הובא בכמה מספרי רבותינו הקדושים, [ויש שכתבו שזה מתקן את העבירות שהם "כאילו" – כגון על עבירת כעס שנאמר: "כאילו עובד עבודה זרה"]. והנה על מנת שיהיה אפשר לחלק גם לאנשים שאינם יכולים להשתתף בסעודת הפדיון, לכן מחלקים דברי אוכל שהיו מצויים בזמנם והיו משתמרים לאורך זמן וכל אחד יכל לקחת חלק מסעודה זו שערכה רב.
• בהמשך לטעם האמור, נהגו דווקא בשום וסוכר שהם לצורך טעם ותיבול, וכך כל אחד מהנוטלים, בביתו היה מתבל עם זה את המאכלים שהיו עושים לכל בני הבית, וכך כל בני הבית היו גם זוכים לאכול מסעודה חשובה זו.

*

על סוגים רבים שאלת, אולם כיון שחשוב לך מאד לבריאות כפי שהמליצו לך מביני ענין, אסביר לך על כל סוג תוסף, ואכתוב אם יש חשש כשרותי לגביהם, לפי מיטב ידיעתי בס"ד.

1. ברברין– [Berberine Plus with Bitter Melon & Milk Thistle] – המוצר הוא בעצם שילוב של ברברין [המופק משרשים וקליפות של צמחים] ושילוב של מילון וגדילן, שגם הם צמחיים, אלא שהתוסף מכיל בתוכו גם מגנזיום סיטאראט וגם ג'לטין, והחברה ששלחת [Swanson] במקרה הזה לא מציינת שזה צמחי כמו שהיא רגילה בתוספים אחרים, ומסתבר שזה מן החי לפחות הג'לטין. ואמנם אפשר להקל בג'לטין ובפרט בבליעה ולצורך רפואי, אולם אם אין חובה להשתמש במוצר זה, יש תחליפים שאתה ציינת שמותיהם להלן.
2. מגספור – בתוסף ששלחת, להבדיל ממגספור, מכיל רק זן אחד של חיידקים. בכל אופן אולי הסיטארט היה מקום לחשוש, למרות שכיום הרוב צמחי, ובנוסף על האריזה כתוב צמחי, וחברה כזו תהיה מאד זהירה, ועוד הכמות מזערית ביותר וכמעט תמיד בטלה בשישים, כך שבשעת הצורך אפשר להשתמש במוצר.
3. גלא – שמן בוראג'- זה מיצוי בכבישה קרה של זרעי בוראג' כל שאר המוצרים צמחיים, ויש התחייבות יצרן על כך, לגבי הגליצרין, שם קיימת בעיית כשרות, אולם כיום הרוב הוא צמחי, ועוד שיש התחייבות הייצרן, ונראה שאפשר לסמוך על זה במקרה שלנו, באם יש צורך להשתמש בתוסף זה.
4. כסף קולאידי – מוצר ללא חשש זה חלקיקים זעירים של מתכת הכסף, שמושרה במים, וזה כל המוצר שלפיך, כך שברכיבים אין כל בעיית כשרות.
5. אבץ קרנוזין – אמנם זה מינרל אבץ שאין בו חשש, אולם הקרנוזין שהוא תרכובת של שתי חומצות אמינו, יכול מאד להיות מן החי ששם הוא הרבה יותר עשיר [מרקמת השריר של העוף או הבקר]. בנוסף יש קפסולה שיתכן מג'לטין, ומגנזיום סיטארט שהוא חומר סיכה ויתכן מן החי. חשוב לציין שהחברה שאתה ציינת את שאלתך Nutricost מציינת בהדגשה גדולה עם חותם מיוחד מארה"ב שהכל צמחי, כולל כל המוצרים הרשומים לעיל, ולכאורה היה מקום להשתמש בשעת צורך רפואי בתוסף זה, ובפרט שהוא בליעה. ובכל אופן מומלץ לבדוק אם יש תחליף עם הכשר.
6. ברברין אחר – מה ששלחת עוד מוצר ברברין אחר של חברת Paradise Herbs – זה אכן ברברין טהור [שמופק משורשים וקליפות של צמחים]. הכמוסה היא צמחית. ואין לה חומרי מילוי נוספים. ונראה ללא חשש כשרותי.

המיוחד בדג זה הם קשקשיו בהיות הדג בוגר, קשקשיו אינם עגולים ושוכבים אחד על מישנהו כשאר הדגים, אלא צורתם חדין כצורת מחט, הקשקשים הם קטנואידים שצורת שפתם של הקשקשים שונה בכך שהן משוננות, ויש מסוג קשקשים אלו שצורתם הכללית שווה לקשקשים הרגילים, ויש שצורתם אליפסה ולא עגולה בקצוות, וזה המצוי בדגים אלו שצורת הקשקשים ארוכה וחדה והם  משוננים ומסרקיים. בנוסף, גם הצבע של הקשקשים הוא לבן אטום ולא שקוף. עיקר הדיון ההלכתי שיש בו ממש על דג זה, נסוב על הצורה המיוחדת של הקשקשים [כי צבע הקשקש, והחרב שבפיו אין בזה דיון כלל, שכן דגים רבים הם כעין זה, והם כשרים בלי כל ספק].

ובתולעת שני חלק ב (בפרק העוסק בסימני טהרה), הארכתי על דג זה ותימצות הדברים שדעתם של הגאון הרי"ש אלישיב זצוק"ל, להתיר דג זה. וכן פורסם בשם הגר"ש וואזנר זצוק"ל, וכן דעתו של מרן עט"ר הגרע"י זצוק"ל כפי ששמעתי מבנו הגר"א יוסף שליט"א. וכן דעתם של עוד כמה מגדולי הדור. אולם כאשר הבאתי דג זה לפני מו"ר הראש"ל הג"ר שמ"ע שליט"א, הוא נשאר בספק על דג זה מחמת שהוא חשש מדברי הגאון הצמח צדק  שקשקשים שצורתן חדה כמחט אינם הקשקשים האמורים בתורה. ויש להחמיר בזה עד שיימצא סימוכין ויתידות חזקות לפשוט את אשר נשאר בספק.

אלא שכתבתי שם, שלכאורה דברי הצ"צ איירי על דג שמוכר לנו היום ושם אכן הם חדים כמחט וכמסמרים כלשונו, ולא רכים כדג שלפנינו. ועוד שדג זה בצעירותו קשקשיו עגולים, ובבגרותו הקשקשים חלקם נושרים וחלקם מתחלפים למסרקיים – כפי הנראה לפנינו. ואם כן לכאורה יש להתיר ללא כל חשש את הדג זה. [ואמנם לזה השיב לי מו"ר הראש"ל הג"ר שמ"ע שליט"א, שאפשר שהקשקשים לא השלימו צורתם והצורה הראשונית שלהם היא שלב לצורה הסופית של הקשקש, ואזלינן בתר צורתו הסופית שהיא הצורה האמיתית].

ראשית, הגם שאכן הוא נקרא ומוכר בשם 'אווז המצרי' הוא לא שייך ביולוגית לאווזים, אלא תת משפחה של הברווזים [שמו המדעי הוא Alopochen aegyptiaca והוא סוג נפרד מהאווזים שהם משפחת Anser] עוף זה הוא מצוללני המים. סימני העוף הכשר של אצבע יתירה, זפק [הגם שבמקרה של עוף זה כמו שאר האווזים הוא דמוי זפק, ולא הזפק הרגיל], קורקבן נקלף ואינו דורס [ולשון הטור סי' פב: קבלנו מאבותינו שכל עוף שחוטמו רחב בידוע שאינו דורס, ובב"י הביא שכ"כ עוד רבים מהראשונים] – קיימים בעוף זה כבשאר אווזים וברווזים המוכרים.

מבחינת מסורת וחומר הלכתי בכתובים, לא מצאתי כי אם למה שכתב הגרי"ח כהן בספרו שו"ת אבני חן כרך ב (סי' צ אות יג) שם כתב שהוא כשר [להוציא את היאורית השחורה שאין לשחוט שלמעשה גם באווזים כאשר המקור כולו שחור, לא מתירים וכן כשהרגליים שחורות, ראה שפ"ד סי' פב ס"ק ז. ועוד באחרונים].

להבדיל מלימון חמוץ שנמצא כל השנה ואין מברכים עליו שהחיינו, הלימון המתוק שונה הוא גם ראוי לאכילה, וגם נמצא עונה קצרה, וגם שונה בצורתו ומברכין עליו ברכת שהחיינו. [לידיעה, הלימון המתוק הנקרא בערבית לימון חילאו איננו הלימון או הליים הידוע, הוא יותר נראה כמו תפוז פחוס יותר. ואין בו חמיצות ואדרבה יש בו מתיקות. אולם אם משאירים אותו פתוח מתרבה בו המרירות. והוא מצוי חודשיים עד שלושה בתחילת החורף].

בסוגיא ביומא (דף ע ע"א) ובסוטה (דמ"א ע"א) יש שני טעמים בהאי דינא שאין לקרוא חד גברא בשני ספרים, האם משום פגמו של ראשון, או משום ברכה שאינה צריכה [לרש"י שם מפני שהוא צריך לחזור ולברך. ובתוס' רבינו פרץ ביאר ביומא שם, מפני גזירת הנכנסים חייבוהו לברך משום שיראו שגולל וקורא בלא ברכה, ויאמרו דשרי לקרוא בלא ברכה]. ואם כן לטעם הראשון לא שייכא באותו ספר ולטעם השני שייך גם באותו ספר. ולמעשה נראה מהשו"ע שרק לטעם הראשון חשש, אולם יש מהראשונים שהביאו להלכה הטעם השני [ראה תשב"ץ (ח"ב סי' ע) ועוד]. ולכן לכתחילה לא עולים לאותו ספר גם כן. אלא בשעת הצורך דנו הפוסקים לכהן שנאלץ לעלות לכהן כי אין אחר, ויש לו יארצייט וצריך לעלות גם מפטיר ויעוי' בפוסקים מש"כ בזה.

הגם שההגיון אומר שזה מעשר ראשון, ועל כן נותן ללוי. מכל מקום, יש לחוש למה שאמר בפיו. ולמעשה יותר נראה שאפשר לחלל גם על שטרות, ואין כאן המקום להאריך. ויותר הייתי חושש שמא זה שטר גדול והניח אותו לכמה שנים וכבר זמן הביעור ועבר ואי אפשר לחלל יותר. אולם למעשה כיון שהתערב חד בתרי, אז גם אם עבר זמן הביעור, הוא בטל בשני השטרות האחרים. ובנוסף יחלל את כל הקדושה הנמצאת באחד מהשטרות הנמצאים כאן, על מטבע, וזאת על הצד שלא עבר ביעור, וממילא יש לו מתירין, ועדיין הקדושה בו כדי להתחלל. ולכאורה לאחר שתי פעולות אלו. אפשר להשתמש בכל שלושת השטרות.

שלום, למעשה, בפירות הסטטוס משתנה רק לאחר טו בשבט. שאז כל הפירות שיחנטו לאחר טו בשבט יהיו מעשר שני. וכל האחרים ימשיכו מעשר עני. מאידך אתרוג למרות שהוא פרי והתאריך שלו טו בשבט, השלב שלו היא לקיטה, ולכן כל שיילקטו אותו לאחר טו בשבט כבר יהיה מעשר שני. ופירות הדר, יש מי שהשווה לאתרוג ויש מי שדן אותם כשאר פירות, אז נכון להחמיר וכל מה שילקטו לאחר טו בשבט יפרישו מספק ויאמרו אם צריך שני ואם צריך עני, כמו שכתוב בנוסח. אבל בוודאי כעת שאנחנו לפני טו בשבט, כל הפירות ללא יוצא מן הכלל, עדיין מעשר עני.

לא ציינת בשאלתך על אילו מחלקי המורינגה את שואל, אז אענה על כל הסוגים, [בהרחבה כתבתי בזה בס"ד בשו"ת חלקת השדה ח"ה ערלה סי' א].

• עלי המורינגה המשווקים כמות שהם או לאחר טחינה, אין לחוש בהם כלל לערלה ומותרים הם באכילה לכתחילה.
• גם שאר חלקי העץ כגון קליפת הגזע, הפקעות וכו', אין לחוש בהם לערלה.
• בפירות המורינגה, המשווקים טריים או יבשים, או כשמן המופק מפירות המורינגה, כיון שהם נותנים את פרים תוך שנה מזריעתם בגרעין, הרי שיש להחשיבו כירק וכדעת רבותינו גדולי הפוסקים: הרדב"ז, המהר"ש גרמיזאן, המהר"י חביליו, שו"ת מעט מים, הבן איש חי, הגר"י ניסים זצ"ל, מרן הראש"ל הגרע"י זצוק"ל, מו"ר הגר"ש משאש זצ"ל, הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל ועוד. וכך אנו נוהגים ומורים הלכה למעשה.
• אולם לדעת רבינו החזו"א שלא סמך על טעם זה אלא בצירוף אם אינו נותן פריו יותר משלש [או ארבע שנים, ראה בספר עץ השדה פרק ג], הרי שצמח זה נותן יותר מארבע שנים, והנעשה מפירות צמח זה לדעתו, יש לחוש לערלה. אולם כתבנו צד להתיר כיון שאין אכילתו מצוייה אלא לשמירת הבריאות, וכלשון הרדב"ז שבמקרה כזה פטור מערלה. אולם שמענו שאכילתו מצוייה במקומות הגידול, ובפרט ששמענו וראינו כתוב אשר במדינות נחשלות זה נשתל בכמויות גדולות כדי שישמש כמזון בדומה לקטניות לאוכלוסייה המרובה במדינותיהם, ואם כן אלו הנתונים, יש להגדירו כפרי עץ מאכל. אולם גם לדעת החזו"א כל הנעשה משאר חלקי העץ לכו"ע מותר באכילה ואין לחוש לערלה.

לא הסברתם מה מקור העצים אם עקירה משתילה שלהם או חלוקה מעצים שנלקחו ממשתלה, והחשיבות העיקרית לשאלה זו היא מנין שנות ערלה. לגבי כלאי אילן, בעיקרון גם בפירות הדר יש הרכבה על כנות שהן מאות מין ויש שאינו מינו. אולם כיון שיש אומרים שפירות הדר להוציא הרחוקים ביותר, מין אחד הם, על כן נהגו להורות בזה, שאסור ליהודי להרכיב, וגם לשתול באדמה [גם עם גוש], אלא על ידי נכרי. אולם שתיל שכבר באדמה, יהיה מותר לקיים גם על ידי יהודי. חשוב לציין שבקנייה מלכתחילה יש להשתדל לקנות מין על מינו.

קיימת משתלה הנמצאת בצומת בני ראם שמשתדלת מאד בענין זה שכל השתילים הנמצאים שם יהיו ללא חשש כלאים. וראוי לקנות רק משם, כל סוג עץ שיש בו חשש להרכבה.