אכן יש פסוק ושתי את גבולך בפרשת משפטים, ואכן שלמה המלך הגיע לאילת, אולם הפסוק מדבר על העתיד ולימות המשיח וכלשון המדרש שמות פרשת משפטים פרק כג סימן לא, שפסוק זה נאמר על העתיד, לימות המשיח, וכן הוא בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) על פרשת משפטים שם, וז"ל: ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר. זה נהר פרת, וכה"א עד הנהר הגדול נהר פרת (בראשית טו יח), כל ארץ החתים עד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם (יהושע א ד), זה הפסוק עתיד להיות לימות המשיח, שנא‘ וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ (תהלים עב ח), לפי שלא מצינו גבול ארץ ישראל ממדבר עד הנהר, ולא מים סוף עד ים פלשתים, אלא ודאי לעתיד לבא. עכ"ל.
ועוד ביארתי ששלמה המלך לא כבש כלל אלא קיבל המקום במתנה מאחת מנשותיו, וכמבואר באחד מבעלי התוספות, ואמנם אחרים ס"ל שזה כיבוש, מכל מקום איננו אלא למס, ואין זה כיבוש לענין מצוות הארץ ודני בזה ובכל המקורות שכתבתם בשאלתכם, בספרי "גבולות השדה" בחלק העוסק בפאת דרום בעמ‘ קלה, יעוי"ש.

לא אכנס ביריעה הקטנה כאן למתן תשובה, ועי‘ במה שכתב ידידנו היקר הגרי"צ שליט"א בספרו תורת ערלה שיצא לאור בהוצאת המכון, ועי‘ בספרי עץ השדה ערלה פרק ה מה שכתבתי בסעי‘ טז – עצי פרי הנטועים לנוי, במקומות ציבוריים, יש להחמיר ולמנות להם שנות ערלה, עד שיוודע בוודאות, שכוונת הרשות שנטעה את האילנות הייתה רק לנוי העצים וכלל לא להנאה מן הפירות, וניכרין הדברים, ואותה הרשות אף אינה עושה כל פעולה לטובת הפירות, שאז אכן יהיה פטור מערלה. ובהערה שם ביארתי את פרטי הדינים. ובאותו פרק בהלכה טו, כתבתי את הדין בנוטע ליהנות מנוי הפירות, והבאתי את דיעות הפוסקים בזה והכרעתי להלכה, בזה"ל: הנוטע אילן כדי להשתמש בענפיו לצל בלבד, וניכר הדבר, פטור מערלה. והוא הדין בנוטע את העץ כדי להשתמש בעץ או בענפיו לנוי בלבד, וניכר הדבר, פטור מערלה. ואם מטרתו לא להנות מן העץ או הענפים, אלא ליהנות מהפירות הגמורים, אולם לא למטרות אכילה אלא לשאר צרכים, להלכה יהיה חייב בערלה וראה בהערה שם מה שהארכתי בזה.
ולכן למעשה אה"נ, אם יש פעולה כלשהו לטוב הפירות שהעירייה עושה יש להחמיר ולמנות שנות ערלה, וכל זה יש לדון גם בנוטע ברשות הרבים, ובנוטע לרבים, ואמנם יש למקילים מהיכן לסמוך על הרבה צירופים, אולם למעשה לענ"ד העיקר להלכה כפי שכתבנו שם.

פסיפלורה העיקר להלכה שדינה כדין ירק, וכן הורו מגדולי רבותינו, וכך כתבתי להלכה בספרי שו"ת חלקת השדה ועץ השדה. ולכן כל שהיא נלקטה לאחר ראש השנה באחרון יש להפריש ממנה מעשר עני. ואותם שחששו להחמיר בזה שדינו כדין עץ לעניין ערלה, והשיגו תוצרת שהיא לאחר שנות ערלה, בבואם לעשר מתוצרת שנלקטה לאחר ראש השנה, רצוי שיפרישו מספק את 2 סוגי המעשרות, כי הפסק שלהם הוא לחומרא, ואיננה הכרעה גמורה.

בעיירות שאינן גבול, אלא מובלעות שלא כבשום, או עיירות המחולקות שחציים חו"ל וחציים לא כגון עכו, קשה מאד להגדיר את המיקום, וכן הוא בבית שאן, וכן באשקלון, שיותר מסתבר שהכוונה למיקום העתיק כלומר לעיר הקדומה, וכן בבית שאן. ועל כן בתוך היישוב עצמו יפריש בלא ברכה, ויש שמחמירים רק במינים שהם מדאורייתא, ולא בשאר מינים.

כבר כתבתי בארוכה בספרי שו"ת חלקת השדה כרך ב חלק גבולות הארץ, שנתיבות העיקר להלכה שנכבשה גם ע"י עו"ב, ואף אם נכבשה רק ע"י עולי מצרים עדיין יש להפריש תרו"מ מתקנת חכמים כפי שפסק הרמב"ם. ועל כן ברור שיש להפריש שם בברכה, וראה שם כמה עדויות שהבאתי בענין זה.
ב. לגבי אשקלון הענין כבר יותר מסובך כיון ששם יש שטחים שלא נכבשו גם ע"י עו"מ, והגם שמסתבר שזה בעיקר על שפת הים [היכן שנמצאת אשקלון העתיקה], ועל כן בכל המקומות שהזכרת, נראה שהמברך לא הפסיד, אך להפריש תרו"מ כדת חייב ללא כל ספק.

א. עדיין הברכה היא להפריש, וההפרשה כבר בוצעה בפועל בקריאת שם. וחלק נוסף שנכלל במצוות ההפרשה לא בוצע, אולם החלק העיקרי שעליו נסוב הברכה כן בוצע.
ב. התרומות ודאי הסתיימה המצווה, וכן מעשר שני. מה שנשאר זה מעשר ראשון, אז גם לפי הבנת כב‘ הוא יכול היה לברך להפריש מעשר ראשון. ובלא"ה אה"נ קודם נתינה נחלקו הפוסקים אם מברכים על הנתינה או לא, ואז נוסח הברכה איננו להפריש אלא על נתינה וכיו"ב, ולהלכה אין מברכים וכן המנהג, והבאתי את דיעות הראשונים והאחרונים בזה בספרי ביכורי שדה סוף פרק שני ובהערה שם.
ג. ועי‘ בסוף הל‘ חלה להרמב"ן שגם לאחר הפרשה יכול לברך אם עדיין עתיד לקרוא שם, אולם אח"כ כבר א"א לברך. וכ"כ המאירי עמ"ס חלה בפ"ב מ"ב. ועי‘ בביכורי שדה שם בהערה 42.

א. גם אם שלמה המלך כבש את אילת, עדיין עולי מצרים לא כבשוה, ומה זה מעלה או מוריד?
ב. ארצות הסמוכות, אין לנו להוסיף מדעתינו וכשם שאדום אינו בכלל זה [ראה רדב"ז על הר"מ בריש הל‘ תרומות].
ג. למעשה בימינו גם בארצות הסמוכות נהגו הלכה למעשה להקל וכבר נהגו כך מדורות קדמונים, ועי‘ במהר"י קורקוס (הלכות בכורים פ"ה ה"ז). ועי‘ ברדב"ז ח"ב (סי‘ תרנט), דהאידנא לא נהגו להפריש תרומות ומעשרות אפילו במקומות הסמוכות לארץ ישראל, סוריא ודמשק ומצרים, ולא חזינן דמחו בהו. ע"ש. וכ"כ בספר כסא אליהו (סק"א) כתב שכן עמא דבר בכל ארץ מצרים וגלילותיה שלא להפריש תרומות ומעשרות. ע"ש. וכן כתב בספר נהר מצרים (הלכות חלה אות ו). והגם שהלכה למעשה כתב גאון עוזינו מרן הראש"ל בספרו החדש חזו"ע על תרו"מ [סוף אות י], שלמעשה ראוי כן להחמיר במקומות הסמוכים, עי"ש ודוק היטב. מ"מ הבו דלא לוסיף עליה ובמקומות שלא גזרו חכמים כגון אדום אין דין מקומות הסמוכים. ואמנם ראיתי מה שכתב בגאון רבי יעקב אריאל שליט"א בחוברת אמונת עיתך גליון המאה, אולם אני הקטן אינני סובר כדבריו, אלא שאילת דינו כדין מקומות שלא נכבשו אפילו ע"י עולי מצרים, ודינו כחו"ל ואף לגבי יו"ט שני יש להחמיר מעיקר הדין אם לא שיש שכתבו בזה היתרים נוספים שנאמרו בזה, ומ"מ לנידו"ד אין כלל להחמיר במקומות אלו מדין "מקומות הסמוכים" ובפרט בימינו אנו.
* הספר ביכורי שדה, אזל מן השוק, אולם התשובות הארוכות נדפסו בחלקן הגדול באחד מן הכרכים של שו"ת חלקת השדה, ואם אינך מוצא את מבוקשך, אפשר להתקשר למשרדי המכון, וישתדלו לצלם את הנדרש, ולשלוח אליכם.

חלילה וחס, שהרי הוא בפועל כיון וגם אמר אחד ממאה, וכן אמר היותר מאחד ממאה, כלומר פיזית הוא אמר בהתייחס לכמות ונגד אמירה אין כל מחשבה מועילה, וכל זה מלבד שאין כאן ענין כלל "בדיעבד" כיון שכוונתו הייתה על כלל התוצרת ואם הייתה יוצאת ראויה הרי ודאי שהיה אוכלה, זאת ועוד שהרי קבע שם את המעשר ראשון והמעשר שני, והדברים פשוטים.

א. שלמה לא המשיך את כיבוש עולי מצרים מנא לך דבר זה.
ב. מחילה כל הפסוקים שאתה מצטט זה על גבולות ההבטחה ולא על גבולות עולי מצרים ואתה מערבב ביניהם.
ג. אילת להלכה דינה כחו"ל לגבי כל המצוות התלויות בארץ, וכן לשאר דינים כנלענ"ד ברור.
ד. היריעה כאן קצרה לשוב ולשוב על אותם דברים, אלא בתמצית בלבד

כבר דנו בזה האחרונים, ראה בשו"ת נטיעה של שמחה [להגרי"ד הלוי במברגר, סי‘ ע‘], שכתב טעם לאסור בחו"ל, דאע"ג דמצוות לאו ליהנות ניתנו, מ"מ לדעת הרז"ה במילי דרבנן לא אמרינן הכי, ולדידם [יושבי חו"ל] יו"ט האחרון מדרבנן הוא. ועוד הוסיף טעם לאסור אף בא"י, דאף דמצוות לאו להנות ניתנו, היכא דישנה הנאת הגוף שאני, וכדמוכח מסוגיא דהנודר מן המעיין דאסור לטבול בו אף טבילת מצוה, וה"נ הכא ישנה הנאת הגוף והרחבת הדעת לאדם מנויי הסוכה. וכ"כ בקובץ התורה והארץ {ח"ה עמ‘ ר‘ ואילך}, גם משום הנאה דמשתרשי ליה ועוד עי"ש. ומ"מ העלה שם דהנמצא בסוכה שיש בה נויי סוכה דערלה, יכול להסתכל בהם. ומאידך בשו"ת שבט הקהתי {ח"ג סי‘ קצ"ו} העלה להתיר, משום דמצוות לאו להנות ניתנו, ובלבד שלולי כן לא היה תולה דבר אחר עי"ש.