הנאה מערלה

לא אכנס ביריעה הקטנה כאן למתן תשובה, ועי‘ במה שכתב ידידנו היקר הגרי"צ שליט"א בספרו תורת ערלה שיצא לאור בהוצאת המכון, ועי‘ בספרי עץ השדה ערלה פרק ה מה שכתבתי בסעי‘ טז – עצי פרי הנטועים לנוי, במקומות ציבוריים, יש להחמיר ולמנות להם שנות ערלה, עד שיוודע בוודאות, שכוונת הרשות שנטעה את האילנות הייתה רק לנוי העצים וכלל לא להנאה מן הפירות, וניכרין הדברים, ואותה הרשות אף אינה עושה כל פעולה לטובת הפירות, שאז אכן יהיה פטור מערלה. ובהערה שם ביארתי את פרטי הדינים. ובאותו פרק בהלכה טו, כתבתי את הדין בנוטע ליהנות מנוי הפירות, והבאתי את דיעות הפוסקים בזה והכרעתי להלכה, בזה"ל: הנוטע אילן כדי להשתמש בענפיו לצל בלבד, וניכר הדבר, פטור מערלה. והוא הדין בנוטע את העץ כדי להשתמש בעץ או בענפיו לנוי בלבד, וניכר הדבר, פטור מערלה. ואם מטרתו לא להנות מן העץ או הענפים, אלא ליהנות מהפירות הגמורים, אולם לא למטרות אכילה אלא לשאר צרכים, להלכה יהיה חייב בערלה וראה בהערה שם מה שהארכתי בזה.
ולכן למעשה אה"נ, אם יש פעולה כלשהו לטוב הפירות שהעירייה עושה יש להחמיר ולמנות שנות ערלה, וכל זה יש לדון גם בנוטע ברשות הרבים, ובנוטע לרבים, ואמנם יש למקילים מהיכן לסמוך על הרבה צירופים, אולם למעשה לענ"ד העיקר להלכה כפי שכתבנו שם.