שאלה זו קיבלתי לאחרונה פעמים רבות, ואכתוב על כך מעט באריכות כדי שאוכל להבהיר את עמדתי בבירור בענין זה:

ראשית אציין כי במהלך שנת תשס"ט ערכנו מחקר מקיף מאד על החרקים הנמצאים בפרי זה, והבדיקות היו בעיקר בארץ ישראל וגם בשני מדינות נוספות בחו"ל, ובכל המקומות נמצאו אותם נתוני נגיעות. ולהלן אביא את עיקר הממצאים: התותים שנבדקו נלקחו מחלקות שונות, חלקות רגילות, חלקות אורגניות, תותים ישר מן השטח ותותים לאחר שעברו שטיפה במיתקני שטיפה במפעלים שונים. ואף תותים לאחר שעברו תהליך הקפאה. ובכל הסוגים נמצאו חרקים מסוגים שונים. בסך הכללי נבדקו 471 תותים ונמצאו 79 נגועים. סוגי החרקים שנמצאו, תריפסים כולל ביצי תריפס שבקעו מהם זחלים. פסוקאים. אקריות אדומות ואקריות שקופות, עכבישים. חיפושים. זחלי עש וכנימות עלה. נלקחו תותי שדה הנגועים והועברו בשטיפה כפי שיתואר להלן, ולאחר בדיקה חזותית לא נותרו חרקים כלל. גם באותם תותי שדה שנמצאו בהם ביצי תריפס, הנחנו להם לבקוע, ולאחר שיצאו הזחלים הם נצפו [באמצעות מיקרוסקופ דיגיטלי כשהכל מתועד וניתן לצפייה באתר המכון] נכנסים לכיסים שעל גבי התות, ואף מתחפרים בחלקם תחת הגרעין הנמצא בתוך הכיס [אולם ההתחפרות לא הייתה מוחלטת]. תותים אלו עם הזחלי תריפס, עברו את השטיפה דלהלן ואף הם נמצאו נקיים.

בתום ביצוע כל הבדיקות, הוצגו המסקנות הבאות:
א. ברור כי כל החרקים נראים וניכרים לעין, כפי שהובחנו רוב החרקים בבדיקה ויזואלית בלבד. כולם ניכרו ברחישתן בבירור. ניכרו במחושיהם. ניכרו גם לאחר מיתתם באיבריהם והרוב המוחלט ניכר בגופו ממש גם לאחר מיתתו.
ב. למעשה אף חרק לא נמצא מחופר ממש להוציא חרק [עכביש] שהתחפר עקב התהפכות כאשר הגורם האנושי הוא שגרם לכך. כמו כן הזחל תריפס החי התחפר ויצא אולם עדיין מכל קצוותיו הוא נותר בחוץ באופן ששפשוף ידני או ספוג היה מסיר אותו. גם בעבר שמצאנו התחפרות, היא הייתה נדירה וגם אז היו חלקי החרק בחוץ באופן ששפשוף היה מוריד אותו.
ג. נראה בבירור שבשטיפה ראויה מספיק וק"ו באם יש תוספת שפשוף ידני על פני כל התות. ואין כל צורך לחייב לקלוף או לחייב טחינה. והגם שיש מקרים נדירים של התחפרות, [הגם שבכל ה – 471 תותים שנבדקו בבדיקה זו לא נמצא ולו אחד], עדיין אין מיעוט זה מחייב קילוף, זאת ועוד שגם לאחר ההתחפרות עדיין חלק מהחרק נותר בחוץ ובשפשוף הוא אמור לרדת.

מהמסקנות הללו הומלצו לניקיון התות כדלקמן:
תות אף מהמטעים היותר מטופלים זקוקים לניקוי, ק"ו בשטחי בר או ממקומות שאינם מטופלים [כגון סחורה נכרית המגיעה לשווקים בשנת השמיטה]. אופן הניקוי הוא כדלקמן:
א. יש לבחור את התותים השלימים, היפים, ולא את "התאומים" או הסדוקים.
ב. להוריד את הפרח הירוק שבקצה הפרי עם חתיכה דקה של בשר הפרי.
ג. להשרות את התותים במי עם חומר ניקוי [כגון סטרילי או אמה] למשך דקה וחצי [לא יותר כדי שהפירות לא יתקלקלו]. ולסובב את הפירות בתוך הכלי עם החומר.
ד. להוציא את כל הפירות מהחומר ולשטוף מהסבון.
ה. לשפשף כל פרי תחת ברז מים עם ספוג או מברשת רכה על כל חלקי הפרי ובפרט במקומות המסתור.
ו. פרי שיש חשש לחדירה או שהוא רך מידי וכיו"ב יש לחצותו לשניים. את שאר הפירות אין חובה לחצות לשניים.

מומלץ! לא להשתמש כלל בפירות תות שדה קפואים, ללא כשרות מיוחדת גם על עניני חרקים, כיון שעל אף שגם בהם אפשר לנקות היטב, עדיין הניקוי קשה מאד לאחר הפשרת התות כיון שהוא רך מאד, וקשה ביותר.

ב"ה בעונה זו, יש תותי שדה המשווקים בחזקת נקיים מחרקים מגידול מבוקר ומפוקח ע"י משגיחים מומחים, וראוי לקחת תוצרת מחברות אלו בלבד, ולהימנע מכל חשש.

אני רואה חשיבות לענות על שאלה זו בראשונה, כיון שיש חשיבות לדעת שאכן עיקר חשיבותו של יום זה הוא בהשלכות של היום על מצוות הארץ, ולא אכילת פירות יבשים שהם מנהג חשוב אך לא עיקרו של יום.
לגופה של שאלה, ט"ו בשבט הוא אכן יום חשוב מאד לכמה מעניני מצוות הארץ, גם לגבי תרומות ומעשרות, וגם לגבי ערלה, וגם לגבי שביעית. אני אתמקד בעיקר בשניים הראשונים שרלוונטיים יותר לשנה זו.
תרומות ומעשרות: תרומות ומעשרות נוהג בכל ששת השנים שבין שמיטה לשמיטה (כיון שתוצרת השמיטה עצמה פטורה מן המעשרות כיון שהתוצרת היא הפקר). תרומות ומעשרות נחלקות לשתים, התרומות שנתינתם לכהן נוהג בכל השש שנים כאחת. והמעשר ראשון ללוי אף הוא נוהג בכל השנים. מאידך המעשר הנוסף הוא נוהג באופן שונה בין השנים. כאשר בשנים א.ב.ד.ה. נוהג "מעשר שני" [המעשר הנוסף הוא החלק העשירית מהפירות לאחר הפרשת התרומה והמעשר ראשון, כלומר אם 90% נותרו לאחר שאר ההפרשות אז העשירית כלומר 9% מכלל הפירות הם המעשר הנוסף. ובשנת מעשר שני אותם פירות קדושים בקדושה של מעשר שני, ויש לחלל את קדושתם כולל חומש (חיצוני= 25%) על כסף, ובימינו מתקנת הגאונים שיהיה אפשר לחלל את כל הקדושה כולל החומש על שיעור פרוטה אחת = כ – 7 אג" נכון להיום]. ובשנים ג.ו. נוהג מעשר עני [כלומר ה 9% מהסך הכללי של הפירות וכמבואר לעיל נוהג בהם דין מעשר עני, האומר שחובה על המפריש ליטול את המעשר הזה וליתנו לעני]. ואימתי מתחלפת השנה וכיצד משייכים את הפרי לשנת המעשר? על כך יש שני שלבים. האחד הוא התאריך והשני הוא השלב בפרי. כלומר בירקות הולך אחר לקיטה, כלומר רגע הלקיטה של הירק מן הקרקע הוא הרגע הקובע. והתאריך הוא, אחד בתשרי. כלומר אם לקיטת הירק הייתה לפני אחד בתשרי היא שייכת לשנה החולפת ואם היא הייתה לאחר אחד בתשרי היא שייכת לשנה החדשה. ובכל מצב אין להפריש משנה אחת על חברתה ואפילו שניהם אותה שנת מעשר שנאמר: "היוצא השדה שנה שנה" כל שנה מתעשרת בנפרד. ובאילנות שני השלבים שונים. גם השלב בפרי הוא שונה שאין הולכים אחר לקיטה כבירק אלא אחר חנטה = עונת המעשרות הגעת הפרי לשליש [י"א שליש גודלו וי"א שליש בישולו]. וגם התאריך שונה שאין ר"ה של אילן אחד בתשרי, אלא ר"ה שלו הוא ט"ו בשבט. ולכן אם יש פירות על העץ שחנטו קודם ט"ו בשבט וחלקם חנטו לאחר ט"ו בשבט, כל פרי יהיה שייך לשנה אחרת, ואין מעשרין מזה על זה. וזהו שהמשנה אומרת שט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילנות" כיון שביום זה מתחלפת שנת המעשר לגבי פירות האילן.
ערלה: ליום זה אין חשיבות על נטיעת האילן אם לפניו או לאחריו כמו שיש שטועים, שמזדרזים לנטוע לפני ט"ו בשבט. אלא יש חשיבות לגבי היציאה משנות הערלה. ואבאר את שיחתי, שנות ערלה אינם נמנין תמיד אותו דבר, ולעיתים הם שלש שנים מלאות, כגון אם ייטע אדם עץ פרי בסוף שנת תשס"ט כגון בט"ו באלול תשס"ט. שנת תש"ע עולה לו שנה אחת. תשע"א שנה שנייה. תשע"ב שנה שלישית. ובשנת תשע"ג הפירות יוצאים משנות ערלה ועוברים לנטע רבעי. ותאריך יציאתם לדעת השולחן ערוך בדעה ראשונה זה יוצא כבר באחד בתשרי. כיון שהעץ עבר שלש שנים מלאות. ולדעה שניה ממתין בכל מצב עד ט"ו בשבט תשע"ג. אולם אם נטע בסוף שנת תשס"ט אולם סיים את הנטיעה בט"ו באב תשס"ט, בכהאי גוונא שנת תשס"ט נחשבת כבר לשנה ראשונה. והפירות יוצאים מן הערלה כבר בט"ו בשבט שנת תשע"ב, כלומר ס"ה שנתיים וארבעים וארבע ימים בלבד + הימים שעד ט"ו בשבט. והסיבה שבמקרה השני מחשבים גם את שנת תשס"ט היא: כיון שלימדונו חז"ל ששלישם יום בשנה חשובים כשנה. ועל כן אם העץ כבר היה קלוט באדמה ביום כ"ט באב ונותר שלושים יום עד סוף השנה זה כבר נחשב כשנה. אולם כדי שיהיה נחשב קלוט באדמה, יש צורך לנוטעו 14 יום לפני תחילת המניין של ה 30 יום [=14 ימים זה זמן הקליטה הממוצע]. אמנם אם הוא שותל עץ עם גושו שהוא כבר נחשב קלוט באדמה אין צורך לאותם 14 ימים. וכל שנטע עם הגוש והוא לא התפרק קודם השתילה הרי שהוא קלוט ואף אם שתלו ביום כ"ט מנ"א הוא מונה מייד 30 יום יום וזה כבר נחשב כשנה, ובט"ו בשבט שיבוא לאחר שנתיים ימים וחמשה חודשים ומחצה הוא מסיים את שנות הערלה ונכנס לשנה הרביעית.

לא ציינת בשאלתך את הזמן המדוייק של הנטיעה, אבל כיון שאני מעריך שנהגת על פי ההלכה ובלא"ה בערב שנת השמיטה אסור לנטוע אילנות באופן שהשנה הראשונה של הערלה תהיה שנת השמיטה, כך שבוודאי סיימת את הנטיעה 44 ימים לפני ר"ה. או באם זה היה עם שתיל גם לאחר מיכן [ראה תשובה לשאלה הקודמת]. אז אכן ביום ט"ו בשבט כל הפירות שייצאו מן האילן ייצאו משנות ערלה וייכנסו לשנת הרבעי שלהם. והמלצתי לך היא: לעבור בערב ט"ו בשבט על העץ, ולהוריד ממנו את כל הפרחים שיש על העץ. כך שבוודאות כל הפירות שיהיו לך בעתיד הם יצאו לאחר שנות הערלה שאל"כ תקבל תערובת של פירות ערלה ורבעי יחד על אותו עץ

פירות שהם בשנתם הרביעית הם קדושים בקדושת "רבעי" ובזמן המקדש מעלה אותם לירושלים ואוכל אותם שם, ובזמנינו מחלל את הקדושה על המטבע. ואוכל את הפירות כחולין. ואכן פירות השייכים בוודאי לשנה הרביעית פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות לחלוטין. אולם זאת יש להדגיש, שפעמים רבות אנשים קונים את העץ לא כאשר הוא "חשוף שורש" אלא קונים עם גוש אדמה הנמצא בעציץ, ובכל אופן מונים שנות ערלה לחומרא או מעיקר הדין. אולם כיון שלא תמיד חייבים למנות שנות ערלה ועכ"פ מספק יש צדדים שאפשר למנות את שנות הערלה שהעציץ כבר היה במשתלה [כמובן שבפועל אין להשתמש בזה רק כאשר קונים את העציץ במשתלה עם כשרות צמודה המתחייבת שלאורך כל הגידול הקפידו על קשר עין עם האדמה וקוטר הנקב היה על פי ההלכה], ולכן בכה"ג שחששו והחמירו ומנו בכל אופן שנות ערלה, הרי שהשנה הרביעית יתכן ועל פי ההלכה זה שנה חמישית, ולכן מספק יש לנהוג את שניהם גם הפרשת תרומות ומעשרות וגם חילול רבעי ושניהם ללא ברכה.

הגדרת "תבלינים" המופיע בשאלתך הוא שם כללי, כאשר חשוב לציין שתבלין שאינו נאכל כלל ואינו אלא לטעם אצל רוב העולם, פטור לחלוטין מתרו"מ כגון "שיבה" או כגון "עלי דפנה" וכיו"ב. ומאידך שאר תבלינים כגון נענע, כוסברה, פטרוזיליה ועוד שנאכלים אכן חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות, וכל תבלין שראוי להיאכל בעינו ויש שבפועל אוכלים אותו כגון הנענע הנאכל אצל כמה מהעדות, (אף שיש מי שרק שם בתה וזורקו) מ"מ חייב בהפרשת תרו"מ. ואכן בהפרשתך את התרו"מ בשנים א.ב.ד.ה. שאת חייבת להפריש מעשר שני את צריכה לחלל על המטבע. אמנם, אכן למטבע יש כמה דינים כדי לייחדו כדין, ודווקא במקרה של שאלתך יש אפשרות של חיסרון מעיקר הדין, ואבאר את דברי, אין מחללין פחות משוה פרוטה על מטבע, אלא אם כן בתחילת החילול על המטבע הוא נתפס כבר בשווי של פרוטה כדין [וזה הנקרא "פרוטה חמורה, ויש שהוסיפו וכן נוהגין כיום שהחילו הראשוני יהיה גם ברגה גבוהה של חיוב מעשרות שזהו דגן, תירוש ויצהר שדרגת החיוב הגבוהה כלומר שאתה הוא הבעלים של התוצרת]. ולכאורה מצב של חילו תוצרת בפחות משווה פרוטה מאד מצוי כאשר מעשרים תבלינים מהחצר, כיון שאם לדוגמא את קוטפת כמה עלי נענע העשירית שלהם היא לכאורה פחות משוה פרוטה ואכן את צריכה מעיקר הדין "פרוטה חמורה". ועוד יש להוסיף שבאם את מפרישה מתוצרת שגדלה בחצר שלך התוצרת היא "טבל ודאי" ועלייך להקפיד על כמה דברים נוספים, כגון חובת נתינה של מעשר ראשון ללוי שנוהג גם בזמן הזה בפירות שהם טבל ודאי, ועוד כמה דינים שאין כאן המקום לפרטם.
אין ספק שעדיף לעשות מנוי בקרן מעשרות ובפרט למי שעוסק בטבל ודאי. את יכולה לעשות מנוי גם בבית המעשר שע"י המכון בטלפון 03-9030580, המעלה שיש לך בעשותך את המנוי, זה לא בעצם ההפרשה כיון שאת זה את חייבת גם בעודך מנויה, כלומר הביצוע של הוצאת האחוז ועוד קצת [=הקצת לתרומה גדולה והאחוז לתרומת מעשר], ואמירת הנוסח את חייבת בלא"ה. אולם את אינך חייבת לדאוג למטבע [כיון שאת זה עושים עבורך הממונים על הקרן שמחזיקים מטבע שיש בה פרוטה חמורה של "תירוש" עבורך והם דואגים לפנותה מידי יום כדי שתוכלי לחלל כמה פעמים ביום ללא דאגה שהמטבע כולה כבר נתפסה בחילולים השונים שאתם עושים]. כמו כן ייחודיותו של הקרן לסייע לכם, בהסכם מסודר עם הלוי, על מנת שלא תזדקקו לרוץ ולחפש לוי לתת לו כמה עלים מן התבלין דבר שהוא לא בר ביצוע בפועל. אלא משתמשים בשיטת הלוואה מראש כפי שקיי"ל בגמר בגיטין דף ל ע"ב, שאפשר להלוות מראש ללוי כסף, באופן שהפירעון של ההלוואה יהיה מפירות המעשר ראשון שברשותי, כלומר בכל פעם שאני מפריש מעשר ראשון וצריך לתת ללוי, אני משאיר את הפירות ברשותי והלוי מקזז מההלוואה, וכך אני מבצע את הנתינה ללוי כדת. המנויים על "בית המעשר" מקבלים נוסח הפרשה מיוחד למנויים שהם משתמשים בו בזמן ההפרשה.

המנהג להרבות באכילת פירות בט"ו בשבט הוזכרה לראשונה בספר "המחזור הגדול" לרבי בנימין הלוי אשכנזי רב לקהילות האשכנזים בסלוניקי. וכן הוזכר מנהג זה בספר תיקון יששכר לרבי יששכר אבן סוסאן מחכמי מרוקו שעלה לארץ ישראל והתיישב בצפת ולמד תורה אצל המהרלב"ח, והגדיר זאת כמנהג האשכנזים. אולם לאחר זמן זה התפשט בכל רחבי קהילות ישראל בפרט לאחר שהפיץ ותיקן על כך תיקון מיוחד בספר מסוים (שיש רבים שערערו על ספר זה). ולאחר זמן התפרסמו קונטריסים שונים על תיקון מיוחד הנאמר בזמן אכילת הפירות. הגר"ח פלאג"י ציין שנוהגים לאכול משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל. ויש שכתבו שלכתחילה יש לאכול 30 מיני פירות ע"פ חלוקה בין הפירות שעשה רבי חיים ויטאל בין עשרה פירות שהם מעולם הבריאה ואין להם קליפה או גרעין שאינם נאכלים כגון הענבים התאנים והתפוחים. ויש עשרה נוספים שהם מעולם היצירה שאין להם קליפה שאינה נאכלת אך יש להם גרעין שאינו נאכל וכגון הזיתים התמרים ועוד. ויש עוד עשרה נוספים שהם מעולם העשייה שנאכל רק הפרי הפנימי שלהם ולא הקליפה כגון הרימונים האגוזים ועוד. וכל זה כשמצויים כל הפירות הנזכרים שם. ואם אין יקח 20 סוגי פירות וישתה 4 כוסות יין, יין לבן, מעט אדום ורובו לבן, חצי לבן וחצי אדום. אדום עם מעט לבן. וכתב עוד בחמד"י שאם אין מצויים הרבה מינים יאכל לפחות 12 מיני פירות שהם כנגד י"ב צירופי הוי"ה. המהר"ם חאגיז הביא בשם סבו המהר"ם גלאנטי שהיה אוכל 15 מינים. כך שמצאנו מנהגים ממנהגים שונים (ראוי לציין שיש שכלל אינם נוהגים באכילת מיני פירות כיון שמנהג זה לא הוזכר אצל רבינו האר"י או מי מתלמידיו). והגאון רבי אליהו הכהן מאיזמיר בעל "שבט מוסר" כתב בצוואתו לבניו, "בני הוה זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט שמנהג ותיקין הוא". הגם שהקדמונים הזכירות בעיקר פירות העץ, מכל מקום היום נהגו כלל ישראל להרבות בכל מיני פירות וירקות טריים ויבשים, להרבות במינים רבים. וכן הוסיפו על השולחן מינים חדשים שזה תחילת העונה לזכות בברכת שהחיינו. יש נוהגים ללמוד בליל ט"ו בשבט בסדר "פרי עץ הדר". ויש נוהגים להרבות בלימוד עניני מעלת פירות הארץ ומעלת ארץ ישראל. ונוהגים בכל מין שאוכלים להזכיר פסוקים ודברי חז"ל הקשורים לפרי זה. ויש שלומדים ט"ו שירים שבתהילים, וכפי שמובא בספר המנהגים.

לכתחילה מופיע בהלכה שיש איסור למכור טבל = פירות שאינן מעושרין, אלא אם כן זה לצורך ורק לחבר = כלומר אדם היודע ומקפיד להפריש תרומות ומעשרות. ויש להודיע לו שזה טבל.
הרמב"ם בהלכות מעשר בפרק שישי הלכה ו, פוסק שאסור גם לתת מתנה פירות שהם טבל, ואפילו לא לחבר = למי שמפריש תרומות ומעשרות. ואפילו אם המשלח יודיע זה אסור, כיון שחז"ל חששו שמא ישכח להודיע. [ואם זה לצורך גדול יש מחלוקת האם אפשר לשלוח ולהודיע או אפילו לצורך אסור].
ולכן להלכה הנכון שאת תפרישי תרומות ומעשרות, ואח"כ לתת להם מתנה.
בברכה
הרב שניאור ז. רווח

א. קיבלתי שאלת כב" אודות דגי הסלמון, ובאם אם מעובדים סמוך ונראה לדייג אם יש לחוש לתולעים.
הנה כפי שהבנתי מכב" יש ברשותכם את ספרי תולעת שני, ואכן שם הארכתי לתאר את חייו של תולעת זו, ואכן העובדות כפי שכב" תיאר במכתב הם אמת ויציב, ותולעים אלו חודרים לדג רק לאחר מיתתו. ועפי"ז לכאורה אם מייד לאחר מיתת הדג מוציאים את כל בני המעיים ומנקים בוודאות את כל דפנות הבטן היה מקום לומר שאכן אין חשש לתולעים. אלא שחשוב להדגיש שהתולעים אינם בהכרח בתוך בני המעיים אלא חודרים גם על דופן המעי, [ואדרבה רוב הפעמים אני מוצא אותם על דופן המעי]. ופעמים רבות הם נצמדים לדפנות ולקרומים השחורים שבתוך דפנות הבטן, ושטיפה בעלמא אינה יעילה עבור זה אלא יש לגדר את הדפנות ממש ולא להסתפק בשטיפה בעלמא.
ולכן
יש לבדוק היטב את המציאות, כיצד נעשית השטיפה והניקיון. וכמו כן לכאורה זמן קצר ממש לאחר מיתת הדג הם יכולים לחדור לבשר הדג ובוודאי שזה המציאות לאחר ד" או ה" שעות כפי שהמפעל כתב לך. [אלא שההגיון שכל עוד יש את בני המעיים ויש להם מאין להיות ניזונים אינם צריכים להיכנס לבשר הדג]. מכל מקום הלכה מעשה, יש לבחון זאת בפועל בבדיקות המקובלות. [ובשמחה אם יש באפשרות כב" לשלוח לי דוגמאות ממפעל זה אלי לבדיקה אשיב לכב" תוצאות מדויקות בע"ה, או לחילופין בסיור הקרוב בארה"ב אוכל לבקר במפעל הזה ולראות הדברים מקרוב.
ב.
בנידון שאלתך השנייה, ע"פ הידוע והבדיקות שלנו יש רק שני סוגי טפילים אלו או כינת הסלמון המצויה בכל דגי הסלמון הן שבכלובים והן בים הפתוח. ותולעת אניסאקיס המצויה רק בדגים שבים הפתוח כגון בארה"ב, קנדה וכיו"ב.
ג.
לשאלתך אודות האולטרה לייט. הנה אין המדובר במכשיר מיוחד, אלא באם יש לכם שולחן עם אור מלמעלה של פלורוסנט רגיל, ניתן לרכוש בחנויות ניאון [פלורוסנט] שהוא אולטרה סגול/ Ultra-violet. ולהתקין אותו במקום הפלורוסנט הרגיל. חשוב להדגיש כי החדר אמור להיות סגור לחלוטין לכל כניסת אור אחר כיון שהוא משבש את הזיהוי.

ההגדרה ההלכתית לצמח הפסיפלורה (שעונית סגולה) כבר נדונה בפוסקים האחרונים. ובספר תבואת יוסף (עמ"""" יא) רצה לדונו כפרי העץ משום שחשב שצמח זה אינו נותן פרי תוך שנתו [או שחשב שאין טעם זה מספיק להגדיר צמח הפסיפלורה כפרי אדמה] וכן חשב שאין גזעו חלול. אבל הגרש"ז רווח בשו"ת חלקת השדה (ח"א סי"""" טז-יז) הביא דעת המומחים דאכן צמח הפסיפלורה נותן פרי החל מהשנה ראשונה גם ע"י גרעין [ואצ""""""""ל ע"י יחור] וסימן זה לזיהוי פרי אדמה הוזכר בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי"""" תקל"א) ובשו"ת רב פעלים (או"ח סי"""" ל) ובספר יין הטוב (יו"ד סי"""" נב) וכן הסכימו להלכה הגר"ש משאש והרב מרדכי אליהו [ודלא כהחזו"א (ערלה סי"""" יב) שלא רצה לסמוך על סימן זה אלא בצירוף סימנים נוספים].
עוד סימן נוסף לזיהויו כפרי אדמה משום שפירותיו נעשים גרועים משנה לשנה וכמו שהביא הברכ"י (יו"ד סי"""" רצד) בשם המהר"ם אלשיך.
עוד סימן להגדרת פרי האדמה ע"פ השו"ת הלק"ט (ח"א סי"""" פג) שכל צמח שגזעו עוחלול אינו נידון כעץ. ובאמת כך היא המציאות בצמח הפסיפלורה וכן לצמח הפאפיה.
מכל זה הסיק שם הגרש"ז רווח דאף שלדעת החזו"א שלא הסכים לסמוך על מכל הסימן שנותן פרי בתוך שנתו עדיין צ"ע, מ"מ אנן סמכינן על סימנים שהזכירו הפוסקים הנזכרין. ולכן צמח הפסיפלורה נידון כפרי אדמה לכל דבר ואין נוהג בו דין ערלה. והסכים עמו מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א בשולי התשובה. וראה גם בספרו של מרן הנד"מ חזון עובדיה על דיני ט"ו בשבט וברכות עמ"""" כג בהערה שם שהביא את דברי יו"ר המכון הרב שניאור ז. רווח שליט"א והסכים לדבריו הלכה למעשה.

הנה השו"ע בה‘ ערלה (יו"ד סי‘ רצד סעיף יט) פסק דאילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומהעפר שסביב שרשיו עמו והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם בארץ, אומדין אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר אחר הרי זה כנטוע במקומו ופטור מן הערלה ואם לאו חייב.
למדנו דהתנאי לפטור אותו מהערלה הוא להעביר השתיל עם גוש עפר כזה למדנו שיכול לחיות בו בלי תוספת עפר אחר. ועי‘ פתחי תשובה (ס"ק יג) שלפחות בא"י צריך שיוכל השתיל לחיות עם גושו ג‘ שנים אבל בילקוט יוסף הל‘ ערלה (פ"ז) כתב דמלשון הפוסקים והשו"ע שסתמו דבריהם נראה דהעיקר שיוכל לחיות עד שיקלט במקום אחר והוא שיעור י"ד יום.
לשם כך יש להקפיד שהגוש שסביב השתיל ישאר מוצק ולא יתפורר שאם לא כן ימות השתיל ולכן חייבים השתילים להיות קצת לחים אך אין להשקות השתילים סמוך לנטיעה דבר הגורם להתפוררות הגוש כמו שהובא בהנחיות למשתלות (חלקת השדה ח"א סי‘ ז אות יב).
ועכ‘‘פ כלל בסיסי הוא שצריך שהשתיל יעמוד בקשר עין עם הקרקע ללא ניתוק ועכ כל שהוא ולכן צריך שבתחתית השקיות יהיה נקב בקוטר של 2.5 ס"מ במרכז השקית ולא בצדדים כדי שישאר גלוי (שם בחלקת השדה).
כמו כן לכתחילה יש להקפיד להעביר השתילים ברכב עם משטח נקוב מלמטה ככדי לשמור ברצף על קשר עין עם הקרקע וכמו שכתב הראשל"צ הובא תשובתו בשו‘‘ת חלקת השדה (ח"א סי‘ ה) וכן החמיר בזה בדרך אמונה. אבל שם בחלקת השדה הביא הוראת מרן הראשל"צ בע"פ דכשאין אפשרות לבצע ההובלה על משטח נקוב (שזה דבר שקשה ליישמו) אפשר להתיר בשעת הצורך להעביר ברכב רגיל דניתוק לזמן קצר אינו נקרא ניתוק וכמו שמשמע בחזו"א (ערלה סי‘ ב אות יג) וכן כתב הגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי‘ ע וח‘ג סי‘ קנח). ובפרט יש להקל אם הרכב פתוח מהצדדים.