מדובר בשיבולים הנמכרים כשהם מלאים עם גרעיני החיטים, כלומר קודם גמר מלאכה. אם כן טרם חל עליהם דין טבל עד כדי שאף מותרים באכילת עראי. ומותר להפקיע מהם חובת תרו"מ כגון על ידי הפקר וכיו"ב כמבואר בקצירת השדה (כרך א פ"ט). ולכן אין צריך להפריש מהם תרו"מ.

וכמדומני שגם מרססים עליהם בשביל שיעמדו ימים, ומפני הצבע הם אינם עומדים יותר לאכילת אדם. הגם שאוכל רגיל, אם החליט אדם להעמידו לנוי, בטלה דעתו, וכמש"כ בקצירה השדה בפ"ג סעי' ד. אולם כאן יש צדדים נוספים לאחר שייחד אותו על ידי מעשה לא למאכל אדם [ראה כעי"ז מה שהארכנו בדין כופת שאור שייחדה לישיבה, בשש משזר ח"ב או"ח סי' יא. ודוק לנידו"ד ובמקו"א כתבתי גם לדון על חיטים אלו לגבי פסח].

על שאלה זו כבר עניתי בעבר באופנים דומים של לימון על תפו"א או תפו"ע. או גת על אלוורה. והעיקרון הוא שאיסור הרכבה זה רוכב על כנה, אבל אם זה רק מסייע בהשרשה והמסייע נרקב באדמה ולא משתרש, אין זה איסור כלאים, אולם אם יש שם גרעינים שהם ישרישו בעצמם, אז יש איסור כלאים. ולכן הכנסת ענף של לימון לתפוח אדמה בעייתי כי מכל עין ישריש גם תפו"א אולם בתפו"ע תלוי אם יש בו גרעינים או לא. ואם כן גם כאן אם הבצל נרקב ולא משריש כלל יהיה מותר, ואם עתיד להשריש יש לאסור. ובפועל הבצל איננו נרקב אלא הלחות של הקרקע תגרום לבצל להוציא שורשים משלו (בבסיס הפקעת) ולהצמיח עלים ירוקים (גבעולים) כלפי מעלה. ואם כן יש כאן גם הזדווגות שורשים, וגם שעתידים שניהם לעלות מהקרקע. ויהיה אסור [ראה בריש מסכת כלאים (משנה ח) שאין תוחבין זמורה לתוך האבטיח, והיינו משום הרכבת אילן בירק וכמבואר בירושלמי, ובר"ש והריבמ"ץ שם, ויעוי' במפרשים שם ודוק. וראה בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רפ"ז שכתב בקשר להכניס חטה בסדק שעושים בענפי אהל ושושנים, וע"י החטה משרישים הענפים בקרקע, ובתו"ד כתב דלא שייך הרכבה אלא כששני המינים מגודלים למעלה מהקרקע, או לכל הפחות שעתידים שניהם לעלות מהקרקע, משא"כ הכא שהחטה הזאת הניתנת בסדקי הענף כלה ובלה בארץ ואינה עתידה לראות פני תבל, רק גורמת שתשרש השושנה בארץ. זה לא מיקרי הרכבת אילן בירק, ועוד ראה בחזו"א כלאים (ב, יז) שכתב על דברי החת"ס כדלהלן: והנה הדבר תלוי, אם החטה משתרשת ומזדווגת עם הענף, שאם היא מזדווגת חשוב כלאים, והוי הרכבה גמורה, ואם החטה אינה מצמחת רק בלתה ומלחלחת את הענף להשתרש, אין כאן הרכבה, וקשה להכריע הדבר, והדעת נוטה דמצמחת ומזדווגין השרשין. ועו"ע במשנת יעקב על הרמב"ם בהל' כלאים בפ"א ה"ה אות כ ואילך וראה עוד בתנובות שדה גליון מס' 17].

מבחינת ערלה, אם אתם יודעים לבודד כל אחת מן הקבוצות, אז מה שנשתל בתשפ"א, יצא מערלה בפריחות שיצאו לאחר טו בשבט תשפ"ד. ופירות הללו כבר הסתיימו כי האחרון שבהם הסתיים בקיץ של שנה שעברה. וכעת כל הפירות הם מהשנה החמישית. ולאידך מה שנשתל בתשפ"ב, אכן יוצא מערלה בתשפ"ה, כלומר כל הפריחות שיצאו לאחרי טו בשבט. הזנים כעת הם אלו שפרחו לאחר טו בשבט של תשפ"ה והם אמורים להיות שנה רביעית מהשתילה, ומסתמא חמישית או יותר מהמשתלה, ולכן יש לעשר ולחלל מספק ושניהם בלי ברכה.

(מצד נטיעה בשמיטה כיון שאיירי במי שסומך על ההיתר בשמיטה, וכיון שעשה וחתם על היתר מכירה, אם כן אם נעשה על ידי נכרי, אז בוודאי שזה מהני לאותם הסומכים, כאשר מלאכות דאורייתא רצו שיהיה על ידי נכרי. והגם שמקובל ששתילות לא עושים בשמיטה, אבל זה כבר נעשה, ובכה"ג לדידיה לא שייך לקנוס ולאסור. ועוד יש לצרף כי זה היה שתילה בגוש, שמסתמא היה שייך לשנה שלפניה, והגם שכתבנו בספר שביתת השדה שאין להקל בשתילה בשנת השמיטה גם עם גוש שאין מונה לו ערלה, מכל מקום הכא שהוא לאיצטרופי, מהני.)

ראה מה שכתבתי באריכות בשו"ת חלקת השדה (ח"ד כלאים סי' ב) ושם כתבנו שלמעשה צמחי תבלין העשויים לטעם גם אם לא למאכל, יש להחמיר בהם ולא גרע מצמח הראוי לבהמה, ויש להרחיק בין הצמחים הללו כדין הרחקות בירק. אולם מאידך אין צריך להרחיק בין צמחים שאינם ראויים לאדם, אף שעומדים לשימושו, כגון ריח או נוי או רפואה. וכן אין כלאים בין מין אחד מצמח זה למין אחר שהוא מאכל אדם, וכן אין איסור כלאי הכרם בין צמח מסוגים אלו לכרם, וכל זה להבדיל ממאכל בהמה, ושם הגדרנו אימתי יש להחשיבו כך, יעוי"ש.

כל דבר שאין מטרתו למאכל אדם פטור מתרומות ומעשרות. אף אם מיועדים למאכל בהמה, לריח, לסיכת גוף האדם, לנוי, להדלקה, לזרעים, לצבע או לרפואה, ואחת הדוגמאות היא צמח האלוורה – ולכן הם פטורים מתרו"מ אף אם אוכל מהם. מבואר בספר שלי קצירת השדה כרך א פרק ג.

אינך צריך ממש לחתוך חתיכה ולייחד אותה לתרומה גדולה, כיון שאכן בנוסח אתה מגדיר זאת היטב, הן בניסוח הפתיחה של 'אחד ממאה שמונח בצד יישאר טבל' והן בהמשך שאתה אומר שכל היותר מאחד ממאה יהיה תרומה גדולה. זה גם מסייע לך שאינך צריך לבודד את תרומת המעשר בדיוק כפי הנדרש, כיון שכל היותר נעשה תרומה גדולה, והמדויק יהיה חלק מהמעשר ראשון, שבהמשך יהיה תרומת מעשר. לעיתים נדירות ראוי לבודד את התרומה גדולה, כפי שאנו עושים לעיתים ביין, על מנת שיהיה מן המוקף כוס ליד כל מיכל וכיו"ב דוגמאות נדירות יותר.

הפקק מגיע כמו "כוסית" חלקה מאלומיניום, גם בפנים הוא חלק ללא סימני הברגה. ובזמן המילוי, המכונה מניחה את הכוסית החלקה על צוואר הבקבוק שכמובן לזכוכית יש כבר הברגה. ראש הסגירה של המכונה כולל גלגלות קטנות ש"לוחצות" את האלומיניום הרך אל תוך חריצי ההברגה של הבקבוק. ואז נוצרת ההברגה של הפקק בפועל, וזה נעשה רק ברגע הסגירה על הבקבוק. אולם חשוב שתדעו שיש גם פקקי הברגה מוכנים (Pre-threaded Caps) שכבר כוללים את החריצים של ההברגה. וזה אלומניום עבה יותר. ואז המכונה של המילוי רק "מבריגה" את הפקק על הבקבוק ומהדקת אותו (Torque). מצוי בבקבוקי זכוכית של רטבים שונים. וכמדומני שיש גם שמשתמשים בבקבוקי מיץ ענבים בכזה פקק, בגלל סוגיית השאלה שלך.

כתב בחת"ס (סי' שו), שאסור להטיל מום גם בספק בכור. ובטוט"ד (ח"ב יו"ד סי' קמא) כתב שאין בידינו להכריע, והוסיף שמדברי השו"ע נראה שזה איסור תורה להטיל מום. בשו"ת אב"נ כתב שהגם שזה איסור תורה להטיל מום גם בזה"ז, מ"מ בהצטרף עוד ספיקות אפשר להקל. וכ"כ הלכה למעשה החזו"א (יו"ד הל' בכור), שלדידן אין איסור להטיל מום מן התורה, ולכן בספק בכור, אפשר להטיל מום, דהוי ספק דרבנן ולקולא. ותמה על החת"ס שאסר לומר לנכרי להטיל מום. ומצאתי עדות שהביא מהרב ליכטנשטין שהיה רב בית מטבחיים שכתב שנהגו במרבק כדעת החזו"א, והיה גוי חותך את אוזני העגלים שהיה ספק לגביהם. כי הם חששו שהגודל שיש באוזן של המספר לא מספיק שמא אינו בגודל כרשינא. ושוב מספר שהגיע אחד מגדולי ישראל לביקור, והורה לסמוך על הנקב שבאוזן ואין צריך להטיל מום על ידי גוי. ולמעשה אם ינהג בזה כדעת מרן החזו"א שפיר דמי, ובפרט שיש לומר שהמספר שיש לכבשים באוזן כבר די בהם, הגם שאין כך ההוראה למעשה, אולם חזי לאיצטרופי.

הלכה למעשה הוא לא צודק.

ונסביר בקיצור. עצם הברירה ביום טוב לצורך יום טוב מותר גם אם לא לאלתר וכמבואר בשו"ע סי' תקי סעי' ב. אלא שכדי למעט בטירחה מוציא את מה שיש יותר קצת. וכל זה כמובן בברירה ידנית ולא בכלי. וכתב הביאור הלכה (סי' תקי סו"ס ב) וזה לשונו: היוצא מדברינו דהנוהג להקל לברור קטניות פסולת מתוך אוכל אף שהיה אפשר מבעוד יום יש להם על מי לסמוך ואף בבורר להניח לסעודה אחרת [או בע"ש על שבת ועל ידי עירוב תבשילין]. ומ"מ לכתחלה נכון בכגון זה שהיה אפשר לו מבעוד יום לברור האוכל מתוך הפסולת דזהו בודאי חשיב שינוי וכמדומה שכן נוהגין העולם. עכ"ל. ובזה נתבאר התשובה לשאלתך.

דג זה אכן חדש בים שלנו מהשנים האחרונות, כאשר דגים רבים נודדים לאזורינו, שלא הכרנו אותם בעבר. לדג זה יש קוצים ארסיים [18 קוצים בעלי בלוטות ארס (בסנפיר הגב, השת והבטן), הארס נמצא בקוצים עצמם ולא בבשר], ויש להזהר במגע עמהם. לדג זה יש קשקשים קטנים מאוד (מהסוג העגול הסטנדרטי של הקשקשים המצויים ברוב הדגים), אמנם לעיתים מי שאינו בקי נראה לו שאין קשקשים, אולם בפועל גופם מכוסה בקשקשים כשרים, והדג כשר לכתחילה.