פומלה יש לה עונה אחת בשנה ועליה בירכת בתחילת העונה, והיא זאת שלפניך כעת בסוף העונה. ברור שלא מברכים שהחיינו פעם נוספת.

שערות קדאייף עוברות תהליך בזמן הייצור שלהם שדינו כאפייה גמורה ולכן דינו ככל דבר אפוי, כגון חלות או לחם שמותר לחמם בשבת. ויניח בזה על הפלטה כל אחד כמנהגו בזה, להתיר להניח ישירות או להחמיר להניח על הפלטה באמצעות דבר החוצץ.

ולכאורה הוא הדין לגבי עכו"ם, אם המוצר כבר ראוי לאכילה לאחר עיבודו הראשון, אז הדבר מותר [יש אצלי בכתובים שהעיד הרה"ג רבי משה גבאי שליט"א רב מחלקת הכשרות בעיר בת-ים, שטעמם וראויים הם לאכילה לכתחילה].

כן. במכירה שלי עם הגוי אני מוסיף תנאים רבים, גם בתוך השטר וגם בעל פה. ואחד מהתנאים בכתב, שגם אם החמץ יימצא בביתו של המוכר שלא במקומות המסומנים, או בכל מקום אחר שזה בבעלותו, המכירה תחול. ממילא מותר לכם להשתמש בזה.

פירות נכרי פטורים מביעור.

אכן בתשובה שם כתבנו שהעיקר להלכה מתנות עניים נוהג בארץ ישראל מן התורה גם בזמן הזה, והבאנו גם הדעות החולקות. ולמעשה כתבנו שצריך בעל המטע להודיע לעניים או לנציגיהם את יום הקטיף, והם יבואו לקחת את שלהם, וכן ראוי לנהוג כל מי שיראת ה' בלבבו.

אמנם זאת יש לדעת, שיש דברים שמצוותם להניח בשדה וללכת, ואין חובה להביאם אל העני שמצות עזיבה נאמר בה, ובזה איירינן לגבי לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות. וכל זה להבדיל ממעשר עני שיש בו דין נתינה ובדומה למתנות כהונה. ולפי"ז קיי"ל בגמ' בחולין (קלד ע"ב) לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים, וממילא אין ענין להשאירם בשדה אם אין עניים שיבואו לקחתם, ולהביא אליהם אין חובה, וכך פסק רבינו הרמב"ם בהל' מתנו"ע (פ"א ה"י).

למעשה – במקומות שמצויים עניים יהודים, חייב להניח המתנות, ואם לא באו עניים אינו חייב לקחת להם את המתנות, אלא יכול לקחתם לעצמו, והם פטורים מתרומות ומעשרות. ומאידך במקומות שאין מצויים עניים יהודים, פטור מלהניח כלל את המתנות, ויקחם לעצמו, וחייב להפריש מהם תרו"מ וכשאר הפירות.

אינני בארץ ופחות זמין, מחילה. בספרי חלקת השדה (חלק חמישי כלאים סימן א) כתבתי שצמח האלוורה יש בו רוב ככל הסימנים להגדירו כעץ מבחינה הלכתית. וממילא אין בו חשש כלל לכלאי הכרם שאין עץ מקדש בכרם. אולם גם אם נחשוש שדינו כירק לאותם הסוברים שכל שפריו על גזעו ולא על ענף היוצא מגזעו חשיב כירק, מכל מקום צמח זה איננו חשוב כצמח מאכל, ואינו אלא כצמח העומד לרפואה, והעיקר להלכה ולמעשה שצמח העומד לרפואה איננו מקדש אפילו בכרם.

לכן בנידון שאלתך, עץ וירק אינם כלאי זב"ז, ובכל מקרה אלוורה אין להגדירו כצמח מאכל או תבלין, ואינו אוסר עם משום כלאי זרעים.

הלכה למעשה, אם הכל נשאר בבעלות אחת עד לאחר האפיה, ואת עתידה לחלק רק לאחר האפיה לבעלויות שונות אכן יש להפריש חלה, שכן היא דעת השו"ע, ולא ראינו שהוא כתב להצריך שיישאר שיעור חלה אצל אדם אחד, אלא כל עוד שהלישה כאחת ובבעלות אחת, ונאפית בבעלות אחת ורק לאחר שכבר נאפה אז מחלקים העיקר להלכה שאין לזה דין של עיסה העשויה לחלק.

חשוב להדגיש, שאם בבית ספר רק עושים את עיסה ואח"כ מחלקים זאת להרבה חתיכות קטנות וכל אחת לוקחת חתיכה לאפות בביתה, לא ניתן לעשות על העיסה הפרשת חלה.

והארכתי בזה בספר תבואת השדה על חלה פ"ד ה"ז. ויש שכתבו סברות אחרות ופרטי דינים אחרים, ניתן לראות בספר שם מה שכתבנו בזה.

אין מדובר בדברים נוגדים זה את זה, והלכה למעשה אפשר לצרף ולהפריש חלה.

לכאורה מהיתרו של מרן החזו"א להרכיב עליו תפוז משמע שלא תפס אותו כעץ סרק. מאידך אין שום הנאה מפירותיו, כך שכל תועלת עדיפה ממנו, ועלות האחזקה שלו איננה שווה אל מול החוסר תועלת מן העץ.

בשאלתכם לא כתבתם מה סיבת העקירה שהיא נפ"מ להלכה, למעשה אולי כדאי לקיים את כל החומרות ואז אפשר יותר לכתחילה. גם למכור לגוי את העץ, וגם שיעביר למקום אחר לאחר שיוציא עם גוש אדמה [בגודל של פחי זבל של פעם עם שני ידיות מהצדדים] ויעביר לשתילה במקום שהוא רוצה.

בעץ רגיל אנו מקפידים מאד שכך יהיה בסוף, בחושחש יש מקום יותר להקל כפי שפתחתי.

ואם הצורך בעקירה זה בשביל בנייה וכיו"ב הכל קל יותר. כך נראה כעת מקופיא.

אכן מין אחד אף אם הזנים שונים, עדיין הם מין במינו, ואין בהרכבה זו איסור כלאי אילן. בהצלחה.