אינני יודע את המציאות של צמח זה מבחינת הרגלי השימוש, אולם צמח שנהנים ממנו ואפילו לטעם, רק שאיננו נאכל פטור לגמרי מתרו"מ, וכגון צמחי תבלין כעין השיבא, העלי דפנה ועוד, הגם שאתה נהנה מחליטתם או טעמם באוכל, הרי שזה פטור מתרו"מ. ורק פרי שנאכל חייב. ואם כן אלוורה אם השימוש הוא לכל סוגי ההנאה, אולם איננו נאכל בפועל הרי שהוא פטור לחלוטין [אלא אם כן עובדתית יש טעות וכן נהנים מאכילתו, ויש לברר זאת]

רק אם תעשה תנאי מלפני שבת [שזה נוסח ההפרשה בלשון עתיד]. ואז בשבת אפשר לעשר בנוסח הרגיל. נוסח התנאי: "אחד ממאה שאני עתיד להפריש יהיה טבל. והיותר מאחד ממאה שאני עתיד להפריש יהיה תרומה גדולה בצד צפונו על הכל. אותו אחד ממאה שאמרתי שישאר טבל עם שאר הכמות הראויה בצד צפונם של הפירות יהיו מעשר ראשון. אותו אחד ממאה שהתניתי שיהיה מעשר ראשון יהיה תרומת מעשר על הכל. ומעשר שני יהיה בדרומם של הפירות, ויהא מחולל הוא וחומשו על פרוטה ורבע במטבע שיחדתיו לחילול מעשר שני [או למנוי: יהיה מחולל על פרוטה במטבע שייחד הממונה על "בית המעשר"]. ואם צריך מעשר עני יהיה מעשר עני בדרומם של הפירות"
יש לזכור שהתרומה היא מוקצה ולכן יניחנה במקום הסופי לפני אמירת הנוסח בשבת.
פרטי דינים נוספים ראה מה שכתבנו בספר קצירת השדה.
מנוי יכול להפריש על פירות שלו, או שברשותו, ולכן אפשר להקנות למנוי את הפירות שרוצים שהוא יפריש, מכל מקום אם טעה והפריש על מנוי שלו, מעשר שני לאחרים, בדיעבד חל, [ולכך מידי יום אומר נוסח מיוחד הממונה על בית המעשר]. כל זה יעיל לגבי המטבע, אולם על הקנאה ללוי ולעני, יש לדעת, שזה יכול להועיל בלי בעיה, אולם מצד שני, זה יורד לו מסכום ההלוואה שהוא הלווה.

עלי גפן, הם מסוגי העלים שיש עליהם ריבוי חרקים, אמנם כאשר מדובר על עלים הנלקחים ממטעים מטופלים ומרוססים, וכאשר בכרמים מחמת הרצון בענבים מרססים כדבעי המרוויח הצדדי הם העלים, וכל שלוקחים את העלים לפני הבציר הם בחזקת נקיים [מחרקים קטנים ושונים, אולם מעופפים לעיתים קרובות נותרים והם יורדים בשטיפה רגילה], ואולם לאחר הבציר, או לחילופין בכרמים שכל נטיעתם לשם עלים [מצוי בתורכיה], בכה"ג החשש לחרקים גבוה ביותר.
לצערי חלק מנותני הכשרות מסתפקים בניקוי המקומי של המפעל שלחלוטין איננו יעיל ומותיר אחריו חרקים על העלים. והנכון הוא להפריד את העלים [היוצאים כחבילה מחביות שהם הם שהו כמה חודשים עם מלח ועוד חו"ג, אולם כיון שהעלים צמודים בחבילה, אין כל יעילות על העלים הפנימיים] – ולשוטפם אחד אחד תחת ברז מים משני הצדדים ואח"כ לעבד אותם, וכל זה לאחר שהמשגיח וידא שהמדובר בשטחים יחסית נקיים, [כי באם יש חרקים קטנים הצמודים לעלים שם יש צורך בהשריה במי סבון ובאמצעות ספוג לשפשף כל עלה משני הצדדים].
ההמלצה: או למצוא חברה שבוודאות נותן ההכשר מעיד שכך הוא צורת הניקיון והשטיפה לפני העיבוד. או לחילופין לרכוש עלי גפן לא ממולאים, ולהשרותם ולשוטפם בבית באופן פרטי, ואח"כ למלא אותם. [וכמובן הטוב ביותר להגיע לכרם ולקטוף את העלים בזמן שעושים "חילון" שאז העלים נקיים כי הכרם באמצע טיפול, והעלים נקיים].
בהצלחה

אם חתמת, וקל וחומר שג‘ פעמים ראשונות זיכית לעני ע"י אחר, אז אמנם יצרת "מכירי" עניים להקנאה, אולם כיון שהעני לא קיבל את ההלוואה מראש, כיצד תתקזז איתו? וכל האפשרות להתקזז בסכום נמוך [שליש דמיו] זה אם הוא קיבל מראש את הכסף כהלוואה וכיון שזו הלוואה בתנאים מיוחדים לכן מותר להוזיל לו. ולכן ראשית תזדרז למשלוח. שנית על העבר יש לבדוק את כמות הטבל ודאי שהפרשת, ועם נתונים אלו תפנה לבית המעשר שיסייעו בידיך לחשב. [ובמקרה הזה שהקנית לעני בנוסח שאמרת יש חובת נתינה, רק שהחשבון יהיה בפועל ולא בקיזוז].

בטמפ‘ שהיו כאן בארץ, רוב חרקים לא מתפתחים, אמנם הם ממשיכים לחיות, כאשר בחלוף הסופה פעילותם ממשיכה וגם הדורות הבאים. וכמובן שיש התפתחות חדשה. בנוסף יש תמיד לזכור שחרק חי ומת איסורם שווה. ועל כן כרובית שהיא דבר שכל ראש נגוע בגידול משטח רגיל, יש חובה גמורה לבדוק כל עלה. ובסוג ירק זה אין פטנט קל יותר שיעיל, כגון שטיפות או ניעורים [כי החרקים בחלקם הגדול חבויים בינות לפרחים ומקומות מסתור]. ולכן חובה להפריד את הפרחים מהקלח המרכזי, ושוב כל פרח להפרידו ככל האפשר ואז לבצע פעולת השרייה, במי אמה, ושטיפה תחת ברז מים, תוך כדי שפשוף, ובדיקה תחת מקור אור.
אמנם אפשר לבצע את הבדיקה גם לאחר שהיא הוחמצה, רק שהיא רכה יותר, ויהיו שם תבלינים שיכולים לבלבל את הבודק, אולם אסור לאכול חמוצים אלו ללא בדיקה כדת של כל פרח ופרח.
את הגבעולים הקשים ללא הפרחים, אפשר לאכול לאחר שטיפה, או אפשר גם בדיקה ויזואלית על פני כל שטח הגבעול.
והיי"ת ישלח רפואה שלימה בכלל כל הזקוקים.

להלכה יש איסור כלאי זרעים גם בעציץ שאיננו נקוב, ואין האיסור אלא מדרבנן [רמב"ם הלכות כלאים פ"א ה"ב]. ולהלכה יש להחמיר ולאסור כלאי זרעים גם בתוך בית.
ולכן אם היו מונחים בעציצים או כלים נפרדים היה מקום להתיר בצירוף הסוברים שאין חובת הרחקה בין הכלים, אולם אם הכל בתוך כלי אחד מערבבים את כל המינים גם יחד, יש לאסור!

גם בשימורי בשר וכיו"ב אין חותם בתוך חותם, אולם יש כמה סימונים, כגון קודים מיוחדים + סימוני כשרות ועוד.

דעת הרמב"ם "בזרע בארץ" ואמנם השפ"א דקדק שבהכרח זה רק בארץ ולא כולל עשאי"נ. אולם הדבר פלא שהרי הרמב"ם ס"ל שנוהג בחו"ל מדאורייתא, ומה שייך אם כן לתלות דין זה בעציץ, וכבר כתב כן הגאון בעל שו"ת דובב מישרים ח"א סי‘ ק"י, שלהסוברים שגם בחו"ל נוהג אז ודאי שנוהג גם בעש"נ. וכך העיקר להלכה ובפרט שאנו עוסקים כאן באיסור תורה. ומה שרצה לצרף מהחזו"א צ"ע, הרי גם לפי הבנתך בחזו"א שזה כחו"ל, מכל מקום אין הכוונה חו"ל ממש, שאם כן היה צריך להיות פטור מתרו"מ, ובפועל אין הדין כך אלא חייב בתרו"מ מדרבנן וכפי שפסק הרמב"ם. ומוכרח שמ"מ מדרבנן זה נשאר כדין ארץ ישראל, לחייב בתרו"מ וה"ה בשאר מצוות וק"ו במה שנוהג גם בחו"ל מן התורה. כך נראה כעת מקופיא בלא לעי‘ במקורות שציינת בפנים.

אכן יש פסוק ושתי את גבולך בפרשת משפטים, ואכן שלמה המלך הגיע לאילת, אולם הפסוק מדבר על העתיד ולימות המשיח וכלשון המדרש שמות פרשת משפטים פרק כג סימן לא, שפסוק זה נאמר על העתיד, לימות המשיח, וכן הוא בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) על פרשת משפטים שם, וז"ל: ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר. זה נהר פרת, וכה"א עד הנהר הגדול נהר פרת (בראשית טו יח), כל ארץ החתים עד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם (יהושע א ד), זה הפסוק עתיד להיות לימות המשיח, שנא‘ וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ (תהלים עב ח), לפי שלא מצינו גבול ארץ ישראל ממדבר עד הנהר, ולא מים סוף עד ים פלשתים, אלא ודאי לעתיד לבא. עכ"ל.
ועוד ביארתי ששלמה המלך לא כבש כלל אלא קיבל המקום במתנה מאחת מנשותיו, וכמבואר באחד מבעלי התוספות, ואמנם אחרים ס"ל שזה כיבוש, מכל מקום איננו אלא למס, ואין זה כיבוש לענין מצוות הארץ ודני בזה ובכל המקורות שכתבתם בשאלתכם, בספרי "גבולות השדה" בחלק העוסק בפאת דרום בעמ‘ קלה, יעוי"ש.

לא אכנס ביריעה הקטנה כאן למתן תשובה, ועי‘ במה שכתב ידידנו היקר הגרי"צ שליט"א בספרו תורת ערלה שיצא לאור בהוצאת המכון, ועי‘ בספרי עץ השדה ערלה פרק ה מה שכתבתי בסעי‘ טז – עצי פרי הנטועים לנוי, במקומות ציבוריים, יש להחמיר ולמנות להם שנות ערלה, עד שיוודע בוודאות, שכוונת הרשות שנטעה את האילנות הייתה רק לנוי העצים וכלל לא להנאה מן הפירות, וניכרין הדברים, ואותה הרשות אף אינה עושה כל פעולה לטובת הפירות, שאז אכן יהיה פטור מערלה. ובהערה שם ביארתי את פרטי הדינים. ובאותו פרק בהלכה טו, כתבתי את הדין בנוטע ליהנות מנוי הפירות, והבאתי את דיעות הפוסקים בזה והכרעתי להלכה, בזה"ל: הנוטע אילן כדי להשתמש בענפיו לצל בלבד, וניכר הדבר, פטור מערלה. והוא הדין בנוטע את העץ כדי להשתמש בעץ או בענפיו לנוי בלבד, וניכר הדבר, פטור מערלה. ואם מטרתו לא להנות מן העץ או הענפים, אלא ליהנות מהפירות הגמורים, אולם לא למטרות אכילה אלא לשאר צרכים, להלכה יהיה חייב בערלה וראה בהערה שם מה שהארכתי בזה.
ולכן למעשה אה"נ, אם יש פעולה כלשהו לטוב הפירות שהעירייה עושה יש להחמיר ולמנות שנות ערלה, וכל זה יש לדון גם בנוטע ברשות הרבים, ובנוטע לרבים, ואמנם יש למקילים מהיכן לסמוך על הרבה צירופים, אולם למעשה לענ"ד העיקר להלכה כפי שכתבנו שם.