הלכה למעשה, אם הכל נשאר בבעלות אחת עד לאחר האפיה, ואת עתידה לחלק רק לאחר האפיה לבעלויות שונות אכן יש להפריש חלה, שכן היא דעת השו"ע, ולא ראינו שהוא כתב להצריך שיישאר שיעור חלה אצל אדם אחד, אלא כל עוד שהלישה כאחת ובבעלות אחת, ונאפית בבעלות אחת ורק לאחר שכבר נאפה אז מחלקים העיקר להלכה שאין לזה דין של עיסה העשויה לחלק.

חשוב להדגיש, שאם בבית ספר רק עושים את עיסה ואח"כ מחלקים זאת להרבה חתיכות קטנות וכל אחת לוקחת חתיכה לאפות בביתה, לא ניתן לעשות על העיסה הפרשת חלה.

והארכתי בזה בספר תבואת השדה על חלה פ"ד ה"ז. ויש שכתבו סברות אחרות ופרטי דינים אחרים, ניתן לראות בספר שם מה שכתבנו בזה.

אינני בארץ ופחות זמין, מחילה. בספרי חלקת השדה (חלק חמישי כלאים סימן א) כתבתי שצמח האלוורה יש בו רוב ככל הסימנים להגדירו כעץ מבחינה הלכתית. וממילא אין בו חשש כלל לכלאי הכרם שאין עץ מקדש בכרם. אולם גם אם נחשוש שדינו כירק לאותם הסוברים שכל שפריו על גזעו ולא על ענף היוצא מגזעו חשיב כירק, מכל מקום צמח זה איננו חשוב כצמח מאכל, ואינו אלא כצמח העומד לרפואה, והעיקר להלכה ולמעשה שצמח העומד לרפואה איננו מקדש אפילו בכרם.

לכן בנידון שאלתך, עץ וירק אינם כלאי זב"ז, ובכל מקרה אלוורה אין להגדירו כצמח מאכל או תבלין, ואינו אוסר עם משום כלאי זרעים.

אכן בתשובה שם כתבנו שהעיקר להלכה מתנות עניים נוהג בארץ ישראל מן התורה גם בזמן הזה, והבאנו גם הדעות החולקות. ולמעשה כתבנו שצריך בעל המטע להודיע לעניים או לנציגיהם את יום הקטיף, והם יבואו לקחת את שלהם, וכן ראוי לנהוג כל מי שיראת ה' בלבבו.

אמנם זאת יש לדעת, שיש דברים שמצוותם להניח בשדה וללכת, ואין חובה להביאם אל העני שמצות עזיבה נאמר בה, ובזה איירינן לגבי לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות. וכל זה להבדיל ממעשר עני שיש בו דין נתינה ובדומה למתנות כהונה. ולפי"ז קיי"ל בגמ' בחולין (קלד ע"ב) לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים, וממילא אין ענין להשאירם בשדה אם אין עניים שיבואו לקחתם, ולהביא אליהם אין חובה, וכך פסק רבינו הרמב"ם בהל' מתנו"ע (פ"א ה"י).

למעשה – במקומות שמצויים עניים יהודים, חייב להניח המתנות, ואם לא באו עניים אינו חייב לקחת להם את המתנות, אלא יכול לקחתם לעצמו, והם פטורים מתרומות ומעשרות. ומאידך במקומות שאין מצויים עניים יהודים, פטור מלהניח כלל את המתנות, ויקחם לעצמו, וחייב להפריש מהם תרו"מ וכשאר הפירות.

פירות נכרי פטורים מביעור.

כן. במכירה שלי עם הגוי אני מוסיף תנאים רבים, גם בתוך השטר וגם בעל פה. ואחד מהתנאים בכתב, שגם אם החמץ יימצא בביתו של המוכר שלא במקומות המסומנים, או בכל מקום אחר שזה בבעלותו, המכירה תחול. ממילא מותר לכם להשתמש בזה.

שערות קדאייף עוברות תהליך בזמן הייצור שלהם שדינו כאפייה גמורה ולכן דינו ככל דבר אפוי, כגון חלות או לחם שמותר לחמם בשבת. ויניח בזה על הפלטה כל אחד כמנהגו בזה, להתיר להניח ישירות או להחמיר להניח על הפלטה באמצעות דבר החוצץ.

ולכאורה הוא הדין לגבי עכו"ם, אם המוצר כבר ראוי לאכילה לאחר עיבודו הראשון, אז הדבר מותר [יש אצלי בכתובים שהעיד הרה"ג רבי משה גבאי שליט"א רב מחלקת הכשרות בעיר בת-ים, שטעמם וראויים הם לאכילה לכתחילה].

פומלה יש לה עונה אחת בשנה ועליה בירכת בתחילת העונה, והיא זאת שלפניך כעת בסוף העונה. ברור שלא מברכים שהחיינו פעם נוספת.

ראשית, הביטוי 'חייבים' שכתבתם איננו מדוייק, שכן אין שום מקור שיש חובה מדינא להתענות כדי לכפר, אלא שכתב המג"א בסי' מד שנהגו העולם להתענות. וראה עוד בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א בחיו"ד) מש"כ לדון בזה, ועוד רבים האחרונים שכתבו בזה.

לגבי האופן ששאלת, כל המנהג להתענות זה רק אם הספר תורה נפל לארץ אולם בנידו"ד שלא נפל לארץ אלא אדרבה האיש הנופל הגביה ידיו שהספר תורה יהיה מורם מן הקרקע ונשאר באויר, אין נראה שבזה יש בכלל מנהג להתענות. ורשום אצלי שבספר צפנת פענח מדייק כך מדברי התוס' במנחות, ואין הספר לפני כעת.

ראה בחזון עובדיה (פסח) בעמ' קלב שכתב שיש ללבנם באש עד שיהיו ניצוצות ניתזים או להחליפם בחדשות. ובעמ' קלד שם גם כתב לגבי סיר עוגה שכיון שא"א ללבנו שיתפקע יחליף בחד, ועל זה הביא שיש שמקילים. ואם לזה התכוונו שיש מקילים, טעות בידם, שהרי הסביר שם שמדובר שטחים במעט שמן. אבל תבניות אפיה של חמץ שמניחים החלות ישר על התבנית, זה ודאי חייב בליבון חמור.

ומכל מקום אם קשה עליהם הדבר ביותר, כבודו יורה להם לנקות היטב את הכל כולל כל שאריות שומן, וללבן בליבון קל, כלומר בזמן שמדליקים את התנור יניחו התבניות בפנים ו 250 מ"צ דינו כליבון קל. ולאחר מיכן יכסו את המגש בנייר אלומיניום. ובימות הפסח זה ישמש רק כמחזיק למגשים אלומיניום חד פעמיים שיאפו בהם [ודע שאין כל צורך או כל צד להחמיר להצריך כשרות לפסח על תבניות אלומיניום חד פעמי].

תמונת הגולם ששלחתם, זה של חיפושית התסיסה.

לגבי החרקים בתמר ואופן הבדיקה. הנה התמרים משווקים בצורות שונות, רוב זני התמר משווקים כפרי יבש, כלומר, ייבושם והבשלתם הוא על העץ. ויש זן של תמר המשווק כתמר לח [זני התמרים הלחים הם: 'חייאני' ו'ברהי'. זני התמרים היבשים הם: 'מג'הול', 'דקל-נור', 'אמרי', 'דרי', 'חדרווי', 'זהידי' וחלווי']. בתמרים היבשים, מצויה נגיעות של חרקים בתהליך של הייבוש והאיחסון, ובנוסף התמר אף בעודו על העץ עלול להינגע, ובפרט בשטחים שאינם מטופלים כדבעי, וק"ו בשטחים האורגניים. החרקים הם מסוגים שונים: חיפושית הגרעין [החודר לפרי בעודו בשלב הבוסר ועוזב בזמן הבשלת הפרי]. חיפושיות שונות [חיפושית הטבק, התסיסה] שנדבקים לבשר הפרי ונראית כחלק ממנו לאחר הייבוש. זחל של חיפושית התסיסה [צבע לבנבן]. זחל עש הצימוקים [צבע ורדרד]. הזחלים נותרים בפרי ולאחר הייבוש נהפך צבעם לצבע חום ואי אפשר לזהותם אלא לאחר חציית הפרי לשניים].

במפעלי התמרים יש תהליכים שונים שעוברים סוגים שונים של התמרים, שחלקם רלוונטיים ומועילים גם להסרת החרקים: ראשית, חלק גדול מסוגי התמרים עובר חימום [התמרים ללא גלעינים עוברים תהליך זה כדי להסיר את הגלעין], שזה חימום בתנורים עם אויר חם. תהליך של מתיל ברומיד. תהליך של הקפאה [5 ימים במינוס 18], כל אחר מהתהליכים הללו, גורם לחרקים לצאת מחוץ לתמר, ולהשאיר את הפרי נקי.

הבעיה היא בהמשך תהליך השיווק. כאשר זה באחסון ממושך, או מחסני השיווק או בחנויות. אולם כאמור – מיד בתום התהליך המוצר בחזקת נקי. אך אם ממשיך בתהליך השיווק כמוצר יבש, הנגיעות יכולה לחזור אליו כבראשונה, אלא אם המשך השיווק יהיה בהקפאה או קירורים. מאידך, בתמרים שהם 'טבעי' והתמר הנקרא 'בון בון', הם לא עוברים חיטוי, וגם אם יש תהליך הקפאה – הוא קצר יותר ופחות יעיל נגד חרקים.

תמר לח [חייאני, ברהי] משווק באיכות גבוהה בדרך כלל והוא בחזקת נקי. ולכן לכתחילה יש להעדיף להשתמש בתמרים הלחים שהם בדרך כלל בחזקת נקיים יותר, ובבדיקה חיצונית אפשר לזהות אם התמר בחזקת נקי.

כזכור, באם משתמשים בתמרים יבשים, חובה לחצות את התמר לשניים ולאחר הוצאת הגלעין, להתבונן שאין חרקים וזחלים. כיון שפעמים רבות הזחל מקבל את צבע המזון שהוא אוכל, וככלל לאחר הייבוש הגוון שלו הופך להיות חום כגוון התמר ויש קושי לזהותו, לכן יש להתבונן על התמר מול מקור אור, וכל גוף זר חובה לבודקו. כתמים כהים יותר או גבישי סוכר – אינם מהוים סימן לנגיעות בחרקים.