להבדיל מלימון חמוץ שנמצא כל השנה ואין מברכים עליו שהחיינו, הלימון המתוק שונה הוא גם ראוי לאכילה, וגם נמצא עונה קצרה, וגם שונה בצורתו ומברכין עליו ברכת שהחיינו. [לידיעה, הלימון המתוק הנקרא בערבית לימון חילאו איננו הלימון או הליים הידוע, הוא יותר נראה כמו תפוז פחוס יותר. ואין בו חמיצות ואדרבה יש בו מתיקות. אולם אם משאירים אותו פתוח מתרבה בו המרירות. והוא מצוי חודשיים עד שלושה בתחילת החורף].

ראשית, הגם שאכן הוא נקרא ומוכר בשם 'אווז המצרי' הוא לא שייך ביולוגית לאווזים, אלא תת משפחה של הברווזים [שמו המדעי הוא Alopochen aegyptiaca והוא סוג נפרד מהאווזים שהם משפחת Anser] עוף זה הוא מצוללני המים. סימני העוף הכשר של אצבע יתירה, זפק [הגם שבמקרה של עוף זה כמו שאר האווזים הוא דמוי זפק, ולא הזפק הרגיל], קורקבן נקלף ואינו דורס [ולשון הטור סי' פב: קבלנו מאבותינו שכל עוף שחוטמו רחב בידוע שאינו דורס, ובב"י הביא שכ"כ עוד רבים מהראשונים] – קיימים בעוף זה כבשאר אווזים וברווזים המוכרים.

מבחינת מסורת וחומר הלכתי בכתובים, לא מצאתי כי אם למה שכתב הגרי"ח כהן בספרו שו"ת אבני חן כרך ב (סי' צ אות יג) שם כתב שהוא כשר [להוציא את היאורית השחורה שאין לשחוט שלמעשה גם באווזים כאשר המקור כולו שחור, לא מתירים וכן כשהרגליים שחורות, ראה שפ"ד סי' פב ס"ק ז. ועוד באחרונים].

המיוחד בדג זה הם קשקשיו בהיות הדג בוגר, קשקשיו אינם עגולים ושוכבים אחד על מישנהו כשאר הדגים, אלא צורתם חדין כצורת מחט, הקשקשים הם קטנואידים שצורת שפתם של הקשקשים שונה בכך שהן משוננות, ויש מסוג קשקשים אלו שצורתם הכללית שווה לקשקשים הרגילים, ויש שצורתם אליפסה ולא עגולה בקצוות, וזה המצוי בדגים אלו שצורת הקשקשים ארוכה וחדה והם  משוננים ומסרקיים. בנוסף, גם הצבע של הקשקשים הוא לבן אטום ולא שקוף. עיקר הדיון ההלכתי שיש בו ממש על דג זה, נסוב על הצורה המיוחדת של הקשקשים [כי צבע הקשקש, והחרב שבפיו אין בזה דיון כלל, שכן דגים רבים הם כעין זה, והם כשרים בלי כל ספק].

ובתולעת שני חלק ב (בפרק העוסק בסימני טהרה), הארכתי על דג זה ותימצות הדברים שדעתם של הגאון הרי"ש אלישיב זצוק"ל, להתיר דג זה. וכן פורסם בשם הגר"ש וואזנר זצוק"ל, וכן דעתו של מרן עט"ר הגרע"י זצוק"ל כפי ששמעתי מבנו הגר"א יוסף שליט"א. וכן דעתם של עוד כמה מגדולי הדור. אולם כאשר הבאתי דג זה לפני מו"ר הראש"ל הג"ר שמ"ע שליט"א, הוא נשאר בספק על דג זה מחמת שהוא חשש מדברי הגאון הצמח צדק  שקשקשים שצורתן חדה כמחט אינם הקשקשים האמורים בתורה. ויש להחמיר בזה עד שיימצא סימוכין ויתידות חזקות לפשוט את אשר נשאר בספק.

אלא שכתבתי שם, שלכאורה דברי הצ"צ איירי על דג שמוכר לנו היום ושם אכן הם חדים כמחט וכמסמרים כלשונו, ולא רכים כדג שלפנינו. ועוד שדג זה בצעירותו קשקשיו עגולים, ובבגרותו הקשקשים חלקם נושרים וחלקם מתחלפים למסרקיים – כפי הנראה לפנינו. ואם כן לכאורה יש להתיר ללא כל חשש את הדג זה. [ואמנם לזה השיב לי מו"ר הראש"ל הג"ר שמ"ע שליט"א, שאפשר שהקשקשים לא השלימו צורתם והצורה הראשונית שלהם היא שלב לצורה הסופית של הקשקש, ואזלינן בתר צורתו הסופית שהיא הצורה האמיתית].

על סוגים רבים שאלת, אולם כיון שחשוב לך מאד לבריאות כפי שהמליצו לך מביני ענין, אסביר לך על כל סוג תוסף, ואכתוב אם יש חשש כשרותי לגביהם, לפי מיטב ידיעתי בס"ד.

1. ברברין– [Berberine Plus with Bitter Melon & Milk Thistle] – המוצר הוא בעצם שילוב של ברברין [המופק משרשים וקליפות של צמחים] ושילוב של מילון וגדילן, שגם הם צמחיים, אלא שהתוסף מכיל בתוכו גם מגנזיום סיטאראט וגם ג'לטין, והחברה ששלחת [Swanson] במקרה הזה לא מציינת שזה צמחי כמו שהיא רגילה בתוספים אחרים, ומסתבר שזה מן החי לפחות הג'לטין. ואמנם אפשר להקל בג'לטין ובפרט בבליעה ולצורך רפואי, אולם אם אין חובה להשתמש במוצר זה, יש תחליפים שאתה ציינת שמותיהם להלן.
2. מגספור – בתוסף ששלחת, להבדיל ממגספור, מכיל רק זן אחד של חיידקים. בכל אופן אולי הסיטארט היה מקום לחשוש, למרות שכיום הרוב צמחי, ובנוסף על האריזה כתוב צמחי, וחברה כזו תהיה מאד זהירה, ועוד הכמות מזערית ביותר וכמעט תמיד בטלה בשישים, כך שבשעת הצורך אפשר להשתמש במוצר.
3. גלא – שמן בוראג'- זה מיצוי בכבישה קרה של זרעי בוראג' כל שאר המוצרים צמחיים, ויש התחייבות יצרן על כך, לגבי הגליצרין, שם קיימת בעיית כשרות, אולם כיום הרוב הוא צמחי, ועוד שיש התחייבות הייצרן, ונראה שאפשר לסמוך על זה במקרה שלנו, באם יש צורך להשתמש בתוסף זה.
4. כסף קולאידי – מוצר ללא חשש זה חלקיקים זעירים של מתכת הכסף, שמושרה במים, וזה כל המוצר שלפיך, כך שברכיבים אין כל בעיית כשרות.
5. אבץ קרנוזין – אמנם זה מינרל אבץ שאין בו חשש, אולם הקרנוזין שהוא תרכובת של שתי חומצות אמינו, יכול מאד להיות מן החי ששם הוא הרבה יותר עשיר [מרקמת השריר של העוף או הבקר]. בנוסף יש קפסולה שיתכן מג'לטין, ומגנזיום סיטארט שהוא חומר סיכה ויתכן מן החי. חשוב לציין שהחברה שאתה ציינת את שאלתך Nutricost מציינת בהדגשה גדולה עם חותם מיוחד מארה"ב שהכל צמחי, כולל כל המוצרים הרשומים לעיל, ולכאורה היה מקום להשתמש בשעת צורך רפואי בתוסף זה, ובפרט שהוא בליעה. ובכל אופן מומלץ לבדוק אם יש תחליף עם הכשר.
6. ברברין אחר – מה ששלחת עוד מוצר ברברין אחר של חברת Paradise Herbs – זה אכן ברברין טהור [שמופק משורשים וקליפות של צמחים]. הכמוסה היא צמחית. ואין לה חומרי מילוי נוספים. ונראה ללא חשש כשרותי.

כמה טעמים נאמרו בזה, אולם זאת יש להקדים כי אין המקורות קדומים, ובספר "שערי פדות" אף זלזל במנהג זה. אולם ברבים מרבותינו האחרונים הזכירו מנהג זה, וכמה טעמים נאמרו בזה:

• שום משמש כנגד עין הרע, ואף מבריח את החיצונים. וסוכר הוא סימן טוב.
• שום וסוכר באופיים הם גם דבר המשתמר לזמן, וגם בכוחם ליתן טעם בתבשילים אחרים [ראה בסעי' הבא].
• כיון שמקובל בפי הבריות שהאוכל מסעודת פדיון הבן נחשב כאילו צם פ"ד תעניות [אמנם בשדי חמד (מערכת הסמ”ך כלל נ”ד) כתב שלא מצא מקור לכך אלא דבר זה הוא שיחה נאה בפי הבריות, אך בפועל ענין זה הובא בכמה מספרי רבותינו הקדושים, [ויש שכתבו שזה מתקן את העבירות שהם "כאילו" – כגון על עבירת כעס שנאמר: "כאילו עובד עבודה זרה"]. והנה על מנת שיהיה אפשר לחלק גם לאנשים שאינם יכולים להשתתף בסעודת הפדיון, לכן מחלקים דברי אוכל שהיו מצויים בזמנם והיו משתמרים לאורך זמן וכל אחד יכל לקחת חלק מסעודה זו שערכה רב.
• בהמשך לטעם האמור, נהגו דווקא בשום וסוכר שהם לצורך טעם ותיבול, וכך כל אחד מהנוטלים, בביתו היה מתבל עם זה את המאכלים שהיו עושים לכל בני הבית, וכך כל בני הבית היו גם זוכים לאכול מסעודה חשובה זו.

*

אין מרכיבים עץ סרק על עץ מאכל, וכן להיפך, בין בארץ ישראל ובין בחו"ל. סרק על סרק שאינו מינו מותר. ויש שכתבו שנכון להיזהר גם בזה.

מקורות: בתוספתא, מובאת בירושלמי כלאים פ"א ה"ז: תני אין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל, ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל, מין בשאינו מינו, מניין, ת"ל 'את חקותי תשמורו'. וכן פסקו בטושו"ע סי' רצ"ה ס"ג, ולא הובא חולק לזה. ואמנם הרמב"ם השמיט ולא כ' דין זה, ויש שדייקו (רדב"ז פ"ב ה"ט, משנה ראשונה על כלאים פ"א ה"ז) שלא ס"ל כך להלכה, ומותר, אולם מסתימת הטור והב"י והשו"ע ורמ"א שלא הביאו בזה חולק נראה שסוברים שהרמב"ם לא חולק בזה.

הרכבת סרק על סרק – מדויק מהברייתא הנ"ל שמותר, וכן נקטו הפוסקים. ועיקר הטעם משום שכל עצי הסרק כמין אחד הם. אמנם כ' הסמ"ק, הביאו הב"י והרמ"א (שם ס"ו) ש"הואיל ואין רוב העולם מכירין רוב המינין, טוב ליזהר מכולן". ובחת"ס (שו"ת ח"ב יוד סי' רפז) כ': אבל לע"ד דשומר נפשו ירחק מהם ויחשוש לאידך גירסא דגם אילני סרק לא יבריכם זע"ז, ומכ"ש לפי הטעם שכ' רמב"ן שאין לך עשב שאין לו מזל למעלה שאומר לו גדל, והמערב המינים מבלבל כוחות שלמעלה.

ונוסיף, כמה גדולים דברי חכמים שחששו בזה, שכבר מצינו כמה צמחים ואילנות שרגילים להתייחס אליהם כעצי סרק, ויש מקום לדונם כעצי פרי.

גם אם זה ודאי כלאים, הפירות אינם נאסרים באכילה, רק בכרם עם תבואה או ירקות, אסור באכילה. כל שאר האפשרויות, מותרות באכילה. אולם אסור להמשיך ולקיים.

לגופה של שאלה, יש לבדוק האם מהגזע יוצאים שני גזעים, שאחד התפתח לזה ואחד לזה? האם יש ענפים שונים שמכל אחד יוצא משהו? יש אפשרות של עץ רב תכליתי, שמראש הרכיבו כמה ענפי זנים שונים, והם מוציאים כל אחד משהו אחר, ועץ כזה לא נכון לקיימו, ויש להסיר את אחד המינים. כמו כן, ישנה אפשרות שזו כנה שהשתלטה ומוציאה את הפירות שלה, וגם כאן יש להסיר את הגזע שהתפרץ והשתלט כך שישאר רק מין אחד.

יש כמובן אפשרות למוטציה שאירעה מחמת האבקה של דבורים וכיו"ב. למעשה יש לבחון מה קורה עם העץ. ולפי זה נמשיך עם ההמלצות. כעת להוריד את הפרי השונה, ואפשר להשתמש בו.

אין זה חשיב כלל הפקר, הרי אין ההפקר לכל, גם כאשר פתוח, אין מרשים לזרים או לכל החפץ להכנס ולקחת כמה שהוא רוצה ללא שאלות. אלא רק לאחראים על הגן. וזה חייב כדת וכדין בתרומות ומעשרות.

אם העץ היה מונח בגוש, אפילו אם איננו נקוב, כל שהגוש לא התפרק, ובוודאי שסיימו השתילה עד כט באב, אפשר למנות שנה זו כשנה ראשונה, ולאחר טו בשבט של תשפ"ו, כל הפריחות החדשות יהיו רבעי לחומרא, ותרו"מ לחומרא.

המטבע נאסרה, כלומר כבר לא שייך לחלל אותה על מטבע קטנה יותר, ולכן יש לבער את כל המטבע כלומר להשליכו אל הים הגדול, או לשוברו לשניים או כל איבוד אחר הנדרש על פי ההלכה.