דג ורדון הוא דג הרוטברש, המופיע בספרינו ובחוברות ההדרכה ובאתר המכון, ראה שם שתלוי בסוגים השונים.
המיובא מסין הוא מזן שאין לגביו חשש של טפיל סיפריון לומפי, אולם יש אנסיאקיס בקרום השחור בבטן, או בבשר הדג בחלק הרך שהיה עוטף את בטן הדג.
כיון שהדג מגיע עם עור כהה אי אפשר לשקפו תחת אור, ולכן הנכון להסיר את החלק הרך לחלוטין, ולהשתמש בשאר חלקי הדג.
בזן מנטלה בעיקר כשמקורו מאיסלנד/נורבגיה יש חשש לטפיל חיצוני, וראה במקורות הנז' בערכו.

א. לא חייבים לבדוק על ידי ישראל, במקום שאין צורך. זאת ועוד שלכשרויות יש הסכם עם המפעלים, ודי עם הסכמים לדעת רוב הפוסקים דס"ל דאומן לא מרע אומנתייה. [וכדברי הרמ"א לגבי חביות דגים שאין לחוש אם יש טמאים דלא מחזקינן, וק"ו בשני אלו שמעולם לא היה ולא יהיה, וכמבואר במכתב].
ב. בית הקשקש ניכר בראייה ואין צריך במישוש. וגם ניכר בצורתו לכל אחד שראה פעם אחת מושט. אך עיקר הניכר הוא בית קשקש.
ג. בסלמון טרי או קפוא בנורבגיה אין כולל תוספים בעייתים. במושט בסין 90% ללא כל תוסף חוץ מהמים, לעיתים וביצורים בודדים בלבד, הוסיפו גם פוספאטים [ST], שגםהוא למעשה מינרל כשר. ולמעשה כמעט איננו מצוי. ואין לחוש לו.
ד. לגבי סול, בכה"ג שאין קשקשים זה ודאי השגחה צמודה [מקווה בעז"ה שכך נוהגים כל ועדי הכשרות למהדרין], אז הכל אמור להיראות בזמן ההשגחה. מאידך בדגי סול עם עור [הלבן] שזה הרוב המוחלט המגיע לארץ, רבים הם שאינם שמים משגיח צמוד וחוץ מההכשלה בתולעים, יש גם את הבעיה הנז', שאם החו"ג המקורי הגיע עם ראש, זה ודאי איסורא שהיה מעורב, ואינו דומה למש"כ הרמ"א שאחזוקי איסורא לא מחזקינן. וכל זה כמבואר במכתב הנז'.
בברכה

אין המדובר בתרופת קסם.
המדובר הוא בחומר היעיל לעבודת ניקוי מחרקים. כלומר או ירקות מגידול מיוחד שחייבים בניקוי ויש להשרות במי סבון זה תחליף מצוין.
ירקות מגידול רגיל – אמנם חוץ מניקוי חייב בדיקה של כל עלה ועלה וכו', מכל מקום קודם הבדיקה יש חובת ניקוי הכולל השרייה בחומר ניקוי, ועם ספוג לשפשף כל עלה משני צידיו.
עבור פעולה זו, יש חשיבות לחומר סטרילי, גם בריא יותר מסבון וגם אפקטיבי גם לגרות את החרקים מאחיזתם וגם להחליקם מעל פני העלה.

חומוס יש לבדוק את כל הגרגרים לאחר השרייה כל הלילה במים קרים או כמה שעות בחמים, לפרוס על כף היד חופן גרגירים ולהתבונן ולהפוך ליד השניה ולהתבונן, אולם בדיקה פנימית די בבדיקת מידגם בלבד.