ביאור הכינוי של דג זה הוא זאב, ויש כמה מיני דגים מכונים זאב, אם זאב הים או זאב המים, חלקם דגים טמאים וחלקם דגים טהורים. בדרך כלל את דגי הבקלה מכנים 'זאב הים' ויש גם 'זאב המים' – ראה בספרי תולעת שני חלק שני בערך ברקודה. ובפרק העוסק בסימני טהרה בדגים, בערך דג החידקן. ולמרות שזה כינויו, אין המדובר בדגי זאב כלל וזה גם לא כינוי הרשמי אלא המסחרי מחמת הדמיון שלו, דג זה הוא הזאנדר (Pikeperch) הוא מין ספציפי השייך לסוג Sander. ושמו המדעי Sander lucioperca. הוא דג של מים מתוקים בדרך כלל, הדג הזה מעדיף גופי מים מתוקים גדולים, במיוחד נהרות גדולים ואגמים שעשירים בחומרי מזון, אולם חי גם באגמים מליחים. דג זה הוא ממשפחת הדקריים. על מנת לזהותו תראו את צבעו כאשר בחלקו העליון הוא בצבע ירוק-חום, ומשם יורדים פסים אנכיים כהים לצדדים ואילו חלקו התחתון הוא לבן-קרמי. יש לו שיניים חדות רבות כולל שני ניבים בחזית המאפיינים של דגים טורפים. בגודלו הוא יכול להגיע עד 1 מטר, ועד משקל של 15 ק"ג, הגם שהוא משווק בד"כ בפחות מחצי מגודלו זה. הזאנדר נחשב לאחד מדגי המאכל המוערכים ביותר באירופה, בזכות בשרו הבהיר והמוצק והוא מכיל מעט עצמות. לדג זה יש קשקשים קטנואידים עם שפה משוננת קטנה, ניתן להבחין בצדדים של הדג שלאורך קו הצד שלו יש קשקשים שניתן להבחין בהם בבדיקה קלה. [כיון שיש כמה מינים המכונים בשמות אלו וחלקן טמאים, נכון לבדוק הדג עד שיהיה ניכר אצלכם היטב].

לגבי הטפילים, בהחלט כמו כל הדגים החיים בטבע באגמים או בנהרות, יתכן גם באלו טפילים, וכבר נמצאו תולעים מסוגים שונים בחללי המעיים, בזימים ובחללי הפה. ויש לו גם כמה סוגי טפיל קפופודה על העור שלו. בגידול במים מליחים זה קצת שונה, ובבית גידול מתורבת, תלוי במידת הטיפול. בדרך כלל עם הסרת בני המעיים, שפשוף היטב של הדפנות, הסרת הראש, גירוד ושטיפה היטב של העור, הדג אמור להיות בחזקת נקי.

אכן הכמוסות עשויות מטאנאט שמקורו בג'לטין חזיר. העקרון ההלכתי שג'לטין גם אם מקורו מדבר אסור כאשר זה בליעה וזה לצורך רפואי, אפשר להתיר.

לגבי האבקה – הרבה יותר קל, כאן זה מקור צמחי שלא כמו הכמוסות, ומאושר לכתחילה לצורך הרפואי.

אם המכונה משמשת רק לסחיטת פרי הדר, אין בעיה עם המיץ. ולגבי הסכין יש לוודא למה עוד זה משמש ואם אכן משמש רק לחתוך פירות קודם סחיטה, אפשר להשתמש עם זה. ככל שאפשר למצוא פתרון להכניס את הסכין לתוך מים חמים או כיו"ב קודם החיתוך עבורך, עדיף. בהצלחה.

כשרות זו היא כשרות ותיקה מצרפת [היום היא פעילה מהארץ], והם מאד ותיקים ובקיאים בתחום היין ומוצריו, ובהחלט שאפשר לסמוך לכתחילה.

לא הסברתם מה מקור העצים אם עקירה משתילה שלהם או חלוקה מעצים שנלקחו ממשתלה, והחשיבות העיקרית לשאלה זו היא מנין שנות ערלה. לגבי כלאי אילן, בעיקרון גם בפירות הדר יש הרכבה על כנות שהן מאות מין ויש שאינו מינו. אולם כיון שיש אומרים שפירות הדר להוציא הרחוקים ביותר, מין אחד הם, על כן נהגו להורות בזה, שאסור ליהודי להרכיב, וגם לשתול באדמה [גם עם גוש], אלא על ידי נכרי. אולם שתיל שכבר באדמה, יהיה מותר לקיים גם על ידי יהודי. חשוב לציין שבקנייה מלכתחילה יש להשתדל לקנות מין על מינו.

קיימת משתלה הנמצאת בצומת בני ראם שמשתדלת מאד בענין זה שכל השתילים הנמצאים שם יהיו ללא חשש כלאים. וראוי לקנות רק משם, כל סוג עץ שיש בו חשש להרכבה.

לא ציינת בשאלתך על אילו מחלקי המורינגה את שואל, אז אענה על כל הסוגים, [בהרחבה כתבתי בזה בס"ד בשו"ת חלקת השדה ח"ה ערלה סי' א].

• עלי המורינגה המשווקים כמות שהם או לאחר טחינה, אין לחוש בהם כלל לערלה ומותרים הם באכילה לכתחילה.
• גם שאר חלקי העץ כגון קליפת הגזע, הפקעות וכו', אין לחוש בהם לערלה.
• בפירות המורינגה, המשווקים טריים או יבשים, או כשמן המופק מפירות המורינגה, כיון שהם נותנים את פרים תוך שנה מזריעתם בגרעין, הרי שיש להחשיבו כירק וכדעת רבותינו גדולי הפוסקים: הרדב"ז, המהר"ש גרמיזאן, המהר"י חביליו, שו"ת מעט מים, הבן איש חי, הגר"י ניסים זצ"ל, מרן הראש"ל הגרע"י זצוק"ל, מו"ר הגר"ש משאש זצ"ל, הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל ועוד. וכך אנו נוהגים ומורים הלכה למעשה.
• אולם לדעת רבינו החזו"א שלא סמך על טעם זה אלא בצירוף אם אינו נותן פריו יותר משלש [או ארבע שנים, ראה בספר עץ השדה פרק ג], הרי שצמח זה נותן יותר מארבע שנים, והנעשה מפירות צמח זה לדעתו, יש לחוש לערלה. אולם כתבנו צד להתיר כיון שאין אכילתו מצוייה אלא לשמירת הבריאות, וכלשון הרדב"ז שבמקרה כזה פטור מערלה. אולם שמענו שאכילתו מצוייה במקומות הגידול, ובפרט ששמענו וראינו כתוב אשר במדינות נחשלות זה נשתל בכמויות גדולות כדי שישמש כמזון בדומה לקטניות לאוכלוסייה המרובה במדינותיהם, ואם כן אלו הנתונים, יש להגדירו כפרי עץ מאכל. אולם גם לדעת החזו"א כל הנעשה משאר חלקי העץ לכו"ע מותר באכילה ואין לחוש לערלה.

מחיר ממוצע לק"ג אבוקדו היום זה 10 ₪. 1,450= 14.5 ₪ חילול מעשר שני 9 אחוז מכלל התוצרת: 1.305 ₪  כך שאין בעיה עם הפרוטה שהיא כיום [1 ינואר בסך 24 אג']. אלא שטעות אחת גדולה טעית, אין מעשר שני באבוקדו, כל הפירות עדיין מעשר עני. אז כל מה שעשית אין לזה משמעות. פשוט להפריד בצד 130.5 גרם. ולקרוא לו שם של מעשר עני [ובתנאי שאיננו הצד שכבר קבעת לו שם של מעשר ראשון [כמו שכתבת ששמת בצד את המעשר שני], ולתת אותו פיזית לעניים. או להתקשר כעת לבית המעשר [039030580] ולעשות מנוי גם על מעשר ראשון ללוי שאתה חייב לתת לו פיזית 145 גרם. וגם לעני שאתה חייב לתת לו 130 גרם. ובאמצעות הלוואה מראש יש לך הסכם, שאתה משאיר הפירות אצלך והם מתקזזים מההלוואה.

שלום, למעשה, בפירות הסטטוס משתנה רק לאחר טו בשבט. שאז כל הפירות שיחנטו לאחר טו בשבט יהיו מעשר שני. וכל האחרים ימשיכו מעשר עני. מאידך אתרוג למרות שהוא פרי והתאריך שלו טו בשבט, השלב שלו היא לקיטה, ולכן כל שיילקטו אותו לאחר טו בשבט כבר יהיה מעשר שני. ופירות הדר, יש מי שהשווה לאתרוג ויש מי שדן אותם כשאר פירות, אז נכון להחמיר וכל מה שילקטו לאחר טו בשבט יפרישו מספק ויאמרו אם צריך שני ואם צריך עני, כמו שכתוב בנוסח. אבל בוודאי כעת שאנחנו לפני טו בשבט, כל הפירות ללא יוצא מן הכלל, עדיין מעשר עני.

הגם שההגיון אומר שזה מעשר ראשון, ועל כן נותן ללוי. מכל מקום, יש לחוש למה שאמר בפיו. ולמעשה יותר נראה שאפשר לחלל גם על שטרות, ואין כאן המקום להאריך. ויותר הייתי חושש שמא זה שטר גדול והניח אותו לכמה שנים וכבר זמן הביעור ועבר ואי אפשר לחלל יותר. אולם למעשה כיון שהתערב חד בתרי, אז גם אם עבר זמן הביעור, הוא בטל בשני השטרות האחרים. ובנוסף יחלל את כל הקדושה הנמצאת באחד מהשטרות הנמצאים כאן, על מטבע, וזאת על הצד שלא עבר ביעור, וממילא יש לו מתירין, ועדיין הקדושה בו כדי להתחלל. ולכאורה לאחר שתי פעולות אלו. אפשר להשתמש בכל שלושת השטרות.

בסוגיא ביומא (דף ע ע"א) ובסוטה (דמ"א ע"א) יש שני טעמים בהאי דינא שאין לקרוא חד גברא בשני ספרים, האם משום פגמו של ראשון, או משום ברכה שאינה צריכה [לרש"י שם מפני שהוא צריך לחזור ולברך. ובתוס' רבינו פרץ ביאר ביומא שם, מפני גזירת הנכנסים חייבוהו לברך משום שיראו שגולל וקורא בלא ברכה, ויאמרו דשרי לקרוא בלא ברכה]. ואם כן לטעם הראשון לא שייכא באותו ספר ולטעם השני שייך גם באותו ספר. ולמעשה נראה מהשו"ע שרק לטעם הראשון חשש, אולם יש מהראשונים שהביאו להלכה הטעם השני [ראה תשב"ץ (ח"ב סי' ע) ועוד]. ולכן לכתחילה לא עולים לאותו ספר גם כן. אלא בשעת הצורך דנו הפוסקים לכהן שנאלץ לעלות לכהן כי אין אחר, ויש לו יארצייט וצריך לעלות גם מפטיר ויעוי' בפוסקים מש"כ בזה.