אין בזה חשש איסור ערלה.

מקורות – הצלף דינו כאילן כמבואר בגמ' (ברכות לו.). ארבעה חלקים מהצלף הצומח ניתן לאכול, האביונות, הקפריסין, התמרות והעלים. הרמב"ם (מע"ש פ"י ה"ג) פסק שרק האביונות חייבים בערלה. ובשו"ע הזכיר גם את התמרות, וראה בס' עץ השדה (סוף פ"ג, ובהרחבה בהערה 30) בדעת השו"ע, ושנוהג להלכה בעיקר בקפריסין.

אמנם לעניינו שצלף זה גדל מאליו מחוץ לישוב ובמקום טרשים נראה שודאי פטור מערלה, מכמה סיבות. אין זה "ונטעתם", ואין זה "עץ מאכל", וכפי שפסק הרמב"ם (מע"ש פ"י ה"ו), ואחריו בשו"ע (סי' רצד סכ"ז): "העולה מאליו במקום טרשים פטור, אפילו הנוטע במקום שאינו יישוב פטור, והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאן ליישוב, אבל אם היה עושה כדי טיפולו חייב בערלה". וראה בהרחבה בס' עץ השדה (פ"ה סע' כד-כו). ובצלף שכמעט אין מי שלוקט אותו ומשתמש אינו עושה כדי טיפולו. ואפילו היה עושה כדי טיפולו, פטור אם הקרקע אינה שלו אלא נטעה לרבים [וראה דרך אמונה שם פ"י סקנ"ב, ובצהה"ל סקפ"ד].

המקבל צריך להתכוון לא לזכות ב-3 האתרוגים שעבורו עד לאחר הפרשת תרו"מ.

ביאור: פרי "הלקוח", כלומר שקנה או קיבל אותם, חיובם במעשר הוא מדרבנן. ואין מפרישים מפירות שדרגת חיובם גבוהה על דרגת חיוב פחותה, ולהיפך. ואם הפריש כך, יש להוסיף ולתקן את ההפרשה, כפי שהתבאר בהרחבה בס' קצירת השדה (פי"ב מסעיף ח ואילך). וגם בזמן הזה שכל חיוב ההפרשה מדרבנן הדין כך (כמבואר שם). ואמנם נחלקו הראשונים אם פטור לקוח נאמר כשנלקח לפני גמר מלאכה או דווקא אחר גמר מלאכה, והעיקר להלכה כדעת ר"ת שהלקוח אחר גמ"מ פוטר, כמבואר בקצירת השדה (רפ"ה. וע"ש עוד).

לפיכך, כדי שבשעת הפרשת תרו"מ לא יהיה חיובו עליהם כדין לוקח, שחיובו מדרבנן, וכשיפריש מהם על האתרוגים ששייר בעה"ב נמצא מפריש מפירות שדרגת חיובם פחותה על אתרוגים שחיובם גמור. לכן, אף אם מעוניין לתת לו אתרוגים מסויימים, מכל מקום יש לומר לנותן שלא יתן לפני ההפרשה, או שהלוקח יכוון שלא לזכות בשלו עד לאחר ההפרשה, כדי שלא תהיה ההפרשה מדרגות חיוב שונות.

לגבי סוג המעשר – שנה זו היא שנת מעשר עני. לאתרוג דין מיוחד ששנת המעשר שלו נקבעת לפי הלקיטה כירק, אך השנה מתחילה בטו בשבט, כשאר אילנות (רמב"ם מע"ש פ"א ה"ה). לפיכך כל מה שנלקט אחרי טו בשבט חיובו הוא מעשר עני.

הרכבת ענף לימון בתוך תפוח אדמה אסורה. לגבי הרכבתו בתוך תפוח עץ, באם התפוח מכיל גרעינים ההרכבה אסורה, ואם הוא נטול גרעינים ההרכבה מותרת.

מקורות – שאלה דומה לכך הובא בפת"ש סימן רצ"ה סק"א וז"ל: 'עיין בתשובת חתם סופר סי׳ רפ״ז … נלע״ד דלא שייך הרכבה אלא בשני המינים מגודלים למעלה מהקרקע או לכל הפחות שעתידים שניהם לעלות מהקרקע משא״כ הכא שהחטה הזאת כלה ובלה בארץ רק גורמת שתשרש השושנה כו׳ ע״כ איני אומר בזה לא היתר ולא איסור והמחמיר תע״ב ע״ש'. והיינו שהחת"ס הסתפק בדבר משום שאין כאן הרכבת ב' מינים דהחטה כלתה בעפר, ומרן החזו"א (כלאיים סי' ב' ס"ק י"ז) כתב, והנה הדבר תלוי אם החטה משתרשת ומזדווגת עם הענף שאם היא מזדווגת חשיב כלאים והוי הרכבה גמורה, ואם החטה אינה מצמחת רק בלתה ומלחלחת את הענף להשתרש אין כאן הרכבה, וקשה להכריע הדבר והדעת נוטה דמצמחת ומזדווגין השרשין. ע"כ. והיינו דדעת החזו"א נוטה לומר שיש כאן תערובת בשרשים דאף החיטה משרישה.

ולכאורה יש לעיין דמה בכך והרי דעת מרן (סעיף ה'  ו') לפסוק כהרא"ש דתערובת אילן בשורש אין כאן תערובת ב' מינים, דצריך שב' המינים יהיו מעל הקרקע דשורש בעלמא אינו נחשב מין אחר, ודלא כהר"ן דאף הרכבת אילן בשורש הוי הרכבה. א"כ כיון החיטה בלתה וכלה בעפר נידונת כשורש בעלמא. וצריך לומר דכיון דתחילת ההרכבה היא בפרי אף שנהפך אח"כ לשורש אינו נידון כהרכבת שורש אלא כהרכבת פרי [כן ביאר לי מורינו הגרש"ז רווח שליט"א, ראה להלן].

ופניתי אל ראש המכון, מורינו הגרש"ז רווח שליט"א, בבקשה לקבל חוות דעתו להלכה בנוגע למחלוקת זו. בנוסף, ביקשתי לברר את התהליך העובדתי המתרחש בעת הכנסת ענף לתוך תפוח עץ או אדמה, והשיב לי: למעשה דברי מרן החזו"א אינם קשורים כלל למחלוקת הרא"ש והר"ן שהזכרתם [ואדרבה בריש סי' ב אם תעיינו שם, תראו שמרן החזו"א דחה את הוכחת הש"ך מהתוס', שאין משם ראיה. ולפי"ז אחר שהש"ך החמיר כר"ן כי תוס' ס"ל כוותיה, ואחר שהחזו"א דחה הוכחה מדברי התוס', שבנו להכרעת השו"ע כדעת הרא"ש שמותר. וראה עוד בדברי מרן החזו"א בסי' יג אות י]. אלא כל דבריו הם פשוטים וברורים, ואינם צריכים עיון רב, שהרי הרכבה נאסרה בין שמרכיב ענף לענף או ענף לתוך פרי, כל שיש איחוי ביניהם הוא עובר על איסר כלאים שאת זה אסרה תורה. ואפילו אם הפרי הסופי לא משתנה. והוא הנאמר במשנה בריש מסכת כלאים (משנה ח) שאין תוחבין זמורה לתוך האבטיח, והיינו משום הרכבת אילן בירק וכמבואר בירושלמי, ובר"ש והריבמ"ץ שם, ויעוי' במפרשים שם ודוק. ומכל מקום למעשה כל שיש שורשים לשניהם ושניהם משתרשים זה גופא איסור כלאים, וממילא לזה התכוון מרן החזו"א, שאם אין השרשה של החיטה, אין כאן איסור כלאים, ואם יש השרשה, ממילא הוי איסור כלאים. ואינו קשור לדין זורע מינים זה ליד זה דשרי ולא חיישינן לתערובת בשורשים.

ולגבי המציאות, יש להבין שכדי שהענף ישריש יש צורך בזמן ההכנסה לאדמה להגיע למצב שיש לו רקבון כל שהוא בלי שיגיע לעובש, ולכן להשריש ייחור באדמה זו עבודה לא קלה של התאמה. בשיטה המתוארת לעיל, הוא פשוט משתמש בפרי שישמש עבור כחומר אורגני ויסייע היטב להשרשה של הענף. למעשה אם עשה זאת בתוך תפוח אדמה, ודאי שגם התפו"א ישריש מהעיניים שיש לו. ואם יעשה מתפוח עם גרעינים, גם שם הם ישרישו, ובשניהם תהיה בעיית כלאים. ומאידך בתפוח ללא גרעינים, לכאורה אין השרשה שם אלא רקבון, ובכה"ג אין כאן הרכבה האסורה וכדברי מרן החזו"א זיע"א.

על הניזק להרחיק את עצמו והסורגים אינם נכללים בהגדרה של "גירי דיליה".

מקורות – כאשר אדם עשה שימוש ברשותו, וממעשהו נגרם לשכנו נזק שאינו מוגדר כ"גירי דיליה", נפסק להלכה (חושן משפט סימן קנ"ה סעיפים ל'–ל"ד), כי אין על המזיק חובה להרחיק את עצמו, ועל הניזק – השכן – להרחיק את עצמו.

מקור לכך שעניין סורגים שבאים מחמת סורגים אינו מוגדר כ"גירי דיליה", יש ללמוד מדברי הגמרא (בבא בתרא כ"ו ע"א), שם נאמר כי יש להרחיק גפנים מאילנות, כדי שלא יגרמו העופות הנמצאים באילנות לאכילת הגפנים. הבית יוסף (חושן משפט סימן קנ"ה) הביא מדברי הרא"ש (וכן דעת עוד ראשונים רבים בסוגיא שם) וכן הביא הסמ"ע (ס"ק נ"ט), כי באופן זה מוגדר כ"גירי דיליה" – רק כאשר בשעה שהציפורים עומדות על האילן מפריח האדם את היונים, אך בלא זה אין זה מוגדר כ"גירי דיליה". וממילא, בסורגים, כאשר אין האדם גורם בידיים ללכלוך חצר השכן שכן אין האדם הוא מביא בפועל את הציפורים, אין זה מוגדר כ"גירי דיליה" (גם לדעת התוספות בב"ב כו ע"א ד"ה אבל, שבהזקפת אילנות הגורמת ישירות להימצאות הציפורים נחשב הדבר כ"גירי דיליה", הובא בשם רבנו תם בספר הישר, שכל זה דווקא כאשר הזקיף אילנות שעליהם יש יונים, אך בלעדי זאת אין זה מוגדר כ"גירי דיליה").

כמו כן, יש להוכיח דין זה מן המבואר בגמרא (ב"ב כב, ב), שכאשר אדם מניח סולם ברשותו, ועל ידי הסולם קופצת נמייה ומזיקה ליוני חברו, הרי שאין המעשה מוגדר כ"גירי דיליה" אלא במצב שבו, בשעה שמניח את הסולם, הנמייה קופצת ומזיקה ליונים, או כאשר הנמייה מצויה ומזומנת להזיק ליונים בשעת הנחת הסולם (עיין חזון איש, סימן י', ס"ק א'). בענייננו, כאשר מתקין בעל הדירה את הסורגים, לא מתקיים תנאי זה, שכן הנזק אינו מצוי ומזומן בשעת ההתקנה, לפיכך אין לראות בכך "גירי דיליה"[1].

יש להעיר, שבמקרה דנן, יש לעמוד גם האם נכלל בדין הרא"ש (שו"ת כלל ק"ח סימן י'), שכאשר הניזק לא יכול להרחיק את עצמו כה"ג יש חיוב הרחקה אף ללא גירי דיליה, ותלוי בפרטי המקרה ועוד פרטי דינים שאין כאן מקומם.

[1] אין להקשות על דברינו, מסוגיית "העושה מלאכה שיש בה דם ונבלות" (שו"ע חושן משפט סימן קנ"ה סעיף ל"ט), שם חייב המזיק להרחיק את מלאכתו כגון דם וכיוצ"ב אם הדבר גורם להבאת עורבים המלכלכים את פירות השכן, שכן בחזו"א (ב"ב סימן י סק"א) ביאר שדם מוגדר כגירי דיליה לגבי עורבים שיבואו, מאחר כי דרך העורבים לבוא על הדם, ולכן דם מוגדר כ"גירי דיליה" מאחר כי הדם מזמן עורבים להגיע אף ממקום רחוק, ולא מוגדר כהכנת מקום בלבד כמו סולם לגבי שובך חבירו או סורגים כבשאלתנו.

כך גם ביאר ב"פתחי חושן" (נזיקין ח"ו, פרק י"ג הערה ל'), שדווקא כאשר האדם ממציא דבר שגורם להגעת המזיקים באופן ישיר (כגון דם לעורבים) מאחר כי בדם הוי כקורא לעורבים שיבואו כי דם הוא דבר שדרך עורבים לבוא אליו, הרי הוא בכלל "גירי דיליה". אולם, התקנת סורגים שמוגדרת "כהכנת מקום בעלמא" שיתכן שיבואו לשם הציפורים, אף אם בפועל נמשכות לשם ציפורים, אין זו נחשבת לגרימת נזק ישירה, ועל כן אין לחייבו בהסרת הסורגים.