ראשית אדגיש שמצוי מאד גם להיפך, כאשר האשכנזים מקילים כדעת הרמ"א בסי' שיח סעי' טו כל עוד שזה לא נצטנן לגמרי. ובנוסף בסוגיא של הוספת מים חמים לחמין, שהאשכנזים מקלים בזה בפועל. והספרדים חששו לאיסור בישול בזה כדברי רבינו יונה. ואם כן עשינו את עם ישראל מחלוקת מחלוקת. חלילה וחס לחשוב כך, ולא גרע מחלב דבני ריינס.

למעשה, הלכה פסוקה במשנה ברורה (שיח ס"ק ב) דאין איסור מעשה שבת כשיש מחלוקת אם זה בישול. וממילא ספרדי יכול לאכול לכתחילה אצל אשכנזי שסמך על רבותיו שאין איסור עד שיצטנן לגמרי. וספרדי יכול לסמוך על ספרדי שסמל על רבותיו לגבי דבר יבש. והוא דבר פשוט וברור.

מלבד כל האמור למעלה, יש לדעת שדבר זה איננו נדון של אשכנזים וספרדים, שכן גם מפוסקי האשכנזים יש שצידדו להתיר להניח דברים יבשים על גבי פלאטה, כיון שאין דרך בישול בכך. ראה מש"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד דיני בישול אות לה), ובשמירת שבת כהלכתה (פרק א הערה פג). ועוד.

מותר ללמוד בשבת לצורך מבחן בלימודי קודש, ולכן אם מדובר בנושא בהסטוריה ששייך ללימודי קודש, מותר לכתחילה ללמוד בשבת. רק יש לזכור שאין לומר במפורש שהלימוד הוא לצורך לימוד למחר. ואם הסטוריה ששייך לחול ולא לקודש,  אם כן אם המטרה רק כדי להצליח במבחן, ולא בעצם לימוד החכמה, ראוי שלא ללמוד זאת בשבת.

להבדיל מהקמח שניפויו בנפה צפופה מבטיח שכל הקמח שעבר את הנפה הוא בחזקת נקי. את הסולת, עקב עוביים של הגושים, לא ניתן להעביר בנפה צפופה. ולכן תהליך הבדיקה והניקוי העיקרי הוא בדיקה ויזואלית. יש לפזר את הסולת על משטח כתום ועדיף אם יש אפשרות על שולחן אור [ובפרט במטבחים המוסדיים], ולהעביר את גרגירי הסולת בזה אחר זה. יש להתבונן כי הזרימה של הסולת מלאה ואין גרגירים שדבוקים כאחד על ידי קורים, המהווים סימן שיש זחלים בסולת. או גבישים גדולים שזחלים חבויים בתוכם. כמו כן יש להתבונן שאין חרקים בוגרים או זחלים [שהם קטנים מאד ולעיתים רוחבם כרוחב שערת אדם]. במידה ונמצאו זחלים או חרקים זעירים, רצוי לא להשתמש במוצר זה.

עקב הקושי בהפרדתם לחלוטין מהמוצר. בכדי להבטיח שהבדיקה הייתה כיאות ולא נותרו זחלים קטנים או חרקים זעירים, ניתן לסנן את הסולת ב"נפת סולת" באופן שהגרגירים עוברים בדוחק בנפה, ויש לבדוק היטב את הפסולת שנותרה בנפה. לאחר שהכל נמצא נקי, אפשר להשתמש בסולת. לאחר הבדיקה – באם אין צורך בכל הכמות שנבדקה – יש לשמור את מה שנשאר במקרר ולהשתמש בו ללא בדיקה בפעם הבאה, עד כחודש ימים, או לשמור בהקפאה ולהשתמש בכל זמן שירצה ללא בדיקה נוספת.

טרחתי בזה הרבה בס"ד בתשובה ארוכה מאד, והיא נמצאת כעת בשש משזר חלק ד יו"ד בקונטרס הגדול של היוצא מן הטמא באות יח. ולמעשה כתבתי שגם חלב וגם בשר מתורבת כשרים לכתחילה [אלא שהמלצתי לקחתם מחלבון עוברי, שזה לחלוטין וללא דיון מותר ונשאר פרווה, יעוי"ש].

אולם לידיעתך החלב של שטראוס החדש וגם של מחלבות גד, כל הסוגים הללו, אינם חלב מתורבת, אלא זה חלבון מן הצומח, באמצעות פטריות. שדומים לחלב, כלומר אפילו מי שרגיש לאלרגן חלב זה יכול להזיק לו. אבל כמובן שזה לא חלבי. משתמשים בפטרייה כדי לייצר חלבון בטא-לקטוגלובולין [[BLG שהוא אחד החלבונים העיקריים במי גבינה. והתוצאה היא שהחלבון שנוצר זהה לחלוטין לחלבון פרה עד כדי כך שהאלרגנים לחלב מזהים אותו כאותו חלבון חלב שאליו הוא רגיש. אבל הוא כמובן ללא חלב וממילא הוא פרווה.

. קיים אבקת חלב טמא: קיים אבקת חלב של נאקות [Camel Milk Powder] המיועד למאכל, והוא נמצא בצמיחה היום [רק שהייבוש שלו שונה, הוא מיובש בהקפאה ולא בתנור]. קיים לצרכי רפואה גם אבקת חלב חמורים, ואף אבקת חלב סוסות. גזירת חז"ל על חלב נכרי קיימת. ב. אלא שיש היתרים ידועים, יש היתר כללי, ויש היתר יותר מפורסם של אבקת חלב. אבל כבר נהגו צרכני המהדרין להחמיר אף באבקת חלב שיהיה 'חלב ישראל'. אמנם לצרכי רפואה וכיו"ב, אפשר להתיר בשופי, וכבודו יבדוק המקרים הבאים לפניו, מה הם.

תרנגולת לא צריכה זכר כדי לבייץ. היא צריכה חום, או של קרקע או של אור שמש או תאורה מלאכותית [שהם קיימים כיום בלולים]. מהביוץ הזה יש ביצה כל 24 שעות. אם אין זכר מהביצה לא יצא אפרוח. אם יש זכר מהביצה יגיע גם אפרוח.

מזוזה היא 'חובת הדר' מוטלת על השוכר ולא על המשכיר. ולכאורה כיון שהסתיימה השכירות שלך, שאלתך צודקת, שתיקח אותם עמך שממונך רכש אותם. אולם לימדה אותנו הגמרא בבבא מציעא (ק"ב ע"א) שאסור לקחת אותן עמך עם שאר חפציך, והגמרא מספרת שם על הסכנה שיש בדבר שהיה מעשה באחד שנטלה ויצא, וקבר את אשתו ושני בניו, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו”ד סי' רצא ס"ב). כמה טעמים נאמרו על איסור נטילת המזוזה מן הבית: התוס' עמ"ס שבת דכ"ב מביא ב טעמים, או משום שהוא ביזוי מצוה, או משום שמזוזה מצילה מן המזיקים, ובנטילתו נתן להם רשות להכנס לבית ולהזיק. וראשונים על הסוגיא בב"מ כתבו טעם, שעם סילוק המזוזה מסלק השכינה מן הבית. נמצאת למד שאם אתה לוקח המזוזה למקום אחר אמנם אין חשש לטעם ביזוי מצוה, אבל לשאר הטעמים יש חשש. אם מיד שאתה מוריד השוכר החדש ישים את שלו, לכאורה אין החששות הנז', אולם גם על זה כתב מרן החיד"א בברכי יוסף (יו"ד סי' רצ"א אות ה) שלמרות שאפשר היה להתיר, מכל מקום נראה שלא חילקו חכמים במזוזה.

כמובן שכל זה, במשכיר יהודי, או שאין הורסים הבית לשפצו לאחר צאתך מן הבית, שאם הבית להריסה או משכיר גוי, חייב אתה ליקח המזוזות עמך. מכל מקום גם מרן החיד"א מסכים, שהמשכיר או השוכר החדש, יכולים לשים מזוזות שלהם, וממילא לאחר שישימו את שלהם, יכולים הם להחזיר לך את שלך. כמו כן מותר לך ליקח את שלך לבדיקת מגיה, ולשים אחרים במקומם, ואז תוכל לשים פשוטים יותר, וליקח את המזוזות המיוחדות שאתה חפץ בהם.

דרך אגב, באם הינך משאיר את המזוזות שלך על הבית, אתה בהחלט יכול לבקש מהשוכר הבא את העלות שלהם באם הוא איננו רוצה לשים מזוזות שלו.

העורות קודם לקיחת הקולגן שממנו מפיקים את הגלטין, עובר תהליך של השריה בחומרים חריפים, כדי לפרק את כל החלבונים שאינם קולגן, וזה כולל כל שאריות הבשר וכל השאר. היום רוב הגלטין בדגים מגיע מן הקשקשים, שהם שכבה קשה של מינרלים בעיקר סידן וזרחן וסיבים של קולגן. צורת ההכנה שלהם כולל השריה בחומצה למשך זמן של כ 12 שעות, כאשר בזמן זה נאכלים כל המינרלים, והקשקש הקשה הופך לעיסה גמישה, ובאמצעות חובר בסיסי [Alkali] כל החיבורים המולקולריים מתפרקים, וכל שאריות השומן והחלבונים הלא רצויים מתנקים. ולמעשה כל העיסה הרכה הזו, סופחת מים ומתנפחת, והחומרים הכימיים הללו חודרים פנימה, והתוצאה הסופית היא עיסה שקופה חסרת צורה וטעם המקור לחלוטין. בשלב הבא, הוא הופך לחומר אבקתי, לפי הצורה המתבקשת עד האריזה.

הרי לך שאין כל קשר צורה וטעם, למקורו של הג'לטין, והוא לחלוטין פנים חדשות, שטעמם נפגם לחלוטין באמצעות החומרים החריפים, ואין בו ההגבלות המקוריות שחלו על הדג. וכל זה ק"ו על סוגיית השאלה לגבי סכנה של של דגים ובשר או דגים וחלב [לנוהגים לחוש לזה] או מחמת בשר הדגים ומנא לך שגם עור או הקשקשים שבדגים יש בהם סכנה? זאת לא מצאתי, ובצירוף כל האמור, נראה ברור שאין לחוש לסכנה בזה.

חלילה לי מלאסור תולעים שבבשר הדגים, לאחר שהשו"ע פסק כמתירים כך הוא הדין. אנחנו אסרנו סוג תולעת אחת שנקראת אניסאקיס, שמקורה בוודאות מחוץ לדג, ונבלעת בדג בהיותה תולעת, והיא ממשיכה לגדול ולחיות כשהיא עוברת בין הדג הקטן לגדול, וממילא היא שרץ המים גמור, ומעולם לא הייתה מותרת, ובזה לא שייך מחלוקת הרמב"ם וסייעתו שאסרו גם בבשר הדגים ושאר ראשונים שהתירו ופסק כדעתם השו"ע, ששם החדירה לדג הייתה כביצה, שהתפתחה בדג ודינה כנוצרה בדג והיא מותרת.

כאמור, התולעת שאנו אסרנו נכנסת לדג עם האוכל ולכן היא נמצאת בבני המעיים לרוב, וגם עוברת לחלל הבטן, וגם עוברת לשאר הדג, וכמו שהארכנו בזה בתולעת שני חלק שני, ובשו"ת שש משזר חלק א.

בישול עכו"ם פירושו שהגוי גמר את מלאכת הבישול שאין הישראל צריך לתקנו אחר כך, אולם אם מחוייב להמשיך ולתקנו הישראל בהמשך כדי לאוכלו, אין במעשה הראשון איסור בישול עכו"ם. היינו, בין אם גמר המלאכה וחזר והתייבש, כגון הבורגול, הקוסקוס ועוד. ובין אם התחיל במלאכה ולא הגיע להיאכל בשעת הדחק. ויש אומרים אף יותר מזה. ואכמ"ל. אולם מקרה של ביצים אין בהעברה של 3 דקות בטמפ' של 55 בחלבון ושל עד 65 מ"צ בחלמון, שום תוצאה הנראית לעין, הנוזל נותר כמות שהוא, ורק החיידקים שבו מתו. ובביתך קודם אכילת הביצים תבשל הנוזל מתחילתו, או תוסיפו לחומרי המאפה וכו', וממילא אין כל תועלת לד"ז מן המעשה הראשון, ואין בו כל חשש.