שיהיה לכם סייעתא דשמיא, ותסיימו את בנית בית הכנסת בקלות ובשלימות, ותזכו לקדש שם שמים במבנה ולהיות משכן לשכינה. עצים כפי שציינת מעבירים ולא עוקרים. והנה עצי פרי עקירתם חמורה ומסוכנת, ועוקרים רק במקום שיש היתרים [כשזה לצורך דיור למגורים ולא להרווחה יש כמה היתרים, וק"ו בנוטע במקום שאינו שלו, וכעת הם צריכים המקום לצרכי רבים, שאפשר לה]. באם יקפידו על האמור להלן, הדבר מותר בשופי:

• לא עוקרים אלא מעבירים אותו עם הגוש השלם בלי שיתפורר.
• להכין פח אשפה גדול [עם 2 ידיות מהצדדים] לעשות בו חור 2.5 ס"מ.
• להוריד את נוף העץ ככל האפשר מבחינה חקלאית.
• על ידי גוי, להוציא את העץ יחד עם גוש גדול קרוב לגודל של הפח הנז'.
• להעביר את הגוש ישר לפח הנז', ולהוסיף אדמה ולחבר להשקיה ולתת להמשיך לחיות, כאשר הפח נמצא על קרקע גלויה. ולהעביר כך לביתו של אותו נוטע ויישאר שם על אדמה גלויה, עד שיחליט היכן מעונין לשותלו.
• אם יש מקום מוכן להעברה כעת, לאחר הוצאת הגוש, יש להעבירו, ורק יש להקפיד שכל הזמן הוא בקשר עין עם האדמה. אם המקום החדש בקרבת מקום, אפשר להעביר כמות שהוא, ואם זה לא בקרבת מקום, יש להעביר עם הפח הנז' למקום החדש ושם לדאוג שהשתילה בקרקע תהיה עם הגוש השלם לכסות היטב, ולעקוב לאחר מכן שהעץ נקלט במקומו החדש.
• אם המעבר למקום החדש כולל נסיעה ברכב, יש לוודא שהפח עם העץ, ברכב לזמן קצר בלבד ורק לזמן הקצר של ההעברה ולא יותר. ואם אפשר שגם בזמן הנסיעה נופו של העץ יהיה כלפי הקרקע מחוץ לרכב.

ג'לטין לא בהכרח דבר אסור, מלבד שיש ג'לטין ממקור צמחי או דגים, יש מתירים גם ממקור בקר [כמו במקרה של הכדורים שכתבתם את הדגם שלו] כיון שהוא הופך לדבר חדש. והדיון עתיק מאד ואין כאן מקומו. אולם למעשה במקרה הזה ובסוג התוסף המדובר שהוא לחיזוק הבריאות, ומדובר בבליעה ולא מציצה ואכילה. אפשר להתיר השימוש. בהצלחה.

לאחר שלושים יום מותר כל סוגי הנעליים ואפשר להקל בזה גם למנהג האשכנזים, שאין זה נחשב בגד חשוב. בתוך שלושים יש להימנע, אלא אם זה נעל מיוחדת הנצרכת, כגון נעלי עבודה, נעלי הליכה מיוחדות, או שהנוכחי התבלה כבר.

כמות הקוטג' שבמתכון יהיה ניכר ומורגש מאד בעיסה. שימו לב ליחס של כמעט 50% בין הקוטג' לקמח. זה גם ניכר ממש בטעם כיון שהגרגירים של הקוטג' נמסים לתוך הבצק. והם לא נעלמים לחלוטין והאוכל ירגיש 'נקודות' קטנות של גבינה מותכת בתוך הלחמנייה. ולכן ברור ופשוט על פי מרכיבי המתכון והיחסים ביניהם, שברכת הלחמניות הללו היא מזונות.

הנה עצם עיקר הדין שבחור בן חו"ל שבא לארץ ישראל שחייב לשמור יו"ט שני של גלויות, אינו דבר ברור כלל. שכבר כתב הרב המני"ח בהערה בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' ד) בשם הגאון רבי משה גלאנטי, שקבלה בידו מרבני ירושלים, שרווק העולה לארץ ישראל, עושה יו"ט אחד בלבד, שמא ימצא אשה בא"י וישאר בא"י, ואף שעדיין לא מצא, כל הראוי לבילה, וכו'. אא"כ אין לו דיעה בענין, וסומך על הוריו, שאז יעשה יומיים כבני חו"ל. וכך הוא מנהג קדום ומתוקן והוקבע לדורות שרווק יעשה רק יום אחד. וכך מעיד שהנהיגו חכמי צפת. והגם שיש מי שכתב והורה שגם הרווקים יעשו שני יו"ט, כבר השיב להם מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' נה) שכך קבעו רבותינו גאוני הדורות הקודמים, ומי שחלק זה מפני שעלו רק לעת זקנותם לא"י ולא ידעו מזה. והוסיף שם שכך הנהיגו רבני חברון, יעוי"ש. וכ"כ הגר"ח פלאג'י בספרו רוח חיים (סי' תצו ס"ק ג). ויש מי שכתב לחלק שדברי המני"ח מדוברים רק כשהבחור אמר שרוצה להשתקע, ולא בסתם בחורים. וכבר השיב על דבריו בחזו"ע (יו"ט עמ' קמה).

והן אמת שבשו"ת אגרו"מ (או"ח ח"ד סי' קח) ממש התעלם מכל דברי חכמי ירושלים ועיה"ק צפת וחברון, וכתב לחתן שהיה בא"י בשבועות, וגם תכנן לחזור ולהתחתן בחו"ל, ולשוב לארץ ישראל לשכון בה, והוא כתב לו: 'לכן אינו כלום מחשבתך ודעתך להשאר בא"י עתה בחג השבועות שיהיה דינך כשל בן א"י כל זמן שאתה בחור, שהוא ממש כמו שהיית בפה מחמת שאתה סמוך על שלחן אביך, ודין אביך הרה"ג שליט"א כל זמן שהוא בחו"ל הוא כבן חו"ל ממש ואין המחשבה ליסע ולהתיישב בא"י כלום, שמחשבה בעלמא ודאי אינו כלום, דכל ישראל שומרי תורה דעתן להתיישב בא"י כי מחכים ומצפים לישועת ה' שהוא כהרף עין, ורק כשיעלה לא"י עם ב"ב יהיה בדין בן א"י מאחר שמחשבתו יהיה לקביעות, וכן הוא דינך אף שאתה נמצא בא"י, ובפרט שאתה חושב לבא בעוד זמן קצר לחו"ל עד אחר החתונה שלך ואין האדם שייך לידע העתידות שלכן, פשוט וברור שצריך אתה לחוג חג שבועות שני ימים עד שתבא ממש אחר החתונה בעה"י עם אשתך לא"י'. ע"כ.

אולם בנידו"ד לענ"ד אפשר שגם האגרו"מ יסכים שכן כאן נשא אשה על מנת שישארו בארץ ישראל, והוא כבר כאן והכלה מארץ ישראל, ואין זה מחשבה לנסוע לארץ ישראל לאחר החתונה, אלא זה בפועל שממשיך ונשאר בארץ ישראל, ומתחתן כאן עם בת אר"י, ונשאר לגור שם, ונראה ממש כבן ארץ ישראל. ובפרט שדבר פלא שהתעלם כך ממה שכתבו כל חכמי הדורות הקודמים והכרעת מרן החיד"א. ועוד ראה בשו"ת דבר יהושע (ח"ג יו"ד סי' עו) שהגם שהחמיר ברווק מ"מ גם הוא הדגיש שכ"ז אם לא גמר בדעתו להישאר בא"י, ואם ימצא בחורה שתרצה לגור בחו"ל יגור עמה שם, אז החמיר. א"כ בנידו"ד שכבר נשא בת א"י וכבר גמר בדעתו על כך. ובהצטרף דעת כל גאוני הדורות הקודמים, עליך לעשות יו"ט אחד בלבד. ברכת מזל טוב!

א. אם חיללת ואתה מתפיס בבת אחת, כלומר אמרת הנוסח פעם אחת על כל מה שלידך, נתפסת רק פרוטה אחת.
ב. ברבעי ודאי פטור מתרו"מ, כך שאם הפרשת תרו"מ ממה שחייב וגם חיללת רבעי של מה שקדוש, אם כן עשית שתי פעולות, אלא אם אמרת בלשון תנאי.
ג. אפשר מייד, זה רק זמן סופי.

מדובר בשיבולים הנמכרים כשהם מלאים עם גרעיני החיטים, כלומר קודם גמר מלאכה. אם כן טרם חל עליהם דין טבל עד כדי שאף מותרים באכילת עראי. ומותר להפקיע מהם חובת תרו"מ כגון על ידי הפקר וכיו"ב כמבואר בקצירת השדה (כרך א פ"ט). ולכן אין צריך להפריש מהם תרו"מ.

וכמדומני שגם מרססים עליהם בשביל שיעמדו ימים, ומפני הצבע הם אינם עומדים יותר לאכילת אדם. הגם שאוכל רגיל, אם החליט אדם להעמידו לנוי, בטלה דעתו, וכמש"כ בקצירה השדה בפ"ג סעי' ד. אולם כאן יש צדדים נוספים לאחר שייחד אותו על ידי מעשה לא למאכל אדם [ראה כעי"ז מה שהארכנו בדין כופת שאור שייחדה לישיבה, בשש משזר ח"ב או"ח סי' יא. ודוק לנידו"ד ובמקו"א כתבתי גם לדון על חיטים אלו לגבי פסח].

על שאלה זו כבר עניתי בעבר באופנים דומים של לימון על תפו"א או תפו"ע. או גת על אלוורה. והעיקרון הוא שאיסור הרכבה זה רוכב על כנה, אבל אם זה רק מסייע בהשרשה והמסייע נרקב באדמה ולא משתרש, אין זה איסור כלאים, אולם אם יש שם גרעינים שהם ישרישו בעצמם, אז יש איסור כלאים. ולכן הכנסת ענף של לימון לתפוח אדמה בעייתי כי מכל עין ישריש גם תפו"א אולם בתפו"ע תלוי אם יש בו גרעינים או לא. ואם כן גם כאן אם הבצל נרקב ולא משריש כלל יהיה מותר, ואם עתיד להשריש יש לאסור. ובפועל הבצל איננו נרקב אלא הלחות של הקרקע תגרום לבצל להוציא שורשים משלו (בבסיס הפקעת) ולהצמיח עלים ירוקים (גבעולים) כלפי מעלה. ואם כן יש כאן גם הזדווגות שורשים, וגם שעתידים שניהם לעלות מהקרקע. ויהיה אסור [ראה בריש מסכת כלאים (משנה ח) שאין תוחבין זמורה לתוך האבטיח, והיינו משום הרכבת אילן בירק וכמבואר בירושלמי, ובר"ש והריבמ"ץ שם, ויעוי' במפרשים שם ודוק. וראה בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רפ"ז שכתב בקשר להכניס חטה בסדק שעושים בענפי אהל ושושנים, וע"י החטה משרישים הענפים בקרקע, ובתו"ד כתב דלא שייך הרכבה אלא כששני המינים מגודלים למעלה מהקרקע, או לכל הפחות שעתידים שניהם לעלות מהקרקע, משא"כ הכא שהחטה הזאת הניתנת בסדקי הענף כלה ובלה בארץ ואינה עתידה לראות פני תבל, רק גורמת שתשרש השושנה בארץ. זה לא מיקרי הרכבת אילן בירק, ועוד ראה בחזו"א כלאים (ב, יז) שכתב על דברי החת"ס כדלהלן: והנה הדבר תלוי, אם החטה משתרשת ומזדווגת עם הענף, שאם היא מזדווגת חשוב כלאים, והוי הרכבה גמורה, ואם החטה אינה מצמחת רק בלתה ומלחלחת את הענף להשתרש, אין כאן הרכבה, וקשה להכריע הדבר, והדעת נוטה דמצמחת ומזדווגין השרשין. ועו"ע במשנת יעקב על הרמב"ם בהל' כלאים בפ"א ה"ה אות כ ואילך וראה עוד בתנובות שדה גליון מס' 17].

מבחינת ערלה, אם אתם יודעים לבודד כל אחת מן הקבוצות, אז מה שנשתל בתשפ"א, יצא מערלה בפריחות שיצאו לאחר טו בשבט תשפ"ד. ופירות הללו כבר הסתיימו כי האחרון שבהם הסתיים בקיץ של שנה שעברה. וכעת כל הפירות הם מהשנה החמישית. ולאידך מה שנשתל בתשפ"ב, אכן יוצא מערלה בתשפ"ה, כלומר כל הפריחות שיצאו לאחרי טו בשבט. הזנים כעת הם אלו שפרחו לאחר טו בשבט של תשפ"ה והם אמורים להיות שנה רביעית מהשתילה, ומסתמא חמישית או יותר מהמשתלה, ולכן יש לעשר ולחלל מספק ושניהם בלי ברכה.

(מצד נטיעה בשמיטה כיון שאיירי במי שסומך על ההיתר בשמיטה, וכיון שעשה וחתם על היתר מכירה, אם כן אם נעשה על ידי נכרי, אז בוודאי שזה מהני לאותם הסומכים, כאשר מלאכות דאורייתא רצו שיהיה על ידי נכרי. והגם שמקובל ששתילות לא עושים בשמיטה, אבל זה כבר נעשה, ובכה"ג לדידיה לא שייך לקנוס ולאסור. ועוד יש לצרף כי זה היה שתילה בגוש, שמסתמא היה שייך לשנה שלפניה, והגם שכתבנו בספר שביתת השדה שאין להקל בשתילה בשנת השמיטה גם עם גוש שאין מונה לו ערלה, מכל מקום הכא שהוא לאיצטרופי, מהני.)

ראה מה שכתבתי באריכות בשו"ת חלקת השדה (ח"ד כלאים סי' ב) ושם כתבנו שלמעשה צמחי תבלין העשויים לטעם גם אם לא למאכל, יש להחמיר בהם ולא גרע מצמח הראוי לבהמה, ויש להרחיק בין הצמחים הללו כדין הרחקות בירק. אולם מאידך אין צריך להרחיק בין צמחים שאינם ראויים לאדם, אף שעומדים לשימושו, כגון ריח או נוי או רפואה. וכן אין כלאים בין מין אחד מצמח זה למין אחר שהוא מאכל אדם, וכן אין איסור כלאי הכרם בין צמח מסוגים אלו לכרם, וכל זה להבדיל ממאכל בהמה, ושם הגדרנו אימתי יש להחשיבו כך, יעוי"ש.

כל דבר שאין מטרתו למאכל אדם פטור מתרומות ומעשרות. אף אם מיועדים למאכל בהמה, לריח, לסיכת גוף האדם, לנוי, להדלקה, לזרעים, לצבע או לרפואה, ואחת הדוגמאות היא צמח האלוורה – ולכן הם פטורים מתרו"מ אף אם אוכל מהם. מבואר בספר שלי קצירת השדה כרך א פרק ג.

אינך צריך ממש לחתוך חתיכה ולייחד אותה לתרומה גדולה, כיון שאכן בנוסח אתה מגדיר זאת היטב, הן בניסוח הפתיחה של 'אחד ממאה שמונח בצד יישאר טבל' והן בהמשך שאתה אומר שכל היותר מאחד ממאה יהיה תרומה גדולה. זה גם מסייע לך שאינך צריך לבודד את תרומת המעשר בדיוק כפי הנדרש, כיון שכל היותר נעשה תרומה גדולה, והמדויק יהיה חלק מהמעשר ראשון, שבהמשך יהיה תרומת מעשר. לעיתים נדירות ראוי לבודד את התרומה גדולה, כפי שאנו עושים לעיתים ביין, על מנת שיהיה מן המוקף כוס ליד כל מיכל וכיו"ב דוגמאות נדירות יותר.