השאלה לא ברורה:
בשבוע שחל בו תשעה באב [החל ממוצאי שבת הקרובה], אסור להפעיל מכונת כביסה, אלא למקרים מיוחדים של תינוקות, או כיו”ב.
ללבוש מכובס אסור. ללבוש מכובס שכבר לבשו פעם אחת. כגון חולצה שלבשו בשבת, ושוב החזירו לארון, מותר ללבוש בשבוע שחל בו.

שלום וברכה,
1. חלק ניכר מבני עדות המזרח, וכך המנהג הנפוץ יותר במרוקו, שאכלו בשר ביום ראש חודש, שזה אומר עד היום רביעי בערב בשנה זו. ויש שלא אכלו בראש חודש.
2. אם הבשר נצרך כגון שיש לה ברזל נמוך והרופא מורה לאשה לאכול בשר, הרי שמותר לה לעשות זאת.
3. ילדים בגילאים שהזכרת ודאי חשיבי כקטנים, ואף לגדולים יותר אפשר להקל, בבשר עוף בוודאי, ואף בבשר בהמה אפשר להקל ואפילו יודעים מעניני החורבן [כ”כ בשו”ת דברי יציב, חזו”ע. אור לציון. ועוד]. ויש מי שכתב להחמיר בזה כל שהקטן מעל גיל חינוך [ראה משנה ברורה תקנ”א ס”ק ע].
4. אשה שילדה באותו שבוע שחל בו תשעה באב, אסור לה לצום.

שלום וברכה,
אם הדג היה קפוא, אז הוא היה ללא קשקשים, כלומר עבר קשקוש, שזה מוריד בדרך כלל כל חשש להישארות הטפיל החיצוני.
אמנם במקום שאין קשקשים, נותר חשש, אולם בקפוא שהפשיר, ומסתמא שטפו אותו אותו בשטיפה רגילה. וטפיל כזה אין בו שום אחיזה בעור, אלא עקב ההקפאה נתפס לדג, כי הרי הוא כבר מת עקב ההקפאה, אז אין בו אחיזה, ומה שתפוס בין הקשקשים ירד עם הסרתם.

ולכן זה מותר באכילה.

באם המדובר בדג טרי, אז מבחינת החשש בין הקשקשים כאמור זה הוסר עם ההורדה שלהם בחנות. ומה שנותר על העור, למעשה יש כאן ספק, ואפשר לצרף את היתר הבישול, ועוד צדדים להתיר. אולם למעשה אם אינו אוכל אלא הדג ללא עור אפשר להתיר בשופי.

תרנגולת לא צריכה זכר כדי לבייץ. היא צריכה חום, או של קרקע או של אור שמש או תאורה מלאכותית [שהם קיימים כיום בלולים]. מהביוץ הזה יש ביצה כל 24 שעות. אם אין זכר מהביצה לא יצא אפרוח. אם יש זכר מהביצה יגיע גם אפרוח.

מותר [ראה ט”ז (סי פד ס”ק ט) ובפת”ש (ס”ק ג) בשם הפר”ח. ובמה שהארכנו בזה בספר תולעת שני פ”ו סעי’ יא].

בפיאות הראש אם מותר להוריד במספרים כעין תער, נחלקו הרמב”ם והרא”ש. וכתב מרן בבית יוסף (קפא, ט) ‘ונראה דכיון דספיקא דאורייתא היא יש ליזהר מלגלח הצדעים מכנגד שער שבפדחתו [צ”ל שעל פדחתו. בד”ה] ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ועל רוחב מקום זה לא תגע יד בתער או במספרים כעין תער. ובשולחן ערוך פסק מרן השו”ע את דעת הרמב”ם בדעת הסתם ואת דעת הרא”ש בדעת היש, והכריע שטוב לחוש לדעת הרא”ש. וכך מנהג אבותינו, וכלשון רבי יצחק בן וואליד מגדולי חכמי מרוקו בספרו (ח”א סי’ ה. ובמהדו”ק סי’ נ) וז”ל: ועל מה שמגלחים הפאות במספרים כעין תער חלילה להתיר בזה ומעולם לא שמענו ולא ראינו עושים כזה אלא שמניחים המסרק על הפאה וגוזזים במספרים. וכיון שהעיקר הוא אם יש הקפה או לא, על כן גם אם מקיף את פאת הראש בלייזר ולא בתער, הדבר אסור.

לא ראיתי פרסומים חדשים.

חרקים בחציל קיימים מאז ומתמיד. רק שבקלות מזהים ומנקים, ולכן יש לנהוג כדלהלן, כפי שפרסמנו בתולעת שני חלק ג בערכו.

בחציל קיימת נבירה של זחלים גדולים בשדה, אך בדרך כלל הזחלים מכרסמים חיצונית ואינם חודרים פנימה. אולם באופן יותר נדיר, קיימת כניסה של זחלי עש מראש החציל פנימה. כמו”כ, על עלי הכותרת ובעיקר תחת העלים מסתתרים חרקים שונים כגון כנימות עלה, אקריות ועוד.

אופן הבדיקה והשימוש:
יש לחתוך את העלים הצמודים לחציל, ולשוטפו היטב תחת ברז מים. ולהתבונן על החציל מכל צדדיו שאין סימני כרסום או נבירה. באם נמצאו סימנים כגון אלו, יש לחטט אחרי המחילה, לראות שלא נותרו שם חרקים, במידה ונמצאה נגיעות – יש להסיר את כל המקום הנגוע.

השאלה אכן במקומה עומדת, את חור ההטלה אפשר אבל קשה עד מאד לזהות מביצה לרימה, ההתפתחות היא בין 2-4 ימים. כשבטמפ’ בארץ, זה אכן כיומיים, ומייד עם הבקיעה היא כבר נוברת, הגם שהנבירה הראשונה דקה ופחות ניכרת, אבל עדיין אפשר להבחין בה.

על פי רוב המוחלט ההטלה היא לא באותו יום, וממילא זה ניכר בבדיקה.

אם קרה והכל היה באותו יום, ואתם בדקת היטב את העלים, והכל נראה נקי, ולא ניכר שום דבר, עשיתם את המוטל עליכם מבחינה הלכתית. ודי בזה.

לא מצאנו שחובה להשאיר עלים כמה ימים כדי לבדוק השלכות עתידיות.

שיהיה לכם סייעתא דשמיא, ותסיימו את בנית בית הכנסת בקלות ובשלימות, ותזכו לקדש שם שמים במבנה ולהיות משכן לשכינה. עצים כפי שציינת מעבירים ולא עוקרים. והנה עצי פרי עקירתם חמורה ומסוכנת, ועוקרים רק במקום שיש היתרים [כשזה לצורך דיור למגורים ולא להרווחה יש כמה היתרים, וק”ו בנוטע במקום שאינו שלו, וכעת הם צריכים המקום לצרכי רבים, שאפשר לה]. באם יקפידו על האמור להלן, הדבר מותר בשופי:

• לא עוקרים אלא מעבירים אותו עם הגוש השלם בלי שיתפורר.
• להכין פח אשפה גדול [עם 2 ידיות מהצדדים] לעשות בו חור 2.5 ס”מ.
• להוריד את נוף העץ ככל האפשר מבחינה חקלאית.
• על ידי גוי, להוציא את העץ יחד עם גוש גדול קרוב לגודל של הפח הנז’.
• להעביר את הגוש ישר לפח הנז’, ולהוסיף אדמה ולחבר להשקיה ולתת להמשיך לחיות, כאשר הפח נמצא על קרקע גלויה. ולהעביר כך לביתו של אותו נוטע ויישאר שם על אדמה גלויה, עד שיחליט היכן מעונין לשותלו.
• אם יש מקום מוכן להעברה כעת, לאחר הוצאת הגוש, יש להעבירו, ורק יש להקפיד שכל הזמן הוא בקשר עין עם האדמה. אם המקום החדש בקרבת מקום, אפשר להעביר כמות שהוא, ואם זה לא בקרבת מקום, יש להעביר עם הפח הנז’ למקום החדש ושם לדאוג שהשתילה בקרקע תהיה עם הגוש השלם לכסות היטב, ולעקוב לאחר מכן שהעץ נקלט במקומו החדש.
• אם המעבר למקום החדש כולל נסיעה ברכב, יש לוודא שהפח עם העץ, ברכב לזמן קצר בלבד ורק לזמן הקצר של ההעברה ולא יותר. ואם אפשר שגם בזמן הנסיעה נופו של העץ יהיה כלפי הקרקע מחוץ לרכב.

ג’לטין לא בהכרח דבר אסור, מלבד שיש ג’לטין ממקור צמחי או דגים, יש מתירים גם ממקור בקר [כמו במקרה של הכדורים שכתבתם את הדגם שלו] כיון שהוא הופך לדבר חדש. והדיון עתיק מאד ואין כאן מקומו. אולם למעשה במקרה הזה ובסוג התוסף המדובר שהוא לחיזוק הבריאות, ומדובר בבליעה ולא מציצה ואכילה. אפשר להתיר השימוש. בהצלחה.

לאחר שלושים יום מותר כל סוגי הנעליים ואפשר להקל בזה גם למנהג האשכנזים, שאין זה נחשב בגד חשוב. בתוך שלושים יש להימנע, אלא אם זה נעל מיוחדת הנצרכת, כגון נעלי עבודה, נעלי הליכה מיוחדות, או שהנוכחי התבלה כבר.

כמות הקוטג’ שבמתכון יהיה ניכר ומורגש מאד בעיסה. שימו לב ליחס של כמעט 50% בין הקוטג’ לקמח. זה גם ניכר ממש בטעם כיון שהגרגירים של הקוטג’ נמסים לתוך הבצק. והם לא נעלמים לחלוטין והאוכל ירגיש ‘נקודות’ קטנות של גבינה מותכת בתוך הלחמנייה. ולכן ברור ופשוט על פי מרכיבי המתכון והיחסים ביניהם, שברכת הלחמניות הללו היא מזונות.