יש אומרים שצריך לתופסה בכנפיה ולא להתכוון לזכות בה ואז לשולחה. וכ"פ הרמב"ם. וי"א וכ"ה סתימת לשון השו"ע שיכול להרחיקה בכל דרך ואפילו בהשמעת קול. אולם להתכוון לכך ברור שצריך שהרי מצוות צריכות כוונה, וקיי"ל שעשה מצווה שהיא מן התורה ולא כיון, לא קיים את המצווה [אמנם יש שרצו לומר שכאן עיקר הענין הוא שלא יהיה צער לאם ולכן כל שזה נעשה די בזה ואם כן במצוה זו לא צריך כוונה. אמנם ידידי הגר"י פררה שליט"א בספרו שילוח הקן (הערה 59) דחה דבריהם, והוכיח שעיקר המצווה היא המעשה, ונראה עיקר כדבריו].

אמנם אם היית פותח את החלון כדי לקיים את מצוות השילוח והיא הקדימה וברחה מחמת קול החלון, לכאורה די בזה.

ראשית לגבי מה יכול להיות בעיה, השפתון הזה זה לא רק שעווה, אלא זה עם תוספות, יש שם גליצרול, לנולין [מבע"ח] ועוד. כמו"כ יכול להיות חששות גם בצבעים האדומים.

אמנם להלכה, למרות כל החומרים הללו, כיון שהשפתון הזה פגום מאכילה ממילא הוא מותר בשימוש חיצוני כולל שפתיים שזה בכלל שימוש חיצוני. [זה שהשפתון נמכר בטעמים שונים, יש לדעת שהארומה לא משנה את הטעם, זה כמו שיוסיפו ארומה בטעם תפוז לתוך עפר, זה לא ייהפך לראוי לאכילה, ולכן לימות השנה ניתן להשתמש בזה].

המלח הוא מלח, יש בו תוספת חומר מונע התגוושות, אך לא חייב הכשר בגלל זה. הצבעים שבו, זה צבע שנגרם בגלל נוכחות מינרלים, זה לא תוספת חיצונית.

שאלתך מבוררת בשו"ע או"ח סי' קכד סעי' ח. שם מרן השו"ע כותב שלא יענה אמן יתומה דהיינו שהוא חייב בברכה זו, ושליח ציבור מברך אותה, והוא יודע שעכשיו עונה אמן על ברכה זו, רק שהוא לא שמע אותה, זו נקראת אמן יתומה לדעת השו"ע. כאשר הרמ"א החמיר גם בברכה שהוא לא מחויב שלא לענות אמן אם לא יודע באיזו ברכה אוחז השליח ציבור והוא לא שמע. הנה אם כן כיון שכבר התפללת יצאת ידי חובה, וכעת אתה בחזרה, הגם שאינך יודע באיזו ברכה נמצא הש"ץ, וגם לא שמעת, מכל מקום לשו"ע מותר לך לענות, ולרמ"א יהיה מותר לענות רק אם אתה יודע באיזו ברכה הוא אוחז. [ויש מחמירים בחזרת הש"ץ, שצריך לדעת ולשמוע, ראה משנ"ב שם (ס"ק לג) וראה כף החיים (אות מז), ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספרו הליכות עולם (ח"א עמ' קצה) כתב שאם אינו יודע יש לחוש ולא לענות, ורק אם יודע ולא שמע מתחילתה עד סופה, יהיה מותר לענות, יעוי"ש].

אם אכלת בתוך הסלט שיעור כזית של זיתים [בזמן שיעור אכילה של תוך כדי אכילת פרס], תברך ברכה מעין שלוש ותזכיר על העץ.

א. גם בעציץ שאינו נקוב נוהג דין ערלה, וק"ו לדעת הרמב"ם והשו"ע שרוב החומרים נחשבים נקובים לענין אילן.

2. כנה שעברו עליה 3 שנים, והרכבת רוכב חדש, הוא נידון כדין הכנה, ולדעת השו"ע אין הבדל באיזו גובה הייתה ההרכבה.
3. שיחי פטל ודאי שאפשר להקל בחו"ל ואפשר גם בארץ. אוכמניות, יותר קשה ותלוי איזה זנים, אבל כל זה כשאתה מגדל, אבל בקנייה כמובן אין בעיה.
4. עצי פרי עקירתם חמורה ומסוכנת, בין בארץ ובין בחו"ל, ועוקרים רק במקום שיש היתרים:
   בכל אופן כשזה לצורך דיור למגורים ולא להרווחה יש כמה היתרים. ולהרווחה יתכן שבמצבים מסויימים גם אפשר להקל.

ברור שאם תנהגו בדרך הבא זה הטוב ביותר: 1. לא עוקרים. 2. להכין פח אשפה גדול [עם 2 ידיות מהצדדים] לעשות בו חור 2.5 ס"מ. 3. להוריד את נוף העץ ככל האפשר מבחינה חקלאית. 4. על ידי גוי, להוציא את העץ יחד עם גוש גדול קרוב לגודל של הפח הנז'. 5. להעביר את הגוש ישר לדלי. להוסיף אדמה ולחבר להשקיה ולתת להמשיך לחיות, כאשר הדלי נמצא על קרקע גלויה. 6. להמתין כך, עד שתסיימו את הבנייה, ואז תחליטו היכן לשתול מחדש. 7. כמובן שאפשר לשתול מעכשיו בתנאים הקודמים. 7. אפשר גם להעביר למישהו אחר שהוא רוצה, ובמצב הנוכחי [למרות שיש מעבר קצר עם רכב] לא יצטרכו לספור ערלה מחדש.

הלכה למעשה צמח אגבה שנותן את התרמיל עם הזרעים פעם אחת לאחר כשבע שנים, ואז הוא נובל, ומשורשיו עולה הצמח החדש, אין דינו כעץ אלא ירק הוא ובדומה לבננה ואחרים, הגם שאת העלים הוא כן מוסיף ובגודל או ברוחב הוא כן גדל.

לאור האמור, בין צמח זה לבין עצי פרי, אין כלל צורך במרחק, להוציא מגפן שיש להרחיק ששה טפחים מגפן, וארבע אמות להרחיק מכרם. [לגבי זריעת ירק אחר לחזק את השורשים, באם מדובר על ירק שלצידו יש להרחיק לפי המרחק שמפרידים בין ירק לירק (בבודד טפח ומחצה). ואם זו זריעת יחור לתוך ירק אחר, יש לחלק בין אם בירק השני יש בו גרעינים וממילא הוא גם ישריש ויגדל והוי כלאים, לבין סוג ירק או פרי ללא גרעינים שלא יצמח מעל פני הקרקע, ובכה"ג אין זה אלא רקבון ולא כלאים].

אין בעיה להפריש על מטבע של מישהו אחר שיש שם פרוטה חמורה. אם הצורך לשווה פרוטה מעיקר הדין מחמת ערך המעשר אין בעיה, כי עשירית של בקבוק יין שווה הרבה יותר משווה פרוטה, אולם יש המחמירים גם שהחילול הראשון יהיה בדרגה חמורה, ולזה מצריכים פרוטה חמורה.

מזכיר שיין שנעשה מבציר של שנה זו, ההפרשה שלו היא מעשר עני, ולא מעשר שני. כך שפרוטה חמורה עבור מעשר שני לא רלוונטי כאן.

אלוורה פטורה מתרומות ומעשרות

פלפל פעמון, הוא אכן חריף מאד אולם כן אוכלים אותו במרינדה, תבשילים, חמוצים, ממרחים ועוד [יש חריפים הרבה יותר ממנו בסולם החריפות המקובל בעולם, מידת חריפותו של פלפל זה הוא 200 אלף, שזה פי 20 מפלפל חלפיניו וחצי מהחריפות של פלפל בנרו].

כלומר הוא לא רק נותן טעם שלא נאכל כמו רוזמרין או עלי דפנה. אלא נותן טעם שגם נאכל בתערובת, וכמובן מי שאוכל חריף ורגיל בו יכול לאוכלו כמות שהוא.

ובספרי קצירת השדה מהדו"ח כרך א פ"ג סעי' יז, הארכתי בדיני תבלין שונים. ולגבי שאלתך נראה שצריך להפריש תרו"מ, אך לגבי ברכה [בשני האופנים שהזכרת] יש יותר לברר אצל מי הוא כן נאכל בעינו.

אני מעריך שעיקר הספק שלכם הוא גם בגלל דמוי החרב שבפי הדג. אולם דעו לכם שבעולם הדגים קיימים דגים רבים שהלסת שלהם מתארכת, יש שרק לסת אחת מתארכת עליונה או תחתונה [כמו דג 'שמייגלה', או 'דג החרב'], ויש ששתי הלסתות מוארכות כמו הדג שלפניכם. המין חניתן/Garfish [Belone belone] יחד עם עוד ממשפחתו, הם בעלי קשקשים במינים מסויימים ובגיל מסוים מצויים קשקשים מרובים יותר או גדולים יותר, ולעיתים עם ההתבגרות משילים את הקשקשים [כמו דג החרב שהוא מין יחיד ויש לו בוודאות קשקשים בקטנותו, ובבגרותו הוא משיל אותם, והסרתי ממנו קשקשים רבים במדינות שונות בעולם]. וכל הדגים הלו כשרים. הקשקשים הרכים שמצאתם, דינם ככל קשקש ואין לצורה ולחוזק קשקש שום הגדרה בהלכה ואפילו הרכים ביתר שם קשקש עליה וכנפסק בשולחן ערוך.

הדגים חיים בלהקות, והם ניזונים מאצות וצמחי ים, פלנקטון, רכיכות וסרטנים, ומדגיגים קטנים, ולכן הם בנמצא יחד עם שלל דגים מסוגים שונים. וככל דגי הים, לעיתים יש נגיעות חיצונית, ולעיתים נגיעות פנימית תולעים, ציסטות בחללי הראש והגוף. ולכן הצורה הקלה לנקותו, זה להסיר את הראש את איברי הפנים להשליך, את הקרום השחור יש לנקות ולגרד היטב בכל דפנות הבטן ובצמוד לשדרת הדג, ולשטוף היטב תחת ברז מים תוך כדי שפשוף היטב, ולהתבונן היטב שלא נותרו כל תולעים, 'ציסטה' או 'כיסים' של טפיל בתוך חלל הבטן.

: כיון שניטלה המרה, בעוף אפשר להקל אם כבר נתבשל גם בלא שחתכו שתי וערב.