אין המדובר בתרופת קסם.
המדובר הוא בחומר היעיל לעבודת ניקוי מחרקים. כלומר או ירקות מגידול מיוחד שחייבים בניקוי ויש להשרות במי סבון זה תחליף מצוין.
ירקות מגידול רגיל – אמנם חוץ מניקוי חייב בדיקה של כל עלה ועלה וכו', מכל מקום קודם הבדיקה יש חובת ניקוי הכולל השרייה בחומר ניקוי, ועם ספוג לשפשף כל עלה משני צידיו.
עבור פעולה זו, יש חשיבות לחומר סטרילי, גם בריא יותר מסבון וגם אפקטיבי גם לגרות את החרקים מאחיזתם וגם להחליקם מעל פני העלה.

לשאלתך הראשונה: ההיתר העיקרי כאן – שלאר הבישול הוא עובר ייבוש לחלוטין וגריסה, והוא כבר איננו ראוי אלא בבישול מחדש, ובכה"גכתבו הפוסקים להתיר שאין לחוש לבישול הראשון של הגוי.
לשאלתך השניה: הנדסה גנטית אין חשש, כי אם המוצר בסופו של דבר לא מחמיץ [שהרי אין שם גלוטן וכו'], אז מה נפ"מ לך מגנים ששמו ברמת זמן ההכנה של זרעי האורז.
מבחינת תוספות, קיימות תוספת ויטמינים [בפרט בארה"ב] וחלקם חמץ גמור.
למעשה כל שימוש באורז בפסח חייב להיות מלווה בתעודת כשרות לפסח, לאחר שבדקו היטב שאין תוספים – אפשר לידע זאת באמצעות בדיקות מעבדה פשוטה.
לשאלתך השלישית: אמנם יש שערערו על כך, אולם אף אם ערערו אז מה בכך? מי אמר שהערעור נכון, ואם הוא נכון לדידם, האם בכח זה לשנות מנהג אבותינו מדורי דורות, וכבר הורו רבותינו שלמעשה אין לחוש לזה לא לקולא ולא לחומרא.
ואצטט לך ממש"כ בספר תבואת השדה הנד"מ על הל' חלה בריש פרק ג: על השיבולת שועל וזיהויו רבו הדעות בפוסקים, יש האומרים שהוא הקוואק"ר המצוי בימינו, ונקרא בפי הכל שיבולת שועל, ויש אומרים ששיבולת שועל אינו אלא השעורה הדו טורית, ומקורם מדברי רבינו נתן אב הישיבה על כלאים בפרק א, שביאר שמותר לזרוע את השעורה ושיבולת שועל יחד, ואין בזה משום כלאים, יעוי"ש. ובשו"ת תפארת יוסף הנז' כתב והרבה להוכיח שאכן כך העיקר, ושעורה זו היא הנקראת שבולת שועל ולא הקוואקר. ובאמת שלמרות ההוכחות והטענות, הלכה למעשה נהגו להורות רוב חכמי הדור על פי הראשונים שסוברים ששבולת שועל מזוהה כאווינ"א, שזה השם המדעי של המצוי בינינו [ראה רבינו גרשום (מנחות, ע ע"ב) מתרגם "תעלא" ל"אבנה". ובפירוש רש"י (פסחים, לה ע"א): "שיבולת שועל – אביינ"א, שיבולת שלה עשוי כזנב שועל". ובערוך בערך "שבל" גם כתב בפירושו השני "וינ"ה העשויה כזנב שועל". וכן ביאר המאירי (פסחים, שם): "שהמינים שעיסתם באה לידי חימוץ הם חמשת המינין, שהם: חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל הנקראת בלשון לעז אבינ"א, ושיפון הנקרא בלשון לעז שיגי"ל וכו"'. וכך כתב גם הרע"ב (עמ"ס כלאים פ"א מ"א): "שעורים מדבריים, ובלע"ז אוינ"א". וראה גם בפיה"מ עמ"ס כלאים שם לפי פי' הגר"י קאפח זצ"ל]. וכך מורים חכמי דורינו לגבי פסח, כולל ההיתר לכתחילה לעשות מצת מצוה משבולת שועל כדי לצאת בה ידי חובה דאורייתא, ועל כגון זה נאמר פוק חזי מאי עמא דבר. ואמנם בשו"ת תפארת יוסף הנז' הגם שדעתו נוטה בבירור לדברי רבינו נתן אב הישיבה, מ"מ בהוראתו שם כתב שיש לנטות הכל לחומרא, מחד לנהוג בזה כחמץ ומאידך לא לצאת ידי חובת מצה בזה, וכמו כן להפריש חלה בלא ברכה מעיסה הנעשית ממינים אלו כולל מהקוואקר, יעוי"ש. וכך המנהג ואין לשנות,וכך הורו לי למעשה מפוסקי דורינו ספרדים ואשכנזים להלכה ולמעשה.

אינני יודע את המציאות של צמח זה מבחינת הרגלי השימוש, אולם צמח שנהנים ממנו ואפילו לטעם, רק שאיננו נאכל פטור לגמרי מתרו"מ, וכגון צמחי תבלין כעין השיבא, העלי דפנה ועוד, הגם שאתה נהנה מחליטתם או טעמם באוכל, הרי שזה פטור מתרו"מ. ורק פרי שנאכל חייב. ואם כן אלוורה אם השימוש הוא לכל סוגי ההנאה, אולם איננו נאכל בפועל הרי שהוא פטור לחלוטין [אלא אם כן עובדתית יש טעות וכן נהנים מאכילתו, ויש לברר זאת]

רק טרי, לא צריך.
ירק שטוף /מצונן – לעיתים נשטף בסיוע חומרים, שחלקם צריכים כשרות לפסח

עקירת עץ פרי הוא מהדברים החמורים, ועד כדי כך נהגו הפוסקים שכאשר רצו להתיר עקירה להושיב כעין בית דין של שלשה כדי להתירו. מעיקר הדין עץ שלא נותן פירות וההשקעה בו מרובה מאשר מעט הפירות שהוא נותן מותר לעוקרו. יש לדעת את הסיבה שהוא לא נותן ואם אפשר לתקנו בקלות היה מן הראוי. אם לאו ויש צורך נוסף לעקירה, רצוי ליטלו עם גושו באופן שלא ימנה לו שנות ערלה מחדש, ולהעבירו למקום אחר שאיננו מפריע, או על כל פנים כך יסכם עם המוציא, ובזה יש יותר להקל, ורצוי לחוש לדעת הלומדים בדברי החיד"א שגם בכה"ג לעשותו ע"י נכרי.