יש מי שכתב להקל בזה. ולעניות דעתי העיקר להלכה שיש להמנע מזה, ואפילו כשהבשר כבר על האש יש להימנע מזה[1].

[1] דבר שהוא נוזלי הכרעת הפוסקים שהם אינם מעכבים את הפליטה, ואפשר להתיר לכתחילה, וזה כולל שמן או שומן שימס על האור, מי פירות, מיטבל שום נוזלי ועוד. ויש שכתבו להתיר רק בדיעבד ולא לכתחילה. אם כי הסכמת רו"כ האחרונים שלשון הרמ"א בשו"ע בסי' עח, שלכתחילה מותר. ועוד ששם דיבר במליחה לאחר ששם נוזלים על הבשר, והכא מדובר בצלייה. לגבי נוזל ביצים יש להחמיר לכתחילה כי חיישינן שהוא נקרש ומעכב הפליטה כמו שנראה לעינינו [ואין הוא קשור לדין מולייתא של ביצים שבסי' עז שלדעת הספרדים כתב הפר"ח שאפשר להתיר לכתחילה, ששם זה גוש שמתערבב עם הבשר ואיננו נקרש].

דבר גושי כגון תבלינים או פירורי לחם, יש להחמיר שמא הוא מעכב את הפליטה של הדם, ולא דמי לשמן וכל נוזלים שלאחר שטח איתם את הכבד הם חלק ממנו ואינם מפריעים לפליטה משא"כ באבקות ובגושים הללו. ועוד שיש לחוש שיבלע מהדם שיוצא, ויחזור ויבליע בבשר. והוא כעין המבואר ברמ"א בסי' עג (סעי ה) שנהגו שלא למלוח כבד כלל, אפילו לבד ואין לשנות. והטעם השני המובא בש"ך, ט"ז ושאר נו"כ שהאור חוזר ומבליע הדם שפלט, שייך גם כאן. והגם שלא כל התבלינים עם תכונות מלח, שהוא גורם לפליטה, מכל מקום חלקם חריפים, הם ועוד שעדיין גוש הם ומתמלאים מן הדם כמו שניכר בעין, ונשאר המקום לחוש לפחות לכתחילה. ויודע אני שיש שכתבו להקל, ולענ"ד העיקר להלכה שיש להימנע מזה, ובפרט שאפילו בשמן יש מי שכתב שאין להתיר אלא לכתחילה [פמ"ג, בית הלל וכ"כ באור לציון למעשה], ובאופנים מסויימים אפילו בדיעבד [ראה שערי דיעה סי' עח ס"ק א שאסר בשמן אפילו בדיעבד ורק בשומן התיר] וק"ו בנידו"ד שיש להימנע מזה, ואם כבר תיבלנו נכון לשטוף לפני הצליה. ובדיעבד מותר.

אולם כשהיא כבר מונחת על האש, כתב הרמ"א שם שנהגו למלוח קצת, וזה כדי לחוש לדעת האומרים שכל צלי צריך מליחה מועטת [כמבואר בסי' עו] וכיון שעושה מיד ומעט אין לחוש. וטעם זה שייך רק במלח כמובן. וכיון שהוא לא מעכב פליטה, אלא אדרבה מסייע לפליטה, כאשר עושה זאת מעט ומייד כשזה כבר על האש לא חיישינן שיבליע בחזרה. ולפי"ז יש לומר ששאר גושים ואבקות כגון תבלינים, וקל וחומר פירורי לחם [שהראו לי מי שהתיר גם בזה], שכתבנו שיש לחוש שהם מעכבים את הפליטה של הדם בשונה מחומר נוזלי, יהיה אסור לכתחילה, גם אם זה כבר מונח על האש.

החלב מותר, וכמבואר בהל' בשר וחלב (סי' פז סעיף ו) ובש"ך שם. וראה עוד בסי' צ. ואם הבהמה נתנבלה, אסורה היא וכל היוצא ממנה.

נכון. זמן ברכות קריאת שמע נמשך עד סוף זמן התפילה, ולכן גם אם עבר סוף זמן קריאת שמע, ניתן עדיין לברך את ברכות קריאת שמע עד סוף זמן התפילה.

עם זאת, היתר זה הוא בדיעבד, ולכתחילה יש להשתדל לקרוא את קריאת שמע ולברך את ברכותיה בתוך הזמן הראוי.

תרנגולת לא צריכה זכר כדי לבייץ. היא צריכה חום, או של קרקע או של אור שמש או תאורה מלאכותית [שהם קיימים כיום בלולים]. מהביוץ הזה יש ביצה כל 24 שעות. אם אין זכר מהביצה לא יצא אפרוח. אם יש זכר מהביצה יגיע גם אפרוח.

בפיאות הראש אם מותר להוריד במספרים כעין תער, נחלקו הרמב"ם והרא"ש. וכתב מרן בבית יוסף (קפא, ט) 'ונראה דכיון דספיקא דאורייתא היא יש ליזהר מלגלח הצדעים מכנגד שער שבפדחתו [צ"ל שעל פדחתו. בד"ה] ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ועל רוחב מקום זה לא תגע יד בתער או במספרים כעין תער. ובשולחן ערוך פסק מרן השו"ע את דעת הרמב"ם בדעת הסתם ואת דעת הרא"ש בדעת היש, והכריע שטוב לחוש לדעת הרא"ש. וכך מנהג אבותינו, וכלשון רבי יצחק בן וואליד מגדולי חכמי מרוקו בספרו (ח"א סי' ה. ובמהדו"ק סי' נ) וז"ל: ועל מה שמגלחים הפאות במספרים כעין תער חלילה להתיר בזה ומעולם לא שמענו ולא ראינו עושים כזה אלא שמניחים המסרק על הפאה וגוזזים במספרים. וכיון שהעיקר הוא אם יש הקפה או לא, על כן גם אם מקיף את פאת הראש בלייזר ולא בתער, הדבר אסור.

שיהיה לכם סייעתא דשמיא, ותסיימו את בנית בית הכנסת בקלות ובשלימות, ותזכו לקדש שם שמים במבנה ולהיות משכן לשכינה. עצים כפי שציינת מעבירים ולא עוקרים. והנה עצי פרי עקירתם חמורה ומסוכנת, ועוקרים רק במקום שיש היתרים [כשזה לצורך דיור למגורים ולא להרווחה יש כמה היתרים, וק"ו בנוטע במקום שאינו שלו, וכעת הם צריכים המקום לצרכי רבים, שאפשר לה]. באם יקפידו על האמור להלן, הדבר מותר בשופי:

• לא עוקרים אלא מעבירים אותו עם הגוש השלם בלי שיתפורר.
• להכין פח אשפה גדול [עם 2 ידיות מהצדדים] לעשות בו חור 2.5 ס"מ.
• להוריד את נוף העץ ככל האפשר מבחינה חקלאית.
• על ידי גוי, להוציא את העץ יחד עם גוש גדול קרוב לגודל של הפח הנז'.
• להעביר את הגוש ישר לפח הנז', ולהוסיף אדמה ולחבר להשקיה ולתת להמשיך לחיות, כאשר הפח נמצא על קרקע גלויה. ולהעביר כך לביתו של אותו נוטע ויישאר שם על אדמה גלויה, עד שיחליט היכן מעונין לשותלו.
• אם יש מקום מוכן להעברה כעת, לאחר הוצאת הגוש, יש להעבירו, ורק יש להקפיד שכל הזמן הוא בקשר עין עם האדמה. אם המקום החדש בקרבת מקום, אפשר להעביר כמות שהוא, ואם זה לא בקרבת מקום, יש להעביר עם הפח הנז' למקום החדש ושם לדאוג שהשתילה בקרקע תהיה עם הגוש השלם לכסות היטב, ולעקוב לאחר מכן שהעץ נקלט במקומו החדש.
• אם המעבר למקום החדש כולל נסיעה ברכב, יש לוודא שהפח עם העץ, ברכב לזמן קצר בלבד ורק לזמן הקצר של ההעברה ולא יותר. ואם אפשר שגם בזמן הנסיעה נופו של העץ יהיה כלפי הקרקע מחוץ לרכב.

הנה עצם עיקר הדין שבחור בן חו"ל שבא לארץ ישראל שחייב לשמור יו"ט שני של גלויות, אינו דבר ברור כלל. שכבר כתב הרב המני"ח בהערה בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' ד) בשם הגאון רבי משה גלאנטי, שקבלה בידו מרבני ירושלים, שרווק העולה לארץ ישראל, עושה יו"ט אחד בלבד, שמא ימצא אשה בא"י וישאר בא"י, ואף שעדיין לא מצא, כל הראוי לבילה, וכו'. אא"כ אין לו דיעה בענין, וסומך על הוריו, שאז יעשה יומיים כבני חו"ל. וכך הוא מנהג קדום ומתוקן והוקבע לדורות שרווק יעשה רק יום אחד. וכך מעיד שהנהיגו חכמי צפת. והגם שיש מי שכתב והורה שגם הרווקים יעשו שני יו"ט, כבר השיב להם מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' נה) שכך קבעו רבותינו גאוני הדורות הקודמים, ומי שחלק זה מפני שעלו רק לעת זקנותם לא"י ולא ידעו מזה. והוסיף שם שכך הנהיגו רבני חברון, יעוי"ש. וכ"כ הגר"ח פלאג'י בספרו רוח חיים (סי' תצו ס"ק ג). ויש מי שכתב לחלק שדברי המני"ח מדוברים רק כשהבחור אמר שרוצה להשתקע, ולא בסתם בחורים. וכבר השיב על דבריו בחזו"ע (יו"ט עמ' קמה).

והן אמת שבשו"ת אגרו"מ (או"ח ח"ד סי' קח) ממש התעלם מכל דברי חכמי ירושלים ועיה"ק צפת וחברון, וכתב לחתן שהיה בא"י בשבועות, וגם תכנן לחזור ולהתחתן בחו"ל, ולשוב לארץ ישראל לשכון בה, והוא כתב לו: 'לכן אינו כלום מחשבתך ודעתך להשאר בא"י עתה בחג השבועות שיהיה דינך כשל בן א"י כל זמן שאתה בחור, שהוא ממש כמו שהיית בפה מחמת שאתה סמוך על שלחן אביך, ודין אביך הרה"ג שליט"א כל זמן שהוא בחו"ל הוא כבן חו"ל ממש ואין המחשבה ליסע ולהתיישב בא"י כלום, שמחשבה בעלמא ודאי אינו כלום, דכל ישראל שומרי תורה דעתן להתיישב בא"י כי מחכים ומצפים לישועת ה' שהוא כהרף עין, ורק כשיעלה לא"י עם ב"ב יהיה בדין בן א"י מאחר שמחשבתו יהיה לקביעות, וכן הוא דינך אף שאתה נמצא בא"י, ובפרט שאתה חושב לבא בעוד זמן קצר לחו"ל עד אחר החתונה שלך ואין האדם שייך לידע העתידות שלכן, פשוט וברור שצריך אתה לחוג חג שבועות שני ימים עד שתבא ממש אחר החתונה בעה"י עם אשתך לא"י'. ע"כ.

אולם בנידו"ד לענ"ד אפשר שגם האגרו"מ יסכים שכן כאן נשא אשה על מנת שישארו בארץ ישראל, והוא כבר כאן והכלה מארץ ישראל, ואין זה מחשבה לנסוע לארץ ישראל לאחר החתונה, אלא זה בפועל שממשיך ונשאר בארץ ישראל, ומתחתן כאן עם בת אר"י, ונשאר לגור שם, ונראה ממש כבן ארץ ישראל. ובפרט שדבר פלא שהתעלם כך ממה שכתבו כל חכמי הדורות הקודמים והכרעת מרן החיד"א. ועוד ראה בשו"ת דבר יהושע (ח"ג יו"ד סי' עו) שהגם שהחמיר ברווק מ"מ גם הוא הדגיש שכ"ז אם לא גמר בדעתו להישאר בא"י, ואם ימצא בחורה שתרצה לגור בחו"ל יגור עמה שם, אז החמיר. א"כ בנידו"ד שכבר נשא בת א"י וכבר גמר בדעתו על כך. ובהצטרף דעת כל גאוני הדורות הקודמים, עליך לעשות יו"ט אחד בלבד. ברכת מזל טוב!

כתב בחת"ס (סי' שו), שאסור להטיל מום גם בספק בכור. ובטוט"ד (ח"ב יו"ד סי' קמא) כתב שאין בידינו להכריע, והוסיף שמדברי השו"ע נראה שזה איסור תורה להטיל מום. בשו"ת אב"נ כתב שהגם שזה איסור תורה להטיל מום גם בזה"ז, מ"מ בהצטרף עוד ספיקות אפשר להקל. וכ"כ הלכה למעשה החזו"א (יו"ד הל' בכור), שלדידן אין איסור להטיל מום מן התורה, ולכן בספק בכור, אפשר להטיל מום, דהוי ספק דרבנן ולקולא. ותמה על החת"ס שאסר לומר לנכרי להטיל מום. ומצאתי עדות שהביא מהרב ליכטנשטין שהיה רב בית מטבחיים שכתב שנהגו במרבק כדעת החזו"א, והיה גוי חותך את אוזני העגלים שהיה ספק לגביהם. כי הם חששו שהגודל שיש באוזן של המספר לא מספיק שמא אינו בגודל כרשינא. ושוב מספר שהגיע אחד מגדולי ישראל לביקור, והורה לסמוך על הנקב שבאוזן ואין צריך להטיל מום על ידי גוי. ולמעשה אם ינהג בזה כדעת מרן החזו"א שפיר דמי, ובפרט שיש לומר שהמספר שיש לכבשים באוזן כבר די בהם, הגם שאין כך ההוראה למעשה, אולם חזי לאיצטרופי.

הלכה למעשה הוא לא צודק.

ונסביר בקיצור. עצם הברירה ביום טוב לצורך יום טוב מותר גם אם לא לאלתר וכמבואר בשו"ע סי' תקי סעי' ב. אלא שכדי למעט בטירחה מוציא את מה שיש יותר קצת. וכל זה כמובן בברירה ידנית ולא בכלי. וכתב הביאור הלכה (סי' תקי סו"ס ב) וזה לשונו: היוצא מדברינו דהנוהג להקל לברור קטניות פסולת מתוך אוכל אף שהיה אפשר מבעוד יום יש להם על מי לסמוך ואף בבורר להניח לסעודה אחרת [או בע"ש על שבת ועל ידי עירוב תבשילין]. ומ"מ לכתחלה נכון בכגון זה שהיה אפשר לו מבעוד יום לברור האוכל מתוך הפסולת דזהו בודאי חשיב שינוי וכמדומה שכן נוהגין העולם. עכ"ל. ובזה נתבאר התשובה לשאלתך.

כללית יש לחלק בין פעילות של הרשויות לפי שיקול דעת, או קנסות או לחילופין דבר קבוע ומוגדר. לדוגמא, אם אדם ירכוש ולא ישלם, שיחרימו לו את המוצר, או אף אם את המכסים שמוטלים על ייבוא לא ישלם הרוכש, וכל הדברים הללו, אין בני האדם יכולים לנהוג בהפקרות ובגניבה, ויצעקו חמס בפיהם, ואם הרשויות החרימו להם את מה שרכשו, כי לא שילמו, מותר לרכוש מהם את אותו מוצר. אולם לאידך כאשר היה דיון והוחלט בבית משפט להוציא ממון מזה, ולתת לזה, יש כאן הוצאת ממון שלא על פי דין תורה, ואם הוצאה לפועל מימשו החלטה זו, הרי שלא על פי דין תורה נהגו, ומאד יתכן שעל פי דין תורה הוא ממון גזול.

אוסיף את אשר שמעתי מידידי וחביבי הרה"ג רבי אמיר קריספל שליט"א, ששאל ממרן ג"ע הגרע"י זצוק"ל אי שרי להשתתף במכרזים של הוצל"פ, או של הרשויות הדומות שמוציאים מאדם שלא ע"פ דין תורה, והשיב לו, שזה מותר אולם על תנאי, כלומר, שאם יבוא לאחר שרכש מהוצל"פ וכיו"ב, בעל הנכס או המוצר, ויאמר לו, שלי הוא, וישלם לו את אשר שילם אותו קונה לרשויות, יצטרך אותו קונה להחזיר לו את אשר רכש באותו מכרז.

יש לדון מכמה צדדים להתיר, לדעת המתירים ורבים הם כל שזה לא לנוי ולהידמות לגברים, אלא מפני החום והצינה, וכדברי הב"ח ביו"ד סי' קפב ועוד. וכן לדברי הרמ"א שהתיר מחמת שמחת פורים.
ואם כן נידו"ד, איננו להידמות, אלא מפני סיבה אחרת ויש מקום להתיר. ועוד שלבישה זו נעשית בחדרי חדרים ואינה יוצאה לרחוב, וצד הוא להתיר. וכמבואר לגבי רופאה הלובשת מכנסים של חדר ניתוח, בחדר ניתוח [ראה חשוקי חמד עמ"ס מכות דף כ ע"ב]. יש עוד כמה צדדים בזה, רק כתבתי בחפזון מפני הדחיפות כבקשתכם.