אין המדובר בתרופת קסם.
המדובר הוא בחומר היעיל לעבודת ניקוי מחרקים. כלומר או ירקות מגידול מיוחד שחייבים בניקוי ויש להשרות במי סבון זה תחליף מצוין.
ירקות מגידול רגיל – אמנם חוץ מניקוי חייב בדיקה של כל עלה ועלה וכו', מכל מקום קודם הבדיקה יש חובת ניקוי הכולל השרייה בחומר ניקוי, ועם ספוג לשפשף כל עלה משני צידיו.
עבור פעולה זו, יש חשיבות לחומר סטרילי, גם בריא יותר מסבון וגם אפקטיבי גם לגרות את החרקים מאחיזתם וגם להחליקם מעל פני העלה.

א. דגים נאכלים כאשר יש בהם סימני טהרה כגון קשקשים – שהם גורמי טהרה.
ב. בית קשקש – כלומר הבית של הקשקש שהוא ריק ללא קשקש, נחשב כדין הקשקש, והדג נאכל מחמתו, ומצוי הרבה בדגי אמנון ועוד.
ג. דגים נאכלים גם בטביעות עין, כגון ראש ושדרה, או כל זיהוי אחר שמהוה טביעות עין,
ד. דגים המגיעים מן הים שמצוי בהם תערובת דגים טמאים, חייב בבדיקה כל דג קודם אכילתו. ובכה"ג חייבים השגחה בזמן האריזה.
ה. דגים שמקורם מכלובים כגון סלמון שאין בהם דגים טמאים כלל. או אמנון מבריכות בסין שאין בהם דגים טמאים הראויים למאכל ודומים כלל [להוציא השפמנון המשמש כנקאי, שאין רצון בעל הבריכה שידוגו אותם, ואם נידוגו, לעולם הם שונים בתכלית בחוץ ובבשר הדג, וההבחנה בינו לבין אנון הוא כבין אור לחושך] אין חובה להשגיח כלל באריזתם, כל שניכר שהם משם, ויכול ועד הכשרות ליתן השגחה לכתחילה ובהידור ללא השגחה צמודה שם. [ודעת המפרסמים שלא כך, אינם צודקים להלכה ולמעשה וכבר חיתי כל דבריהם בקונטרס סימני טהרה שהתפרסם זה מכבר.
ו. המקרה האחרון של הבקלה, אינו קשור לים כלל, זה דג שהורד כל עורו, והיה עליו השגחה צמודה כל העת, אלא שבמפעל ששם עובדים יש גם מחלקה של דגים טמאים, וארגזי פלסטיק משמש לעיתים לייצורים שונים, ודי שאחד לא עבר ניקוי כדבעי, ולאחר קילוף העור, מובלים הדגים אל הקפאתם באמצעות ארגזים, ודי ששם נצמד שאריות תמנון אל בשר הדג, ושם עלה על מסוע להקפאה בשוק פריזר. כמובן שכל זה ללא מים וללא כבוש וללא שום דבר, ולכן למעשה לאחר הפרדת התמנון וגירוד המקום, שאר חתיכת הדג מותרת באכילה.
ז. בדגי בקלה מארגנטינה אין הזרקות כלל. וככלל אף אם יש הזרקות, תלוי באיזו שיטה, אך למעשה בכל השיטות אם זה נצמד אל הדג במקרה דומה, לא תהיה בעיה של כבוש.

לשאלתך הראשונה: ההיתר העיקרי כאן – שלאר הבישול הוא עובר ייבוש לחלוטין וגריסה, והוא כבר איננו ראוי אלא בבישול מחדש, ובכה"גכתבו הפוסקים להתיר שאין לחוש לבישול הראשון של הגוי.
לשאלתך השניה: הנדסה גנטית אין חשש, כי אם המוצר בסופו של דבר לא מחמיץ [שהרי אין שם גלוטן וכו'], אז מה נפ"מ לך מגנים ששמו ברמת זמן ההכנה של זרעי האורז.
מבחינת תוספות, קיימות תוספת ויטמינים [בפרט בארה"ב] וחלקם חמץ גמור.
למעשה כל שימוש באורז בפסח חייב להיות מלווה בתעודת כשרות לפסח, לאחר שבדקו היטב שאין תוספים – אפשר לידע זאת באמצעות בדיקות מעבדה פשוטה.
לשאלתך השלישית: אמנם יש שערערו על כך, אולם אף אם ערערו אז מה בכך? מי אמר שהערעור נכון, ואם הוא נכון לדידם, האם בכח זה לשנות מנהג אבותינו מדורי דורות, וכבר הורו רבותינו שלמעשה אין לחוש לזה לא לקולא ולא לחומרא.
ואצטט לך ממש"כ בספר תבואת השדה הנד"מ על הל' חלה בריש פרק ג: על השיבולת שועל וזיהויו רבו הדעות בפוסקים, יש האומרים שהוא הקוואק"ר המצוי בימינו, ונקרא בפי הכל שיבולת שועל, ויש אומרים ששיבולת שועל אינו אלא השעורה הדו טורית, ומקורם מדברי רבינו נתן אב הישיבה על כלאים בפרק א, שביאר שמותר לזרוע את השעורה ושיבולת שועל יחד, ואין בזה משום כלאים, יעוי"ש. ובשו"ת תפארת יוסף הנז' כתב והרבה להוכיח שאכן כך העיקר, ושעורה זו היא הנקראת שבולת שועל ולא הקוואקר. ובאמת שלמרות ההוכחות והטענות, הלכה למעשה נהגו להורות רוב חכמי הדור על פי הראשונים שסוברים ששבולת שועל מזוהה כאווינ"א, שזה השם המדעי של המצוי בינינו [ראה רבינו גרשום (מנחות, ע ע"ב) מתרגם "תעלא" ל"אבנה". ובפירוש רש"י (פסחים, לה ע"א): "שיבולת שועל – אביינ"א, שיבולת שלה עשוי כזנב שועל". ובערוך בערך "שבל" גם כתב בפירושו השני "וינ"ה העשויה כזנב שועל". וכן ביאר המאירי (פסחים, שם): "שהמינים שעיסתם באה לידי חימוץ הם חמשת המינין, שהם: חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל הנקראת בלשון לעז אבינ"א, ושיפון הנקרא בלשון לעז שיגי"ל וכו"'. וכך כתב גם הרע"ב (עמ"ס כלאים פ"א מ"א): "שעורים מדבריים, ובלע"ז אוינ"א". וראה גם בפיה"מ עמ"ס כלאים שם לפי פי' הגר"י קאפח זצ"ל]. וכך מורים חכמי דורינו לגבי פסח, כולל ההיתר לכתחילה לעשות מצת מצוה משבולת שועל כדי לצאת בה ידי חובה דאורייתא, ועל כגון זה נאמר פוק חזי מאי עמא דבר. ואמנם בשו"ת תפארת יוסף הנז' הגם שדעתו נוטה בבירור לדברי רבינו נתן אב הישיבה, מ"מ בהוראתו שם כתב שיש לנטות הכל לחומרא, מחד לנהוג בזה כחמץ ומאידך לא לצאת ידי חובת מצה בזה, וכמו כן להפריש חלה בלא ברכה מעיסה הנעשית ממינים אלו כולל מהקוואקר, יעוי"ש. וכך המנהג ואין לשנות,וכך הורו לי למעשה מפוסקי דורינו ספרדים ואשכנזים להלכה ולמעשה.

הלימונים כדין כל פירות העץ, ראש השנה שלהם הוא בטו בשבט, ורק מה שיחנוט לאחר טו בשבט ישתנה ממעשר שני למעשר עני. [וגם מי שחשש לחומרא שמא לימוד דינו כאתרוג, מכל מקום גם אתרוג זה רק אם ייקטף לאחר טו בשבט].
ולכן אתה חייב להפריש מעשר שני.
אופן ההפרשה קשה להסביר בתמצית, וכדאי שתבין היטב מה צריך לעשות.
מציע שמחר בין השעות 09:00 עד 17:00 תתקשר למכון ובשלוחה של בית המעשר יסבירו לך בנחת מה צריך לעשות, וגם ישלחו לך חומר מתאים.

ירקות עלים או קשים?
בירקות קשים לא חסרים ירקות בחזקת נקיים, אולי אפילו רוב הירקות.
בירקות עלים, כמעט הכל נגוע.
לכן אם זה גידול שהמטרה שיהיה ללא חרקים תגדלו ירקות קשים כגון עגבניה, מלפפון, ועוד.

בתוצרת המיובאת מחו"ל לא הצלחנו להבטיח שלא יהיה בציפוי "שלאק".
ולכן החושש לחומרא [שאין זה אלא חומרא ענין השלאק כיון שמעיקר הדין איננו אסור וכי שהארכתי בספרי תולעת שני סוף כרך א], יכול להסתפק בקילוף הקליפה

קמח טף הוא קמח דוחן ויש לשים לב שאיננו מחמשת מיני דגן וברכתו שהכל נהיה בדברו.
ככל הגרגירים גם גרגרי דוחן עלולים להיות נגועים, וכן בקמח שלהם. במזיקי מחסן שונים ובפרט בתנאי אחסון לקויים.
יש לבוררם בגרגירים כשאר בדיקת גרגירים, ובקמח בניפוי רגיל.
קמח זה כפי הידוע לי הוא ללא תוספות, ואין בעייה של כשרות, וכיון שאיננו ממין דגן, אין בו חשש "חדש" כפי שיש בקמח של שאר מיני דגן המיובא מחו"ל.

גם בשימורי בשר וכיו"ב אין חותם בתוך חותם, אולם יש כמה סימונים, כגון קודים מיוחדים + סימוני כשרות ועוד.

אינני יודע את המציאות של צמח זה מבחינת הרגלי השימוש, אולם צמח שנהנים ממנו ואפילו לטעם, רק שאיננו נאכל פטור לגמרי מתרו"מ, וכגון צמחי תבלין כעין השיבא, העלי דפנה ועוד, הגם שאתה נהנה מחליטתם או טעמם באוכל, הרי שזה פטור מתרו"מ. ורק פרי שנאכל חייב. ואם כן אלוורה אם השימוש הוא לכל סוגי ההנאה, אולם איננו נאכל בפועל הרי שהוא פטור לחלוטין [אלא אם כן עובדתית יש טעות וכן נהנים מאכילתו, ויש לברר זאת]

המבשל ענבים בסיר, ובאמצעות צינור יוצא האדים ונהפך לערק, אין איסור סתם יינם בזה, ותרו"מ היה רצוי להפריש מהענבים מפני ריבוי מחלוקות לאחר שזה כבר ערק, ואם הערק כעת לפניך מענבים שהם טבל, יפריש את הערק ללא ברכה ומיניה וביה [כלומר מערק על ערק], ואז ממ"נ לאחר ההפרשה זה יהיה מותר בשתייה.
מאידך יין שנעשה באיסור ע"י מחלל שבת בפרהסיא, לעולם ישאר באיסור "סתם יינם" גם אם עשו ממנו שאר משקים כגון יין שרף, קוניאק, עראק וכיו"ב [עי‘ שו"ע יו"ד קכג, כד, ועי‘ בשו"ת אחיעזר ח"ב יו"ד יא מש"כ להקל בעשוי מסתם יינם, ורוב ככל האחרונים לא הסכימו עם דעתו, ועי‘ במנחת יצחק ח"ח סי‘ סח, וכן פשט האיסור בכל העולם].
ובתערובת, כלומר אם עשה ערק מענבים שישר נכנסו לבישול, ואין איסור בערק, ושוב עירבב עם ערק העשוי מסתם יינם שאסור, יעי‘ בסי‘ קלד סעי‘ א. ועי‘ בשו"ת שואל ונשאל ח"ה יו"ד סי‘ עד, ובשו"ע שם בסעי‘ ב. וא"כ בנידו"ד שמחלל שבת אוסר רק בשתיה, וק"ו שיש שכתב להתיר ביי"ש, יהיה בטל בשישים ואינו אוסר כל תערובתו. ויש עוד מה להאריך בזה ואין כאן המקום והזמן.

עקירת עץ פרי הוא מהדברים החמורים, ועד כדי כך נהגו הפוסקים שכאשר רצו להתיר עקירה להושיב כעין בית דין של שלשה כדי להתירו. מעיקר הדין עץ שלא נותן פירות וההשקעה בו מרובה מאשר מעט הפירות שהוא נותן מותר לעוקרו. יש לדעת את הסיבה שהוא לא נותן ואם אפשר לתקנו בקלות היה מן הראוי. אם לאו ויש צורך נוסף לעקירה, רצוי ליטלו עם גושו באופן שלא ימנה לו שנות ערלה מחדש, ולהעבירו למקום אחר שאיננו מפריע, או על כל פנים כך יסכם עם המוציא, ובזה יש יותר להקל, ורצוי לחוש לדעת הלומדים בדברי החיד"א שגם בכה"ג לעשותו ע"י נכרי.

מקלות וניל טהור, מותר ואין חששות כשרות!