חובת קריאת התורה חלה על ציבור ולא על יחידים, ולכן ציבור שהתפלל שבת אחת או אף כמה שבתות, ולא קרא בתורה, חייב להשלים הפרשיות בשבת בו חוזרים להתאסף. ואף אם חלק מבתי הכנסת כן התפללו, מכל המנינים שלא שמעו חייבים להשלים את הפרשיות.

אולם אם התפללו שלא במנין, ואפילו אלפי אנשים כל אחד התפלל בודד לעצמו, נחלקו הפוסקים אם חלה חובת קריאת התורה, והגם שאותם שאינם משלימים יש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום יותר נכון ורצוי להשלים את הפרשיות. וקודם לכן יש לוודא שהציבור מסכים לזה, שבאופן כזה אין טורח ציבור.

אופן הקריאה היא, יעלה הראשון [הכהן או זולתו] ויקרא או יקראו לו ברצף את כל הפרשיות שהחסירו מפרשת ויקרא או צו כל אחד לפי ענינו, וימשיכו לו עליית ראשון של פרשת השבוע, ומשם תמשיך הקריאה כסדרה.

המקור לתשובה והנימוקים מספר כתר מלוכה חלק אורח חיים סימן יז’

מותר לכתחילה להשתמש לחטא את הידיים עם חומר חיטוי זה או אחרים הדומים לו, ואין לחוש כלל לאיסור חמץ במוצר זה. ואין צריך לחפש Dent alcohol (אלכוהול לא אכיל או כיו"ב).

המקור לתשובה והנימוקים מספר כתר מלוכה חלק אורח חיים סימן יט’

הכדור שלנו שהוא העולם שאנו חיים בו, הוא שנברא אחרון מהעולמות שברא בורא עולם והחריבם.

והוא וכל צבאם [השמש והירח וכל השאר] נבראו בששת ימי בראשית

שזה לפני 5780 שנה

שלום,

הירק איננו נמצא כל השנה, ובהחלט אפשר לברך עליו ברכת שהחיינו לכתחילה, למנהג הרבה מקהילות ישראל המברכים גם על מיני אדמה

אם בוודאות איננו נותן פירות, מותרו לעוקרו, וגם באופן כזה מומלץ על ידי נכרי בלבד.

ואם המקום בגינה הוא בשבילה בנייה של הרחבת חדרים למגורים, ולא להרווחה, יש היתר נרחב יותר גם בעצי פרי. אולם שאלה זו היא מהמסובכות יותר כיון שיש בעקירת עץ פרי מניב, חשש סכנה גדולה לחיי בני הבית.

ולכן יש לדון בכל מקרה לגופו, ולעיתים למרות ההיתר אנו משתדלים תמיד להוציא עם גוש ועל ידי נכרי.

קמח טף הוא קמח דוחן ויש לשים לב שאיננו מחמשת מיני דגן וברכתו שהכל נהיה בדברו.
ככל הגרגירים גם גרגרי דוחן עלולים להיות נגועים, וכן בקמח שלהם. במזיקי מחסן שונים ובפרט בתנאי אחסון לקויים.
יש לבוררם בגרגירים כשאר בדיקת גרגירים, ובקמח בניפוי רגיל.
קמח זה כפי הידוע לי הוא ללא תוספות, ואין בעייה של כשרות, וכיון שאיננו ממין דגן, אין בו חשש "חדש" כפי שיש בקמח של שאר מיני דגן המיובא מחו"ל.

קמח טף הוא קטניות [ממיני הדוחן], והתוצרת הנעשית ממנו ברכתה שהכל. קמח טף רגיל הוא ללא תוספות ומותר באכילה, חרקים יש מקום לחשוש באחסון ממושך [אורך חיי המדף 5 שנים], יש לפזר על משטח כתום או מוכסף ולהעביר את הגרגרים ולוודא שהכל נקי. אם נמצאו חרקים קטנים [כמו אקריות מחסן], עדיף לזרוק את המוצר כי קשה ניקויו.

כריתת עצים מסוגיות היותר קשות להכרעה עד אשר יש מי שכתב שכדי לענות עליהם כדאי
להושיב בית דין.
כל זה מחמת הסכנה שיש בכך לזרעו של העוקר ה' ישמור ויציל וכידוע.
יש היתרים הלכתיים כאשר העץ כבר לא נותן פירות, או שאינו נותן כי אם בכמות
זעירה והשקעה גדולה יותר מהכנסה.
גם בנייה הוא אחד מההיתרים בפרט לצורך מגורים בסיסים.
אולם גם אז כדאי לצרף כל ההיתרים יחד. לעקור עם גוש (באופן שלא ימנו לעץ שנות
ערלה מחדש). וגם זאת על ידי גוי (אם אפשר).
זה שלעקור יותר זול, פחות שיקול בסוגיא שלנו.
וראה עוד מש"כ בשו"ת שש משזר חלק שני חלק יו"ד בדין זה.

בחזקת נקי

אין בעיה

א. דגים נאכלים כאשר יש בהם סימני טהרה כגון קשקשים – שהם גורמי טהרה.
ב. בית קשקש – כלומר הבית של הקשקש שהוא ריק ללא קשקש, נחשב כדין הקשקש, והדג נאכל מחמתו, ומצוי הרבה בדגי אמנון ועוד.
ג. דגים נאכלים גם בטביעות עין, כגון ראש ושדרה, או כל זיהוי אחר שמהוה טביעות עין,
ד. דגים המגיעים מן הים שמצוי בהם תערובת דגים טמאים, חייב בבדיקה כל דג קודם אכילתו. ובכה"ג חייבים השגחה בזמן האריזה.
ה. דגים שמקורם מכלובים כגון סלמון שאין בהם דגים טמאים כלל. או אמנון מבריכות בסין שאין בהם דגים טמאים הראויים למאכל ודומים כלל [להוציא השפמנון המשמש כנקאי, שאין רצון בעל הבריכה שידוגו אותם, ואם נידוגו, לעולם הם שונים בתכלית בחוץ ובבשר הדג, וההבחנה בינו לבין אנון הוא כבין אור לחושך] אין חובה להשגיח כלל באריזתם, כל שניכר שהם משם, ויכול ועד הכשרות ליתן השגחה לכתחילה ובהידור ללא השגחה צמודה שם. [ודעת המפרסמים שלא כך, אינם צודקים להלכה ולמעשה וכבר חיתי כל דבריהם בקונטרס סימני טהרה שהתפרסם זה מכבר.
ו. המקרה האחרון של הבקלה, אינו קשור לים כלל, זה דג שהורד כל עורו, והיה עליו השגחה צמודה כל העת, אלא שבמפעל ששם עובדים יש גם מחלקה של דגים טמאים, וארגזי פלסטיק משמש לעיתים לייצורים שונים, ודי שאחד לא עבר ניקוי כדבעי, ולאחר קילוף העור, מובלים הדגים אל הקפאתם באמצעות ארגזים, ודי ששם נצמד שאריות תמנון אל בשר הדג, ושם עלה על מסוע להקפאה בשוק פריזר. כמובן שכל זה ללא מים וללא כבוש וללא שום דבר, ולכן למעשה לאחר הפרדת התמנון וגירוד המקום, שאר חתיכת הדג מותרת באכילה.
ז. בדגי בקלה מארגנטינה אין הזרקות כלל. וככלל אף אם יש הזרקות, תלוי באיזו שיטה, אך למעשה בכל השיטות אם זה נצמד אל הדג במקרה דומה, לא תהיה בעיה של כבוש.

לשאלתך הראשונה: ההיתר העיקרי כאן – שלאר הבישול הוא עובר ייבוש לחלוטין וגריסה, והוא כבר איננו ראוי אלא בבישול מחדש, ובכה"גכתבו הפוסקים להתיר שאין לחוש לבישול הראשון של הגוי.
לשאלתך השניה: הנדסה גנטית אין חשש, כי אם המוצר בסופו של דבר לא מחמיץ [שהרי אין שם גלוטן וכו'], אז מה נפ"מ לך מגנים ששמו ברמת זמן ההכנה של זרעי האורז.
מבחינת תוספות, קיימות תוספת ויטמינים [בפרט בארה"ב] וחלקם חמץ גמור.
למעשה כל שימוש באורז בפסח חייב להיות מלווה בתעודת כשרות לפסח, לאחר שבדקו היטב שאין תוספים – אפשר לידע זאת באמצעות בדיקות מעבדה פשוטה.
לשאלתך השלישית: אמנם יש שערערו על כך, אולם אף אם ערערו אז מה בכך? מי אמר שהערעור נכון, ואם הוא נכון לדידם, האם בכח זה לשנות מנהג אבותינו מדורי דורות, וכבר הורו רבותינו שלמעשה אין לחוש לזה לא לקולא ולא לחומרא.
ואצטט לך ממש"כ בספר תבואת השדה הנד"מ על הל' חלה בריש פרק ג: על השיבולת שועל וזיהויו רבו הדעות בפוסקים, יש האומרים שהוא הקוואק"ר המצוי בימינו, ונקרא בפי הכל שיבולת שועל, ויש אומרים ששיבולת שועל אינו אלא השעורה הדו טורית, ומקורם מדברי רבינו נתן אב הישיבה על כלאים בפרק א, שביאר שמותר לזרוע את השעורה ושיבולת שועל יחד, ואין בזה משום כלאים, יעוי"ש. ובשו"ת תפארת יוסף הנז' כתב והרבה להוכיח שאכן כך העיקר, ושעורה זו היא הנקראת שבולת שועל ולא הקוואקר. ובאמת שלמרות ההוכחות והטענות, הלכה למעשה נהגו להורות רוב חכמי הדור על פי הראשונים שסוברים ששבולת שועל מזוהה כאווינ"א, שזה השם המדעי של המצוי בינינו [ראה רבינו גרשום (מנחות, ע ע"ב) מתרגם "תעלא" ל"אבנה". ובפירוש רש"י (פסחים, לה ע"א): "שיבולת שועל – אביינ"א, שיבולת שלה עשוי כזנב שועל". ובערוך בערך "שבל" גם כתב בפירושו השני "וינ"ה העשויה כזנב שועל". וכן ביאר המאירי (פסחים, שם): "שהמינים שעיסתם באה לידי חימוץ הם חמשת המינין, שהם: חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל הנקראת בלשון לעז אבינ"א, ושיפון הנקרא בלשון לעז שיגי"ל וכו"'. וכך כתב גם הרע"ב (עמ"ס כלאים פ"א מ"א): "שעורים מדבריים, ובלע"ז אוינ"א". וראה גם בפיה"מ עמ"ס כלאים שם לפי פי' הגר"י קאפח זצ"ל]. וכך מורים חכמי דורינו לגבי פסח, כולל ההיתר לכתחילה לעשות מצת מצוה משבולת שועל כדי לצאת בה ידי חובה דאורייתא, ועל כגון זה נאמר פוק חזי מאי עמא דבר. ואמנם בשו"ת תפארת יוסף הנז' הגם שדעתו נוטה בבירור לדברי רבינו נתן אב הישיבה, מ"מ בהוראתו שם כתב שיש לנטות הכל לחומרא, מחד לנהוג בזה כחמץ ומאידך לא לצאת ידי חובת מצה בזה, וכמו כן להפריש חלה בלא ברכה מעיסה הנעשית ממינים אלו כולל מהקוואקר, יעוי"ש. וכך המנהג ואין לשנות,וכך הורו לי למעשה מפוסקי דורינו ספרדים ואשכנזים להלכה ולמעשה.