העיקר להלכה שצריך נקב בשיעור 2.5 ס"מ ובדיעבד 2 ס"מ כדי שלכתחילה נחשיב כנקוב, וצריך שיהיה כך לאורך כל זמן גידולו.
בדיעבד העליתי בשו"ת חלקת השדה כרב רביעי בערלה (סימנים ח-ט) שאמרינן להלה צירוף נקבים ושק יוטא לדעת השו"ע לא מנתק לענין ערלה.
אלא שמלמעשה אינני מתיר בפועל עד שיוודע ע"י איש נאמן כגון משגיח או ירא שמיים אחר שאכן כל העת זה היה על הקרקע ודאי ולא על שטח מנתק או שולחן חימום וכיו"ב.

כבר דנו בזה האחרונים, ראה בשו"ת נטיעה של שמחה [להגרי"ד הלוי במברגר, סי‘ ע‘], שכתב טעם לאסור בחו"ל, דאע"ג דמצוות לאו ליהנות ניתנו, מ"מ לדעת הרז"ה במילי דרבנן לא אמרינן הכי, ולדידם [יושבי חו"ל] יו"ט האחרון מדרבנן הוא. ועוד הוסיף טעם לאסור אף בא"י, דאף דמצוות לאו להנות ניתנו, היכא דישנה הנאת הגוף שאני, וכדמוכח מסוגיא דהנודר מן המעיין דאסור לטבול בו אף טבילת מצוה, וה"נ הכא ישנה הנאת הגוף והרחבת הדעת לאדם מנויי הסוכה. וכ"כ בקובץ התורה והארץ {ח"ה עמ‘ ר‘ ואילך}, גם משום הנאה דמשתרשי ליה ועוד עי"ש. ומ"מ העלה שם דהנמצא בסוכה שיש בה נויי סוכה דערלה, יכול להסתכל בהם. ומאידך בשו"ת שבט הקהתי {ח"ג סי‘ קצ"ו} העלה להתיר, משום דמצוות לאו להנות ניתנו, ובלבד שלולי כן לא היה תולה דבר אחר עי"ש.

לא אכנס ביריעה הקטנה כאן למתן תשובה, ועי‘ במה שכתב ידידנו היקר הגרי"צ שליט"א בספרו תורת ערלה שיצא לאור בהוצאת המכון, ועי‘ בספרי עץ השדה ערלה פרק ה מה שכתבתי בסעי‘ טז – עצי פרי הנטועים לנוי, במקומות ציבוריים, יש להחמיר ולמנות להם שנות ערלה, עד שיוודע בוודאות, שכוונת הרשות שנטעה את האילנות הייתה רק לנוי העצים וכלל לא להנאה מן הפירות, וניכרין הדברים, ואותה הרשות אף אינה עושה כל פעולה לטובת הפירות, שאז אכן יהיה פטור מערלה. ובהערה שם ביארתי את פרטי הדינים. ובאותו פרק בהלכה טו, כתבתי את הדין בנוטע ליהנות מנוי הפירות, והבאתי את דיעות הפוסקים בזה והכרעתי להלכה, בזה"ל: הנוטע אילן כדי להשתמש בענפיו לצל בלבד, וניכר הדבר, פטור מערלה. והוא הדין בנוטע את העץ כדי להשתמש בעץ או בענפיו לנוי בלבד, וניכר הדבר, פטור מערלה. ואם מטרתו לא להנות מן העץ או הענפים, אלא ליהנות מהפירות הגמורים, אולם לא למטרות אכילה אלא לשאר צרכים, להלכה יהיה חייב בערלה וראה בהערה שם מה שהארכתי בזה.
ולכן למעשה אה"נ, אם יש פעולה כלשהו לטוב הפירות שהעירייה עושה יש להחמיר ולמנות שנות ערלה, וכל זה יש לדון גם בנוטע ברשות הרבים, ובנוטע לרבים, ואמנם יש למקילים מהיכן לסמוך על הרבה צירופים, אולם למעשה לענ"ד העיקר להלכה כפי שכתבנו שם.

למעשה אנו מקילים שניתוק לזמן לא הוי ניתוק, ולכן בפועל אנו מקילים במעבר עץ באמצעות רכב, אם הזמן שהוא שהה ברכב היה לצורך ההעברה בלבד, ובזמן ההגעה למשקום השתילה החדש, הוא הורד מייד לקרקע. ולכן באם התקיימו שאר התנאים הנצרכים יש מקום להקל וכדעת גדולי הפוסקים.

מה שניטע לאחר ראש השנה תשס"ט, מונה את שנת תשס"ט כשנה ראשונה, תש"ע שנה שניה, תשע"א שנה שלישית, ובשנת תשע"ב עובר משנת ערלה לשנת רבעי. י"א שרק החל מט"ו בשבט, של תשע"ב כל הפריחות החדשות יצאו מערלה, ויש אומרים שמונה מיום ליום, כלומר אם השתילה הייתה לדוגמא בר"ח חשון תשס"ט, אז יוצא מערלה באותו תאריך בשנת תשע"ב. למעשה יש לרדת למטע, בערב טו בשבט ולהוריד את כל הפרחים שכבר נפתחו, את הסגורים לגמרי אפשר להשאיר, וכל אותם פירות שיצאו לאחר טו בשבט, הם כבר אינם ערלה, אולם אין לדונם לגמרי כדין רבעי ולפוטרם ממעשרות, ולחללם עם ברכה, כיון שסוף סוף יתכן שהצדק עם המוכר והם היו במצב שאפשר למנות את השנים שהם שהו בגוש, ולכן יש לנהוג את שניהם ובלי ברכה. כלומר להפריש תרו"מ מן היבולים ולהוסיף את נוסח החילול של נטע רבעי, ואת שניהם לבצע ללא ברכה מספק.

א. ערלה אסורה הן לך והן לשכן שלך, ואסורה בהנאה כלל, ולא הצלחתי להבין מהשאלה מדוע מה שיהיה אסור לך, יהיה מותר לשכן שלך?
ב. גודל של עץ איננו נקבע לפי גודל ולפי אמירת עובדי המשתלה, וגם אם לא נפקפק באמינות של אף אחד, יש לזכור כי מעבר מעציץ שאינו נקוב לנקוב, או בתחילת עונת העץ שמים על שולחנות או על יריעות וכו‘, כל אותם מעברים משנים את הגדרת העץ. חובה לדעת כי כדי למנות שנות ערלה, יש צורך שבמשך כל התקופה היה העץ בתוך עציץ נקוב [עם חור בקוטר של 2.5 ס"מ] במשך כל התקופה עם קשר עין עם הקרקע ללא כל הפסק בניהם.
ג. כל עוד שאין לך בטחון שאכן אלו פני הדברים כגון משגיח כשרות במשתלה שמאשר לך נתונים אלו, עליך למנות שנות ערלה מיום שאתה נטעת את העציץ אצלך.
ד. מנין שנות הערלה אינם שוים, ועל כן אם תוכל לפרט בדיוק את תאריך השתילה שאתה שתלת, ובע"ה נשיב לך את התאריך המדוייק אימתי זה יוצא משנות ערלה.

שנה טוב ומבורכת

הלכה למעשה גם אני נבוך בזה, מצאתי זנים שלכאורה בוודאי יש לחוש בהם לערלה, ומצאתי זן שהנטייה שלי שאין בו ערלה, הלכה למעשה אין לי דברים ברורים, אני מקווה שעוד כשנה נסיים בע"ה איזה מחקר הלכתי סביב העניין והדברים יהיו ברורים יותר.

נטיעה של שנת תשס"ט כלומר אם נטעת עד ט"ו באב של שנה זו, הפירות יוצאים מערלה בשנת תשע"ב לאחר ט"ו בשבט. כלומר כל הפריחות שיפתחו לאחר ט"ו בשבט של תשע"ב יצאו משנות הערלה וייכנסו לשנת הרבעי. ואם נטע בין ר"ה לבין ט"ו בשבט נכנסו למחלוקת הראשונים יש אומרים שמונה מיום ליום כלומר בתשע"ב באותו יום שבו התבצעה הנטיעה ויש אומרים שבכל מצב מחכים לטו בשבט. מכל מקום חסר בשאלה הנתון מניין לך עץ בתחילת שנה ראשונה שלאחר השמיטה, האם זה היה בעציץ נקוב והיה מונח על האדמה בכל שנת השמיטה כלומר ששנתו היא תשס"ז, ובאם אכן אלו הנתונים ובזמן הנטיעה לא התפורר הגוש, אזי הפירות יצאו כבר מערלה, ומאידך אם זה היה בעציץ שאינו נקוב או נקוב והיה מונח על משטח מנתק הדין הוא כאמור לעיל. ובכל מצב של ספק, אזי כל הפירות שיחנטו לאחר ט"ו בשבט של תשע"ב עליך לחלל את קדושתם על המטבע, ומספק אף להפריש מהם תרומות ומעשרות, והכל ללא ברכה.

אכן, הדבר אפשרי ובתנאי, שמוציאים את העץ עם גוש שלם בגודל של פח אשפה ביתי. מכינים את הבור השני, מעבירים את העץ עם כל הגוש יש לבור הזני ומכסים בעפר. באם העץ נקלט, כדבעי אין צורך למנות ערלה מחדש. ואז פעולה זו יכולה לעשות ע"י יהודי. וככלל בהוצאת עצי פרי ככל שאפשר ע"י גוי כשיהודי על גביו מפקח, עדיף.

באם הנטיעה היא אכן לנוי, אולם בחרו בפירות אלו כיון שגם הם חשובים ודעת האנשים על הנוי ועל הפירות, בכה"ג חייב בערלה, וחייב גם במעשרות באם אין זה הפקר לכולם, [רק לחברי היישוב בלבד – אין חשוב כהפקר]

ראה בארוכה את סדרת התשובות שכתבתי בזה בשו"ת חלקת השדה חלק ראשון אודות הפסיפלורה ושם העליתי להלכה ולמעשה שדינו כירק לגבי ערלה ולגבי ברכה, ויש להיזהר בו מכלאי הכרם כדין ירק. ואפשר להוסיף על הדברי מהפסיפלורה שהייתה בחצרי כמה וכמה שיחים, ולפני כחצי שנה לקראת תום השנה הרביעית מתו כל הצמחים כאחד. לחלוטין ואותם שניטעו שנה לאחריהם עדיין חיים. ואם כן על כרחך שיש כאן מציאות הנראית לעין וכפי שכתבי בתשובה שם באריכות.