תלוי איזה סוגים. על פי רוב אין חשש ערלה ובדיעבד בקניה מסוחר שקנה מסיטונאי שקנה מבית אריזה שקיבל מחקלאים אומרים כל דפריש

חשש ערלה פחות ממיעוט המצוי

כאשר מדובר על עצים אף ממיני האטד, עדיין הגדרתם כאילן ועל כן מונים שנות ערלה, ואם כן אין עניני הרחקה בעצים.
ואם מדובר בצמחים, אכן כל שאיננו מאכל בהמה אין חשש, וצמחים קיצוניים אינם ראויים למאכל בהמה.
וראה בשו"ת חלקת השדה חלק ד בחלק כלאים מה שכתבנו למעשה בדין זה לגבי כלאים במינים השונים.

ספק ערלה ברמת הגולן שהוא עבר הירדן קל יותר גם אצל יהודי קל וחומר אצל גוי. וכמבואר בארוכה בספר עץ השדה  ובנכרי קיי"ל דכל פריש מרובא פריש אפילו בארץ ישראל.

גבי שאר מצות הארץ יש שנוהג בהם איסורים שונים, וכגון מה שציינת לגבי ערלה, אכן כללית כמו שכתבתם אולם תלוי איך נמצא העץ אם במקום טרשים אם לאו, ועוד פרטי דינים, וביארנום בספר עץ השדה בפרק החמישי.
לגבי איסור חדש, ראה בגמרא במנחות (דפ"ד ע"א) שמביאים עומר מספיחי שביעית [הגם שהם הפקר], וראה בטורי אבן עמ"ס ר"ה דף יג ע"א, וראה במשמרות כהונה על הסוגיא שם, וראה בתשובת המהר"י אסאד (יו"ד סי' שמא) ובמנחת חינוך מצוה שב אות ב. ובס' זכר יצחק (סו"ס מב). ובקונטרס על עניני חדש לרבינו הפני יהושע בסוף מס' קידושין.
הרי לך מס' מקורות כבקשתך שאפשר ללמוד מהם על שאלתך זו.
וחשוב לציין לשבת את בנך בכיתה ג, ששם לב לדבר שהרבה אחרים גדולים ומבוגרים ממנו, לא היו מבחינים בזה.

1. אין כל צורך לעקור, מותר לנטוע, להבריך ערלה בלא חשש, ורק למנין שנות ערלה יש חשיבות.
2. אין בעיה להבריך לכתחילה, יש רק בעיה שברגע שהחדש כבר לא יונק מהעץ הזקן, יש למנות לו שנות ערלה מחדש, וכיון שלא הכל בקיאים בזה, רצוי להימנע ולא לעשות זאת.
מבואר בארוכה בספרי עץ השדה הלכות ערלה.

שלום וברכה!
לשאלתך הראשונה: פלסטיק עבה כגון אדנית יש מקום לחוש ולדמותו למתכת שמנתקת ואפילו לדעת מרן שכל החומרים לא מנתקים בעצים מכל מקום מתכת שאני ויש לחוש גם בפלסטיק עב כגון אדנית, וזה מבואר בספרי שו"ת חלקת השדה, ובספר על ערלה עץ השדה [עמ' ריד].
מאידך אם יש חורים בשיעור מספיק [של 2.5 ס"מ קוטר, ובדיעבד 2 ס"מ ויש המקילים גם בקוטר קטן יותר אם יש כמה חורים ומצרפים אותם יחד], רק שזה על אבן או אספלט, בכה"ג דעת מרן שאין זה מנתק, אלא שיש מקום לחלק בין אם העפר מונח על האבן או בעציץ המונח על אבן, אלא שעדיין יש בזה כמה חילוקים, וסוגי האבנים שהזכרתם יש מקום יניקה ויותר מסתבר שאינם מנתקים. וראה בעץ השדה שם.
לשאלתך השניה: החמוציות גדלות על עץ ודאי מבחינה הלכתית, וגדל או כעץ רגיל או בארה"ב בהצפה של מים. הגם שעצו יחסית נמוך, שאר האופנים לגביו קיימים ולכן דינו כעץ גמור.
נחלקו הפוסקים על הברכה, כיון שיש אומרים שהוא ראוי לברכתו רק לאחר עיבודו, ויש החולקים ובפרט שכך היום נפוץ אופן אכילתו. ועל כן כתבתי לענ"ד שגם ברכת הנהנין יש לברך בורא פרי העץ.

להלן ציטוט מספרי עץ השדה – הלכות ערלה בפ"א:
פירות ערלה חובה לשרפם, ואם אינם ראויים לשריפה [כגון משקין] חובה לקוברם. ויש חולקים שאין חובה לשרפם, אך יש לבערם מן העולם כדי שלא יבואו לידי תקלה. ויש אומרים שהגם שאין חובתם בשריפה, מכל מקום אם שרפם קיים מצוה. והעיקר להלכה כדיעה ראשונה שחובתם בשריפה, או בקבורה אם אין דרכם בשריפה. החובה לשרוף היא על פירות שחנטו ושם ערלה עליהם, ויש שהצריכו להורידם מן העץ, ולשרפם. ויש אומרים שיש להוריד את גידולי הערלה בעודם פרח. אמנם העיקר להלכה הוא, שהחיוב להוריד את הפירות אינו אלא לאחר שחנטו וחל עליהם דין ערלה. ואם הוריד את גידולי הערלה בעודם פרחים, אין חלים עליהם דיני ערלה ואין חובה לשרפם. ע"כ.

מקור הדין הוא מדברי הרמב"ם בהל‘ מאכ"א פט"ז הכ"ז כתב להלכה את דברי המשנה בסוף תמורה שהערלה דין הפירות שלה שישרפו והמשקין שיקברו. וכתב המשאת משה [ח"א אה"ד ס"כ ד"ה האמנם] להוכיח דלהרמב"ם אין מצוה בשריפת ערלה, ולא אמרו שישרפום אלא כדי שלא יבוא ליהנות מהן, שהרי בספר המצוות [מצוה צ‘-צ"א] מנה הרמב"ם מצוה לשריפת נותר וטמא, ואילו ערלה וכלאי הכרם לא מנאן אלא באיסור אכילה והנאה ולא במצות שריפה. וכ"כ החתם סופר [בשו"ת יו"ד סוס"י רפ"ו]: "לא מצאתי בש"ס שמחויב אדם לשרוף ערלה, ורמב"ם נמי לא מייתי לה במקומו כלל, אלא בהלכות פסולי המוקדשין דרך אגב, אשר מזה נ"ל שאין ציווי לבער ערלה בשריפה, אלא שאסור בהנאה וסגי ליה בשריפה להתיר אפרן, אבל שיהיה מצוה לשרפן לא מצאתי, וכן לא ראיתי מעולם לרבותי ששורפים, רק הניחום וירקבו". וכ"כ באו"ח סי‘ ק"פ. וכ"כ בשו"ת בנין ציון [סי‘ ק"א] ובס‘ לשון זהב [סי‘ י"ב- י"ג] כתב לבאר אמאי השו"ע והטור השמיטו דין שריפת הערלה, וכדהקשה בספר בית הילל [סי‘ רצ"ד], דערלה לא בעיא שריפה אלא מדרבנן, וכ"כ בערוך השולחן [רצ"ד אות ג‘].
ובוודאי שאם אין אפשרות בשריפה, או מ"ד שאין צריך שריפה, מ"מ בוודאי שאסור לבזותם, כגון להשליכם לארץ או למקום המטונף ולדרוך עליהם, משום ביזוי אוכלים. ומי שרואה אינו יודע שהם איסורי הנאה. פמ"ג באו"ח סי‘ קעא סק"א באשל אברהם. ובס‘ שמן המשחה ח"ב עמ‘ רמו הביא בשם הרב פעלים שהקשה מהגמ‘ בפסחים לג ע"ב ששמן ופת של תרומה טמאה זורקו בכלי מאוס, ופסק כן הרמב"ם בהל‘ תרומות פי"ב ה"ב, הרי שמותר להתנהג בה בביזוי. והרב בעל שמן המשחה תי‘ שיש לחלק בין אם משליך בפרהסיא או בפני רבים שאסור, לבין אם משליך בביתו שמותר. אולם הגרש"ז אוירבך [מובא בשמירת שבת כהלכתה פ"כ הערה צח] ביאר שדברי הפמ"ג אינם אלא בערלה, אך לא בחמץ שציותה עליו התורה לבערו ולהשביתו. ומשום כך נהגו להשליך את החמץ הנותר בשירותים בערב פסח שחל בשבת וראה עוד מש"כ בזה להלן בפרק עשירי.
אלא שהעיקר להלכה שחובתם בשריפה, שהרי מצות שריפה בערלה נלמדת בהיקש מכלאים שבו נלמד חיוב שריפה מהפסוק "פן תוקדש" [רש"י בתמורה לג ע"ב, רדב"ז בהל‘ מאכלות אסורות פט"ז הכ"ז], ובכלאים חייב לעקור את המחובר כדי לשורפו. והנה מקור הדין הוא מהמשנה בסוף תמורה [ל"ג ע"ב] שאת הערלה, את שדרכו להשרף, ישרף. ואת שדרכו להקבר, יקבר. והנה בתשובה שהתפרסמה בתנובות שדה גליון מס‘ 39 הארכתי להוכיח שכל הדוגמאות שנקטה המשנה שם יש מצוה בשריפה ואין זה רק משום חשש לתקלה. וכתבתי שאפשר לבאר את הדברים גם בדעת רש"י שם, ועי"ש. ורבינו הרמב"ם כתב דין זה להלכה בהל‘ מאכ"א פט"ז הכ"ז שפירות הערלה בשריפה, ומשקים שא"א בשריפה, יקברו. וכ"כ באורחות חיים לר"י מלוניל ח"ב סוף הל‘ ערלה, ובכלבו סי‘ צב, וכ"כ רבינו יונה בשערי תשובה ש"ג אות פג. וגם בשו"ע לגבי חלה וכלאי הכרם ציין שחובתם בשריפה, אולם בערלה שתק ולא כתב מאום, ועי‘ בפי‘ הבית הלל על גליון השו"ע יו"ד ריש סי‘ רצד. אולם לענ"ד אין בשתיקתו של השו"ע להכריע דין מפורש שנזכר במשנה וברמב"ם. ועוד שקשה מאד לחלק בין כלאי הכרם וערלה שהרי הוקשו זל"ז. ועו"ע בשו"ת חת"ס או"ח סי‘ קפ שכתב בתו"ד שאע"ג שמהתוס‘ בתמורה נראה שיש מ"ע בהשבתתן, מ"מ הרמב"ם לא הזכיר זאת בהל‘ ערלה [ואמנם בהל‘ מאכ"א הזכיר זאת וכאמור], וגם לא ראה מרבותיו שנהגו לשרוף. ולכן כותב שאין מצוה חיובית לבערו, אולם אם מבערו מקיים מצות עשה, ועו"ע בחת"ס ביו"ד סו"ס רפ"ו, ודוק. ועוד יש להוכיח מהסוגיא בסוכה דל"ה ע"א לענין פסול אתרוג של ערלה, וכתבו שם הראשונים [הר"ן, הרמב"ן והראב"ד] שהאתרוג פסול משום שחובתו בשריפה וכתותי מיכתת שיעוריה. ועו"ע בביאור הגר"א על שו"ע אבעה"ז סי‘ קכ"ד ס"ק ב ודוק. ועו"ע בחזו"א דיני ערלה אות מ. אולם כאמור פשט דברי המשנה וכן פסק הרמב"ם שמצוותו וחובתו בשריפה, ומכל מקום אם א"א בשריפה מכל טעם שהוא, יקברם. וכ"כ הר‘ מיכל מונק המובא בבנין ציון הנ"ל והוכיח דלשון התורה "פן תוקדש" דדרשינן "תוקד אש", אינו לאיסור הנאה בלבד אלא למצות שריפה, וכ"כ המהר"ם שיק [או"ח סי‘ ר"ח] דערלה מצותה בשרפה ובפרט בארץ ישראל, ומה שכתב החת"ס בשם רבותיו אינו אלא בערלת חוץ לארץ. וכ"כ במנחת חינוך מצוה רמו סקט"ו, ובשו"ת מהרש"ג [ח"ב סי‘ רמ"ה], ובס‘ תורת הארץ [פ"ט אות ל"ד], והמלבושי יו"ט [קונ‘ חובת קרקע סי‘ ג‘] הביא את דברי היד אברהם שכ‘ דהשמטת השו"ע לדין שריפת ערלה הוא משום דס"ל דערלה בזה"ז דרבנן, ודחה דבריו, דערלה דאורייתא ובשריפה, וכן השיג בס‘ נטע הארץ [עמ‘ רט"ז] על דברי היד אברהם, וכן דחאו מרן בשו"ת יביע אומר [ח"ו סי‘ כ"ד]. וכ"כ מהרש"ם בדעת תורה [הל‘ ערלה ס"א], וכ"כ החזו"א [דיני ערלה אות מ‘] דערלה מצותה בשריפה. וראה עוד בשו"ת חלקת השדה כרך ג מש"כ בזה לגבי שריפת תרומת חלה, וראה עוד במ"ש ידידי הגרא"ג שליט"א בתנובות שדה גליון המאה, שהעיקר להלכה שערלה מצוותה בשריפה, עי"ש.

העיקר להלכה שצריך נקב בשיעור 2.5 ס"מ ובדיעבד 2 ס"מ כדי שלכתחילה נחשיב כנקוב, וצריך שיהיה כך לאורך כל זמן גידולו.
בדיעבד העליתי בשו"ת חלקת השדה כרב רביעי בערלה (סימנים ח-ט) שאמרינן להלה צירוף נקבים ושק יוטא לדעת השו"ע לא מנתק לענין ערלה.
אלא שמלמעשה אינני מתיר בפועל עד שיוודע ע"י איש נאמן כגון משגיח או ירא שמיים אחר שאכן כל העת זה היה על הקרקע ודאי ולא על שטח מנתק או שולחן חימום וכיו"ב.

כבר דנו בזה האחרונים, ראה בשו"ת נטיעה של שמחה [להגרי"ד הלוי במברגר, סי‘ ע‘], שכתב טעם לאסור בחו"ל, דאע"ג דמצוות לאו ליהנות ניתנו, מ"מ לדעת הרז"ה במילי דרבנן לא אמרינן הכי, ולדידם [יושבי חו"ל] יו"ט האחרון מדרבנן הוא. ועוד הוסיף טעם לאסור אף בא"י, דאף דמצוות לאו להנות ניתנו, היכא דישנה הנאת הגוף שאני, וכדמוכח מסוגיא דהנודר מן המעיין דאסור לטבול בו אף טבילת מצוה, וה"נ הכא ישנה הנאת הגוף והרחבת הדעת לאדם מנויי הסוכה. וכ"כ בקובץ התורה והארץ {ח"ה עמ‘ ר‘ ואילך}, גם משום הנאה דמשתרשי ליה ועוד עי"ש. ומ"מ העלה שם דהנמצא בסוכה שיש בה נויי סוכה דערלה, יכול להסתכל בהם. ומאידך בשו"ת שבט הקהתי {ח"ג סי‘ קצ"ו} העלה להתיר, משום דמצוות לאו להנות ניתנו, ובלבד שלולי כן לא היה תולה דבר אחר עי"ש.

לא אכנס ביריעה הקטנה כאן למתן תשובה, ועי‘ במה שכתב ידידנו היקר הגרי"צ שליט"א בספרו תורת ערלה שיצא לאור בהוצאת המכון, ועי‘ בספרי עץ השדה ערלה פרק ה מה שכתבתי בסעי‘ טז – עצי פרי הנטועים לנוי, במקומות ציבוריים, יש להחמיר ולמנות להם שנות ערלה, עד שיוודע בוודאות, שכוונת הרשות שנטעה את האילנות הייתה רק לנוי העצים וכלל לא להנאה מן הפירות, וניכרין הדברים, ואותה הרשות אף אינה עושה כל פעולה לטובת הפירות, שאז אכן יהיה פטור מערלה. ובהערה שם ביארתי את פרטי הדינים. ובאותו פרק בהלכה טו, כתבתי את הדין בנוטע ליהנות מנוי הפירות, והבאתי את דיעות הפוסקים בזה והכרעתי להלכה, בזה"ל: הנוטע אילן כדי להשתמש בענפיו לצל בלבד, וניכר הדבר, פטור מערלה. והוא הדין בנוטע את העץ כדי להשתמש בעץ או בענפיו לנוי בלבד, וניכר הדבר, פטור מערלה. ואם מטרתו לא להנות מן העץ או הענפים, אלא ליהנות מהפירות הגמורים, אולם לא למטרות אכילה אלא לשאר צרכים, להלכה יהיה חייב בערלה וראה בהערה שם מה שהארכתי בזה.
ולכן למעשה אה"נ, אם יש פעולה כלשהו לטוב הפירות שהעירייה עושה יש להחמיר ולמנות שנות ערלה, וכל זה יש לדון גם בנוטע ברשות הרבים, ובנוטע לרבים, ואמנם יש למקילים מהיכן לסמוך על הרבה צירופים, אולם למעשה לענ"ד העיקר להלכה כפי שכתבנו שם.