ראה בארוכה את סדרת התשובות שכתבתי בזה בשו"ת חלקת השדה חלק ראשון אודות הפסיפלורה ושם העליתי להלכה ולמעשה שדינו כירק לגבי ערלה ולגבי ברכה, ויש להיזהר בו מכלאי הכרם כדין ירק. ואפשר להוסיף על הדברי מהפסיפלורה שהייתה בחצרי כמה וכמה שיחים, ולפני כחצי שנה לקראת תום השנה הרביעית מתו כל הצמחים כאחד. לחלוטין ואותם שניטעו שנה לאחריהם עדיין חיים. ואם כן על כרחך שיש כאן מציאות הנראית לעין וכפי שכתבי בתשובה שם באריכות.

כל הפרמטרים ההלכתיים להגדרת עץ נמצאים בצמח הפיטאיה על סוגיו השונים, ועל כן נוהג בו ערלה, וברכתו בורא פרי העץ. ומה שכתבתי שנוהג בו ערלה הוא מן הדין ולא מחומרא.

הנה השו"ע בה‘ ערלה (יו"ד סי‘ רצד סעיף יט) פסק דאילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומהעפר שסביב שרשיו עמו והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם בארץ, אומדין אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר אחר הרי זה כנטוע במקומו ופטור מן הערלה ואם לאו חייב.
למדנו דהתנאי לפטור אותו מהערלה הוא להעביר השתיל עם גוש עפר כזה למדנו שיכול לחיות בו בלי תוספת עפר אחר. ועי‘ פתחי תשובה (ס"ק יג) שלפחות בא"י צריך שיוכל השתיל לחיות עם גושו ג‘ שנים אבל בילקוט יוסף הל‘ ערלה (פ"ז) כתב דמלשון הפוסקים והשו"ע שסתמו דבריהם נראה דהעיקר שיוכל לחיות עד שיקלט במקום אחר והוא שיעור י"ד יום.
לשם כך יש להקפיד שהגוש שסביב השתיל ישאר מוצק ולא יתפורר שאם לא כן ימות השתיל ולכן חייבים השתילים להיות קצת לחים אך אין להשקות השתילים סמוך לנטיעה דבר הגורם להתפוררות הגוש כמו שהובא בהנחיות למשתלות (חלקת השדה ח"א סי‘ ז אות יב).
ועכ‘‘פ כלל בסיסי הוא שצריך שהשתיל יעמוד בקשר עין עם הקרקע ללא ניתוק ועכ כל שהוא ולכן צריך שבתחתית השקיות יהיה נקב בקוטר של 2.5 ס"מ במרכז השקית ולא בצדדים כדי שישאר גלוי (שם בחלקת השדה).
כמו כן לכתחילה יש להקפיד להעביר השתילים ברכב עם משטח נקוב מלמטה ככדי לשמור ברצף על קשר עין עם הקרקע וכמו שכתב הראשל"צ הובא תשובתו בשו‘‘ת חלקת השדה (ח"א סי‘ ה) וכן החמיר בזה בדרך אמונה. אבל שם בחלקת השדה הביא הוראת מרן הראשל"צ בע"פ דכשאין אפשרות לבצע ההובלה על משטח נקוב (שזה דבר שקשה ליישמו) אפשר להתיר בשעת הצורך להעביר ברכב רגיל דניתוק לזמן קצר אינו נקרא ניתוק וכמו שמשמע בחזו"א (ערלה סי‘ ב אות יג) וכן כתב הגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי‘ ע וח‘ג סי‘ קנח). ובפרט יש להקל אם הרכב פתוח מהצדדים.

ההגדרה ההלכתית לצמח הפסיפלורה (שעונית סגולה) כבר נדונה בפוסקים האחרונים. ובספר תבואת יוסף (עמ"""" יא) רצה לדונו כפרי העץ משום שחשב שצמח זה אינו נותן פרי תוך שנתו [או שחשב שאין טעם זה מספיק להגדיר צמח הפסיפלורה כפרי אדמה] וכן חשב שאין גזעו חלול. אבל הגרש"ז רווח בשו"ת חלקת השדה (ח"א סי"""" טז-יז) הביא דעת המומחים דאכן צמח הפסיפלורה נותן פרי החל מהשנה ראשונה גם ע"י גרעין [ואצ""""""""ל ע"י יחור] וסימן זה לזיהוי פרי אדמה הוזכר בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי"""" תקל"א) ובשו"ת רב פעלים (או"ח סי"""" ל) ובספר יין הטוב (יו"ד סי"""" נב) וכן הסכימו להלכה הגר"ש משאש והרב מרדכי אליהו [ודלא כהחזו"א (ערלה סי"""" יב) שלא רצה לסמוך על סימן זה אלא בצירוף סימנים נוספים].
עוד סימן נוסף לזיהויו כפרי אדמה משום שפירותיו נעשים גרועים משנה לשנה וכמו שהביא הברכ"י (יו"ד סי"""" רצד) בשם המהר"ם אלשיך.
עוד סימן להגדרת פרי האדמה ע"פ השו"ת הלק"ט (ח"א סי"""" פג) שכל צמח שגזעו עוחלול אינו נידון כעץ. ובאמת כך היא המציאות בצמח הפסיפלורה וכן לצמח הפאפיה.
מכל זה הסיק שם הגרש"ז רווח דאף שלדעת החזו"א שלא הסכים לסמוך על מכל הסימן שנותן פרי בתוך שנתו עדיין צ"ע, מ"מ אנן סמכינן על סימנים שהזכירו הפוסקים הנזכרין. ולכן צמח הפסיפלורה נידון כפרי אדמה לכל דבר ואין נוהג בו דין ערלה. והסכים עמו מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א בשולי התשובה. וראה גם בספרו של מרן הנד"מ חזון עובדיה על דיני ט"ו בשבט וברכות עמ"""" כג בהערה שם שהביא את דברי יו"ר המכון הרב שניאור ז. רווח שליט"א והסכים לדבריו הלכה למעשה.

פירות שהם בשנתם הרביעית הם קדושים בקדושת "רבעי" ובזמן המקדש מעלה אותם לירושלים ואוכל אותם שם, ובזמנינו מחלל את הקדושה על המטבע. ואוכל את הפירות כחולין. ואכן פירות השייכים בוודאי לשנה הרביעית פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות לחלוטין. אולם זאת יש להדגיש, שפעמים רבות אנשים קונים את העץ לא כאשר הוא "חשוף שורש" אלא קונים עם גוש אדמה הנמצא בעציץ, ובכל אופן מונים שנות ערלה לחומרא או מעיקר הדין. אולם כיון שלא תמיד חייבים למנות שנות ערלה ועכ"פ מספק יש צדדים שאפשר למנות את שנות הערלה שהעציץ כבר היה במשתלה [כמובן שבפועל אין להשתמש בזה רק כאשר קונים את העציץ במשתלה עם כשרות צמודה המתחייבת שלאורך כל הגידול הקפידו על קשר עין עם האדמה וקוטר הנקב היה על פי ההלכה], ולכן בכה"ג שחששו והחמירו ומנו בכל אופן שנות ערלה, הרי שהשנה הרביעית יתכן ועל פי ההלכה זה שנה חמישית, ולכן מספק יש לנהוג את שניהם גם הפרשת תרומות ומעשרות וגם חילול רבעי ושניהם ללא ברכה.

ההגדרות האם בשיח מסויים נוהג ערלה או שדינו כאדמה, הם כמה וכמה הגדרות שלא כולם מוסכמים להלכה על כל דיעות הפוסקים. ופסיפלורה נופל בתוך מחלוקת זו. למעשה לפסיפלורה יש כמה מאפיינים שמבחינה הלכתית הלכה למעשה דינו כאדמה. וכבר כתבתי בארוכה את כל הצדדים הלכה למעשה [ראה בשו"ת חלקת השדה, חלק ערלה] והעליתי שהצמח נידון כירק ולא כעץ. וכך הורו גדולי הפוסקים בדור שלפנינו ובדורינו. וכך כתב גם מרן הגרע"י שליט"א בספרו הנד"מ חזון עובדיה הלכות ט"ו בשבט. אולם כיון שבפועל הצמח נותן פירות יותר משלש ומאבע שנים [הגם שחלקו כבר נובל, ויש ירידה בכמות] מ"מ כיון שתנאי בסיסי זה מחויב לפי דעת מרן החזו"א זצ"ל, לכן לפי דבריו ז"ל יש להחמיר בצמח זה ולדונו כירק, אולם כאמור לדעת הרדב"ז, המהר"ש גרמיזאן, הבן איש חי, יין הטוב, ויבדל"א מרנן הגר"ע יוסף (שליט"א) זצ"ל והגר"מ אליהו (שליט"א) זצ"ל ועוד מפוסקי דורינו צמח זה דינו כירק ולא נוהג בו ערלה, ויש להיזהר מכלאי הכרם שנוהג בו כבכל הירקות.