אין זה חשיב כלל הפקר, הרי אין ההפקר לכל, גם כאשר פתוח, אין מרשים לזרים או לכל החפץ להכנס ולקחת כמה שהוא רוצה ללא שאלות. אלא רק לאחראים על הגן. וזה חייב כדת וכדין בתרומות ומעשרות.

הגם שההגיון אומר שזה מעשר ראשון, ועל כן נותן ללוי. מכל מקום, יש לחוש למה שאמר בפיו. ולמעשה יותר נראה שאפשר לחלל גם על שטרות, ואין כאן המקום להאריך. ויותר הייתי חושש שמא זה שטר גדול והניח אותו לכמה שנים וכבר זמן הביעור ועבר ואי אפשר לחלל יותר. אולם למעשה כיון שהתערב חד בתרי, אז גם אם עבר זמן הביעור, הוא בטל בשני השטרות האחרים. ובנוסף יחלל את כל הקדושה הנמצאת באחד מהשטרות הנמצאים כאן, על מטבע, וזאת על הצד שלא עבר ביעור, וממילא יש לו מתירין, ועדיין הקדושה בו כדי להתחלל. ולכאורה לאחר שתי פעולות אלו. אפשר להשתמש בכל שלושת השטרות.

שלום, למעשה, בפירות הסטטוס משתנה רק לאחר טו בשבט. שאז כל הפירות שיחנטו לאחר טו בשבט יהיו מעשר שני. וכל האחרים ימשיכו מעשר עני. מאידך אתרוג למרות שהוא פרי והתאריך שלו טו בשבט, השלב שלו היא לקיטה, ולכן כל שיילקטו אותו לאחר טו בשבט כבר יהיה מעשר שני. ופירות הדר, יש מי שהשווה לאתרוג ויש מי שדן אותם כשאר פירות, אז נכון להחמיר וכל מה שילקטו לאחר טו בשבט יפרישו מספק ויאמרו אם צריך שני ואם צריך עני, כמו שכתוב בנוסח. אבל בוודאי כעת שאנחנו לפני טו בשבט, כל הפירות ללא יוצא מן הכלל, עדיין מעשר עני.

לא ציינת בשאלתך על אילו מחלקי המורינגה את שואל, אז אענה על כל הסוגים, [בהרחבה כתבתי בזה בס"ד בשו"ת חלקת השדה ח"ה ערלה סי' א].

• עלי המורינגה המשווקים כמות שהם או לאחר טחינה, אין לחוש בהם כלל לערלה ומותרים הם באכילה לכתחילה.
• גם שאר חלקי העץ כגון קליפת הגזע, הפקעות וכו', אין לחוש בהם לערלה.
• בפירות המורינגה, המשווקים טריים או יבשים, או כשמן המופק מפירות המורינגה, כיון שהם נותנים את פרים תוך שנה מזריעתם בגרעין, הרי שיש להחשיבו כירק וכדעת רבותינו גדולי הפוסקים: הרדב"ז, המהר"ש גרמיזאן, המהר"י חביליו, שו"ת מעט מים, הבן איש חי, הגר"י ניסים זצ"ל, מרן הראש"ל הגרע"י זצוק"ל, מו"ר הגר"ש משאש זצ"ל, הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל ועוד. וכך אנו נוהגים ומורים הלכה למעשה.
• אולם לדעת רבינו החזו"א שלא סמך על טעם זה אלא בצירוף אם אינו נותן פריו יותר משלש [או ארבע שנים, ראה בספר עץ השדה פרק ג], הרי שצמח זה נותן יותר מארבע שנים, והנעשה מפירות צמח זה לדעתו, יש לחוש לערלה. אולם כתבנו צד להתיר כיון שאין אכילתו מצוייה אלא לשמירת הבריאות, וכלשון הרדב"ז שבמקרה כזה פטור מערלה. אולם שמענו שאכילתו מצוייה במקומות הגידול, ובפרט ששמענו וראינו כתוב אשר במדינות נחשלות זה נשתל בכמויות גדולות כדי שישמש כמזון בדומה לקטניות לאוכלוסייה המרובה במדינותיהם, ואם כן אלו הנתונים, יש להגדירו כפרי עץ מאכל. אולם גם לדעת החזו"א כל הנעשה משאר חלקי העץ לכו"ע מותר באכילה ואין לחוש לערלה.

כבר כתבתי בשו"ת חלקת השדה חלק ב (גבולות הארץ סי' ה) שנהריה נכבשה לדעת רבינו הרמב"ם וכך לרוב הדעות האחרות אפילו על ידי עולי בבל, וק"ו עולי מצרים, ויש להפריש מכל הגדל שם תרו"מ כדין עם ברכה.

כל שהם משלימים את הבישול בבית דינם כמו אבוקדו או בננות שאפשר לעשר הגם שהם עדיין קשים, כיון שישלימו את בישולם מעצמם.

אין בעיה להפריש על מטבע של מישהו אחר שיש שם פרוטה חמורה. אם הצורך לשווה פרוטה מעיקר הדין מחמת ערך המעשר אין בעיה, כי עשירית של בקבוק יין שווה הרבה יותר משווה פרוטה, אולם יש המחמירים גם שהחילול הראשון יהיה בדרגה חמורה, ולזה מצריכים פרוטה חמורה.

מזכיר שיין שנעשה מבציר של שנה זו, ההפרשה שלו היא מעשר עני, ולא מעשר שני. כך שפרוטה חמורה עבור מעשר שני לא רלוונטי כאן.

אלוורה פטורה מתרומות ומעשרות

פלפל פעמון, הוא אכן חריף מאד אולם כן אוכלים אותו במרינדה, תבשילים, חמוצים, ממרחים ועוד [יש חריפים הרבה יותר ממנו בסולם החריפות המקובל בעולם, מידת חריפותו של פלפל זה הוא 200 אלף, שזה פי 20 מפלפל חלפיניו וחצי מהחריפות של פלפל בנרו].

כלומר הוא לא רק נותן טעם שלא נאכל כמו רוזמרין או עלי דפנה. אלא נותן טעם שגם נאכל בתערובת, וכמובן מי שאוכל חריף ורגיל בו יכול לאוכלו כמות שהוא.

ובספרי קצירת השדה מהדו"ח כרך א פ"ג סעי' יז, הארכתי בדיני תבלין שונים. ולגבי שאלתך נראה שצריך להפריש תרו"מ, אך לגבי ברכה [בשני האופנים שהזכרת] יש יותר לברר אצל מי הוא כן נאכל בעינו.