הקליפה לבד ללא אוכל זה די נדיר באבוקדו. אולם אם יש מצב כזה, מעיקר הדין אין צורך, יש מקום למי שרוצה להחמיר, וביארתי בשביתת השדה.

לגבי שאלתך על הלימון, כל שהוא נותן טעם התערובת קדושה בקדושת שביעית.

מחלוקת אם צריך לבער שהרי דר באילנו משנה לשנה.

ויש אומרים שבכל אופן חייב, ולכן יש אומרים מייד לאחר סוכות.

ויש אומרים בשבט ויש אומרים גם מאוחר יותר.

נכון לבער עכשיו בפני שלושה, ולחזור ולהכניס לבית אך לא במטרה לזכות כי שמא חייב בביעור ועדיין לא הזמן.

ובינתיים יכול לאכול בקדושת שביעית

בברכה

שניאור ז. רווח

ירק שנזרע בשביעית, ולקט בשמינית, אם עבר זמן בשמינית שהיה מספיק להיזרע ולהיקטף מותר בהגיע אותו זמן. גם האחרים שוודאי נזרעו בשביעית. ובהגיע חנוכה הותרו כל הירקות שנקטפו בשמינית הגם שנזרעו באיסור בשביעית. אולם מה שנלקט בשביעית, לעולם נשאר באיסורו, וגם בהגיע חנוכה [כך הכרעת רוה”פ ודלא כהבנת המהרי”ק על הרמב”ם]. והמקור הוא רבינו הרמב”ם בהלכות שמיטה ויובל פ”ד סעיף ו.

אין דינם שונה, אלא שבצל עד לפני כשבוע [יז טבת] הכל היה מקטיף שביעית בלבד וממילא לא שייך כל היתר, כולל הזמן של חנוכה.

אולם גם כעת שכבר יש חדש, עדיין זה יתיר רק הנקטף בשמינית ולא הנקטף בשביעית, ובזה שבצל יש איסום ארוך מאד בזה הוא שונה שעדיין בשוק הרוב מקטיף שביעית.

גם תפו”א דומה לזה, הגם שיש שיצא חדש עוד לפני חנוכה [מזריעת שביעית], אולם עדיין הרוב המוחלט הוא מקטיף שביעית, ואי אפשר להתירם.

כן, הם יהיו מותרים. חוץ ממה שנקטף בשביעית.

על מנת להתיר בשנת השמיטה, אין די במצע מנותק, אלא צריך שיהיה גם תחת גג (כל יריעה שאטומה לגשם נחשבת לגג) ואז יש להתיר את כל המלאכות. בלא”ה לקיים את הזרוע יהיה אפשר, אולם להשביחו וק”ו לשתול חדש, זה אסור מדרבנן כדין עציץ שא”נ.

במצע ‘אדיש’ כמו פרלייט ועוד, ההגדרה שלנו היא כמו של גידולי מים גם לענין ברכת שהכל, וגם לענין שביעית.

גידולי מים בשביעית, יש מתירים גם תחת כיפת השמים, ויש מתירים רק תחת מבנה. והעיקר להלכה כדעת המתירים, אבל יש מחמירים כאמור. אם יונח בחוץ ויסמכו על המתירים, צריך לדאוג שגם הנוף יהיה מנותק ולא יהיה בקשר עין עם האדמה.

בנוסף, המשתלה שמהם מגיעים הצמחים צריכה להיות מאושרת לשנת השמיטה.

קדושת שביעית נגזרת רק מלקיטה חדשה בשנת השמיטה, ואילו איסור ספיחין מזריעה חדשה ולקיטה בתוך השמיטה.

בצל יבש באזורינו, כחודשיים לפני שמיטה מפסיקים לו מים, ומשאירים אותו באדמה על מנת שיתייבש באדמה, והאדמה תשמש לו מחסן עד לפני בוא הגשם שמוציאים מן האדמה.

יש לנו משנה מפורשת, וכן פסק הרמב”ם שבצלים שמנע מהם גשם שלושים יום לפני שמיטה דינם כשישית, ולכן במקרה דידן, שהבצל רק מונח באדמה וכבר מזמן איננו כמחובר (ורבים החקלאים שמגדילים לעשות, ומכניסים דיסק לתוך האדמה שגם חותך בתחילת מניעת המים, את החיבור מהאדמה ולא ממתינים עד שיתייבש לבד), דינו כשל שישית.

ולכן רק הגידול הבא, הוא קדוש בקדו”ש, וזה המבואר בלוח זמנים היו”ל ע”י המכון.

שלום וברכה,

מכתש רמון הנמצא ליד מצפה רמון, לדעת תבואות הארץ והדרך אמונה שהגבול הדרומי הוא נחל צין, הרי שמיקומים אלו נמצאים דרומית לנחל צין ודינם כדין חו”ל.

אולם לדעת רבינו הרמב”ם, וכפי שהארכתי בספרי גבולות השדה, מקום זה הוא מכיבוש עולי בבל, ודינו כארץ ישראל לכל דבר וענין, וכך הוכחתי בעניותי מכמה ראשונים ואחרונים, וממילא זה ודאי ארץ ישראל.

. הערבה, בפועל מחולקת לשלושה, הצפונית, הדרומית והמזרחית,

הערבה צפונית – נחלקו בה הפוסקים ויש רבים שמחשיבים אותה כארץ ישראל, וכן אני העני סובר בספרי גבולות השדה שזה מארץ ישראל בוודאי.

הערבה הדרומית – אני הקטן סובר מפארן ומטה, ויש אחרים הסוברים מיהל ומטה. [ענין המעלה ה 30 גם אם סוברים שזה רלוונטי גם לגבולות, אין המדובר בדיוק בקו ה 30 שאין לו משמעות, אלא גם מעט מעליו עדיין הוא 30, וכמו שמוכח מן הצפון שהרמב”ם קורא 35 ובפועל מציין את הנקודה ב – 35.10]. למעשה, באזור זה של הערבה הדרומית רבו הפוסקים שאין בזה קדושת ארץ ישראל, הגם שיש מן המיעוט שכתבו שעד עקבה שבירדן עדיין זה ארץ ישראל, אולם למעשה אין המנהג כדעתם.

הערבה המזרחית – היא הערבה בחלק המזרחי לנחל הערבה, ונמצא בצידו הדרומי והמזרחי של ים המלח, ודינו כחו”ל ממש, וכן כתב מן הראשונים רבינו המהר”י קרא [חבירו של הרשב”ם ז”ל] שדרום ים המלח [ובוודאי המזרחית לו] הוא ארץ העמים. וכ”כ הגר”א ועוד. וכן ציירו כמעט כל הפוסקים שארץ ישראל נמצא מהפינה המערבית של לשון ים המלח, ולכן כך העיקר לדינא, הגם שמפורסם ממרן הגריש”א זצ”ל שהסתפק בזה, אולם לענ”ד לאחר שמצאנו לחד מן קמאי שכתב להדיא לא כך, כן העיקר להלכה וכדעת רוב הפוסקים.

למעשה כל המיובא מן הערבה כמעט יש בו מחלוקות בפועל, כאשר לדידן, המגיע מן המזרחי ודאי חו”ל, וכן מפארן מטה ודאי חו”ל, ובשאר חלקי הערבה [הצפונית] הגם שלדידי נכבש על ידי עולי בבל וזה בכלל ארץ ישראל, עדיין יש לזכור את הדיעות החולקות בזה.

1. למיטב ידיעתי לא קיים ייצוא של פלפלים מן הנכרי לחו”ל.
2. הגם שקדושת שביעית מתחילה מיד בתחילת שמיטה בפלפלים, מכל מקום עדיין מותר באכילה. אולם איסור ספיחים [שגם אסור באכילה] מתחיל בשבוע השני של חודש טבת, ועל זה יש להוסיף את זמן ההובלה, אלא שבפלפל כ 90% זה הובלה אווירית במטוסים, והזמן הוא קצר ביותר.
3. גם כאשר הגיע זמן ספיחין, עדיין הרבה קוטפים מהפלפל שנזרע קודם שמיטה וממשיך לתת, ונוסף ספק זה גם על שאר ספיקות הנז’ מהערבה, וברור שכל הספק הוא בגזירה דרבנן של ספיחים, וקיי”ל בזה שבספיחין ספיקא לקולא. וביארתי הדין בכמה מקומות בספרי שביתת השדה [כגון דברי המראה”פ על ירושלמי בערלה פ”א ה”ב. וכן לגבי ספיחין בבהמה ועוד], ובוודאי בכה”ג שיש כמה ספיקות.

בברכה, שניאור ז. רווח