אכן כך נפסק להלכה בשולחן ערוך שאין לומר שום פסוק כאשר הכהנים מברכים את העם. אולם בזמן ששליח הציבור מקריא, מותר לקרוא את הפסוקים, והגם שגם בזה יש מי שכתב שעדיף לשתוק, אולם כמה מעדות ישראל נהגו והקפידו על כך כבר מאות בשנים, והנח להם לישראל במנהגם[1].

[1] כתב מרן בשו"ע סי' קכח (סעי' כו) 'בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק, אלא ישתקו ויכוונו לברכה'. ומקור הדין בגמרא בסוטה (דף לט ע"ב – מ ע"א) שהביאה סדרה של פסוקים 'ברכו ה' מלאכיו' 'ברכו ה' כל צבאיו' 'ברכו ה' כל מעשיו'. ובהמשך אומרת הגמ' שמי שאומר זאת טועה, 'כלום יש לך עבד שמברכים אותו והוא לא מאזין'. ואמנם הרמ"א על השו"ע שם כותב שבימינו שהכהנים מאריכים הרבה בניגונים, כן נהגו לומר את הפסוקים. אולם הוא מסיים שיותר טוב שלא לאומרם. וכ"כ הב"ח שכל חכם נזהר שלא לומר פסוקים. וכ"כ בשכנה"ג (הגה"ט סי' קכח אות ז) שכן המנהג עכשיו ליודעי דעת. וכ"כ המאמר מרדכי שזה המנהג הנכון שלא לאומרם כלל. וכ"כ הכה"ח על השו"ע שם (אות קנט). ומה שכתב השו"ע 'שום פסוק' אומר הב"ח בסי' קכח שלאו דווקא הפסוקים המוזכרים בגמרא בסוטה אין אומרים, אלא אפילו פסוקים אחרים.

אלא שכל האמור לעיל הוא בזמן שהכהנים מברכים את העם. אולם בזמן שהש"ץ מקריא לכהנים, אין החסרון של עבד שמברכים אותו והוא אינו מאזין, ואז לכאורה יכול הוא לומר את הפסוקים. וכ"כ המגן אברהם (ס"ק לט) והט"ז (ס"ק כה) ואמנם גם בזה הא"ר מפקפק, אולם כמה מן האחרונים יישבו את טענותיו. ומ"מ כתבו כמה מן האחרונים, שיותר טוב לשתוק ולשמוע. וכן מנהג ירושלים (כה"ח שם). וכן הנהיג הגר"א (מעשה רב).

אולם מנהג הנפוץ בצפון אפריקה לומר הפסוקים, אלא שאמור יש לאומרם בזמן שהש"ץ מקריא [ולכן נהגו שהש"ץ מאריך בהקראתו את הפסוקים, ומטעם זה אמרו רק בשבת ויו"ט ולא בימות החול]. כך נהגו במרוקו. וכן מנהג תוניס (ספר עלי הדס פ"ב אות נב, ויעוי' במשנ"ב איש מצליח על השו"ע שם). וכן היה מנהג אלג'יר ולוב [נחלת אבות שחרית אות ס]. והוא כבר מנהג קדום. וזאת יש לדעת שאין אלו הפסוקים שהוזכרו בגמרא אלא פסוקים אחרים שהם מעין כל תיבה מברכת הכהנים [כבר הוזכר המנהג עם פסוקים אחרים במנורת המאור הקדמון בפ"ב, ברכת כהנים בד"ה וכשאומרים הכהנים, שכתב שיאמרו הציבור בלחש על כל תיבה פסוקים מתאימים שהביא שם, רק שלא הם הכתובים היום בסידורים ולא בזמן ברכת הכהנים כפי שהוא כתב שם].

יכולה לברך.

כמות הקוטג' שבמתכון יהיה ניכר ומורגש מאד בעיסה. שימו לב ליחס של כמעט 50% בין הקוטג' לקמח. זה גם ניכר ממש בטעם כיון שהגרגירים של הקוטג' נמסים לתוך הבצק. והם לא נעלמים לחלוטין והאוכל ירגיש 'נקודות' קטנות של גבינה מותכת בתוך הלחמנייה. ולכן ברור ופשוט על פי מרכיבי המתכון והיחסים ביניהם, שברכת הלחמניות הללו היא מזונות.

אין זה חשיב כלל הפקר, הרי אין ההפקר לכל, גם כאשר פתוח, אין מרשים לזרים או לכל החפץ להכנס ולקחת כמה שהוא רוצה ללא שאלות. אלא רק לאחראים על הגן. וזה חייב כדת וכדין בתרומות ומעשרות.

להבדיל מלימון חמוץ שנמצא כל השנה ואין מברכים עליו שהחיינו, הלימון המתוק שונה הוא גם ראוי לאכילה, וגם נמצא עונה קצרה, וגם שונה בצורתו ומברכין עליו ברכת שהחיינו. [לידיעה, הלימון המתוק הנקרא בערבית לימון חילאו איננו הלימון או הליים הידוע, הוא יותר נראה כמו תפוז פחוס יותר. ואין בו חמיצות ואדרבה יש בו מתיקות. אולם אם משאירים אותו פתוח מתרבה בו המרירות. והוא מצוי חודשיים עד שלושה בתחילת החורף].

אכן כפי שציינתם נפסק בסי' רב סעי' ז שעל פירות מרוסקים יש לברך בורא פרי העץ, והביא הרמ"א שי"א לברך שהכל, וטוב לחוש. וסיים שאם בירך בופה"ע יצא, שכן נראה עיקר. ובכל אופן באמת כתב בספר חוט שני [וכבר קדמו הבא"ח] שאם רואה מראש שיש חתיכה שלא התרסקה, יברך עליה כברכתה ויכוון להוציא כל שאר הרסק. אבל למעשה גם במקרה שלך שהוא להיפך, ודאי שאם כבר בירך שהכל, הגם שנמצאה חתיכה בפנים, מכל מקום נפטר בברכת שהכל, שעל הכל אם בירך שהכל יצא.

ברכות השחר וברכות התורה. ברכות פסוקי דזמרה [ברוך שאמר וישתבח] כיון שיש להם זמן קצוב, על כן למנהג הספרדים נשים אומרות את פסוקי דזמרה ללא שם ומלכות שבברכות. קריאת שמע, כיון שיש בה קבלת עול מלכות שמים יש ללמד את הנשים לאומרה, אף שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. תפילה עמידה, גם נשים חייבות [תפילה אחת ביום, וטוב שתי תפילות ביום שחרית ומנחה, אולם ערבית פטורות. ואם היא מטופלת בילדים, די לה בתפילה אחת ביום].

המאחרים לבית הכנסת יש לגביהם סעיפים בשולחן ערוך (או"ח סי' נב ועוד) כיצד לנהוג ומה לדלג כדי להתחיל תפילת עמידה עם הש"ץ. לרוב הפוסקים, אם תתחיל עמידה עם הש"ץ בזמן החזרה, גם תיחשב לך תפילה בציבור, ואז כל ההמשך תתפלל ביחד עם הש"ץ, כולל קדושה ומודים, וזאת אפשרות לכתחילה באם אתה מאחר להתחיל את תפילת העמידה איתו. בכל מקרה אחר, זה ייחשב עבורך תפילה ביחיד, ואם יש מנין אחר, תלך ותתפלל עמם, או תמתין להתחיל תפילת עמידה איתם.

מבואר בהלכה (משנה ברורה סי' קצח ס"ק א) שאפילו רק שתה ולא אכל עונה ברוך שאכלנו וכו' ולגבי עשרה במקרה כזה נשאר הפמ"ג בספק, יעוי"ש.

התוכן הוא העיקר והברכה היא בהתאם. אם אורז יברך מזונות, אם בשר שהכל, ואם מעורבב יברך על העיקר, ובדרך כלל הבשר הוא העיקר.

שאלתך מבוררת בשו"ע או"ח סי' קכד סעי' ח. שם מרן השו"ע כותב שלא יענה אמן יתומה דהיינו שהוא חייב בברכה זו, ושליח ציבור מברך אותה, והוא יודע שעכשיו עונה אמן על ברכה זו, רק שהוא לא שמע אותה, זו נקראת אמן יתומה לדעת השו"ע. כאשר הרמ"א החמיר גם בברכה שהוא לא מחויב שלא לענות אמן אם לא יודע באיזו ברכה אוחז השליח ציבור והוא לא שמע. הנה אם כן כיון שכבר התפללת יצאת ידי חובה, וכעת אתה בחזרה, הגם שאינך יודע באיזו ברכה נמצא הש"ץ, וגם לא שמעת, מכל מקום לשו"ע מותר לך לענות, ולרמ"א יהיה מותר לענות רק אם אתה יודע באיזו ברכה הוא אוחז. [ויש מחמירים בחזרת הש"ץ, שצריך לדעת ולשמוע, ראה משנ"ב שם (ס"ק לג) וראה כף החיים (אות מז), ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספרו הליכות עולם (ח"א עמ' קצה) כתב שאם אינו יודע יש לחוש ולא לענות, ורק אם יודע ולא שמע מתחילתה עד סופה, יהיה מותר לענות, יעוי"ש].