להלן ציטוט מספרי עץ השדה – הלכות ערלה בפ"א:
פירות ערלה חובה לשרפם, ואם אינם ראויים לשריפה [כגון משקין] חובה לקוברם. ויש חולקים שאין חובה לשרפם, אך יש לבערם מן העולם כדי שלא יבואו לידי תקלה. ויש אומרים שהגם שאין חובתם בשריפה, מכל מקום אם שרפם קיים מצוה. והעיקר להלכה כדיעה ראשונה שחובתם בשריפה, או בקבורה אם אין דרכם בשריפה. החובה לשרוף היא על פירות שחנטו ושם ערלה עליהם, ויש שהצריכו להורידם מן העץ, ולשרפם. ויש אומרים שיש להוריד את גידולי הערלה בעודם פרח. אמנם העיקר להלכה הוא, שהחיוב להוריד את הפירות אינו אלא לאחר שחנטו וחל עליהם דין ערלה. ואם הוריד את גידולי הערלה בעודם פרחים, אין חלים עליהם דיני ערלה ואין חובה לשרפם. ע"כ.

מקור הדין הוא מדברי הרמב"ם בהל‘ מאכ"א פט"ז הכ"ז כתב להלכה את דברי המשנה בסוף תמורה שהערלה דין הפירות שלה שישרפו והמשקין שיקברו. וכתב המשאת משה [ח"א אה"ד ס"כ ד"ה האמנם] להוכיח דלהרמב"ם אין מצוה בשריפת ערלה, ולא אמרו שישרפום אלא כדי שלא יבוא ליהנות מהן, שהרי בספר המצוות [מצוה צ‘-צ"א] מנה הרמב"ם מצוה לשריפת נותר וטמא, ואילו ערלה וכלאי הכרם לא מנאן אלא באיסור אכילה והנאה ולא במצות שריפה. וכ"כ החתם סופר [בשו"ת יו"ד סוס"י רפ"ו]: "לא מצאתי בש"ס שמחויב אדם לשרוף ערלה, ורמב"ם נמי לא מייתי לה במקומו כלל, אלא בהלכות פסולי המוקדשין דרך אגב, אשר מזה נ"ל שאין ציווי לבער ערלה בשריפה, אלא שאסור בהנאה וסגי ליה בשריפה להתיר אפרן, אבל שיהיה מצוה לשרפן לא מצאתי, וכן לא ראיתי מעולם לרבותי ששורפים, רק הניחום וירקבו". וכ"כ באו"ח סי‘ ק"פ. וכ"כ בשו"ת בנין ציון [סי‘ ק"א] ובס‘ לשון זהב [סי‘ י"ב- י"ג] כתב לבאר אמאי השו"ע והטור השמיטו דין שריפת הערלה, וכדהקשה בספר בית הילל [סי‘ רצ"ד], דערלה לא בעיא שריפה אלא מדרבנן, וכ"כ בערוך השולחן [רצ"ד אות ג‘].
ובוודאי שאם אין אפשרות בשריפה, או מ"ד שאין צריך שריפה, מ"מ בוודאי שאסור לבזותם, כגון להשליכם לארץ או למקום המטונף ולדרוך עליהם, משום ביזוי אוכלים. ומי שרואה אינו יודע שהם איסורי הנאה. פמ"ג באו"ח סי‘ קעא סק"א באשל אברהם. ובס‘ שמן המשחה ח"ב עמ‘ רמו הביא בשם הרב פעלים שהקשה מהגמ‘ בפסחים לג ע"ב ששמן ופת של תרומה טמאה זורקו בכלי מאוס, ופסק כן הרמב"ם בהל‘ תרומות פי"ב ה"ב, הרי שמותר להתנהג בה בביזוי. והרב בעל שמן המשחה תי‘ שיש לחלק בין אם משליך בפרהסיא או בפני רבים שאסור, לבין אם משליך בביתו שמותר. אולם הגרש"ז אוירבך [מובא בשמירת שבת כהלכתה פ"כ הערה צח] ביאר שדברי הפמ"ג אינם אלא בערלה, אך לא בחמץ שציותה עליו התורה לבערו ולהשביתו. ומשום כך נהגו להשליך את החמץ הנותר בשירותים בערב פסח שחל בשבת וראה עוד מש"כ בזה להלן בפרק עשירי.
אלא שהעיקר להלכה שחובתם בשריפה, שהרי מצות שריפה בערלה נלמדת בהיקש מכלאים שבו נלמד חיוב שריפה מהפסוק "פן תוקדש" [רש"י בתמורה לג ע"ב, רדב"ז בהל‘ מאכלות אסורות פט"ז הכ"ז], ובכלאים חייב לעקור את המחובר כדי לשורפו. והנה מקור הדין הוא מהמשנה בסוף תמורה [ל"ג ע"ב] שאת הערלה, את שדרכו להשרף, ישרף. ואת שדרכו להקבר, יקבר. והנה בתשובה שהתפרסמה בתנובות שדה גליון מס‘ 39 הארכתי להוכיח שכל הדוגמאות שנקטה המשנה שם יש מצוה בשריפה ואין זה רק משום חשש לתקלה. וכתבתי שאפשר לבאר את הדברים גם בדעת רש"י שם, ועי"ש. ורבינו הרמב"ם כתב דין זה להלכה בהל‘ מאכ"א פט"ז הכ"ז שפירות הערלה בשריפה, ומשקים שא"א בשריפה, יקברו. וכ"כ באורחות חיים לר"י מלוניל ח"ב סוף הל‘ ערלה, ובכלבו סי‘ צב, וכ"כ רבינו יונה בשערי תשובה ש"ג אות פג. וגם בשו"ע לגבי חלה וכלאי הכרם ציין שחובתם בשריפה, אולם בערלה שתק ולא כתב מאום, ועי‘ בפי‘ הבית הלל על גליון השו"ע יו"ד ריש סי‘ רצד. אולם לענ"ד אין בשתיקתו של השו"ע להכריע דין מפורש שנזכר במשנה וברמב"ם. ועוד שקשה מאד לחלק בין כלאי הכרם וערלה שהרי הוקשו זל"ז. ועו"ע בשו"ת חת"ס או"ח סי‘ קפ שכתב בתו"ד שאע"ג שמהתוס‘ בתמורה נראה שיש מ"ע בהשבתתן, מ"מ הרמב"ם לא הזכיר זאת בהל‘ ערלה [ואמנם בהל‘ מאכ"א הזכיר זאת וכאמור], וגם לא ראה מרבותיו שנהגו לשרוף. ולכן כותב שאין מצוה חיובית לבערו, אולם אם מבערו מקיים מצות עשה, ועו"ע בחת"ס ביו"ד סו"ס רפ"ו, ודוק. ועוד יש להוכיח מהסוגיא בסוכה דל"ה ע"א לענין פסול אתרוג של ערלה, וכתבו שם הראשונים [הר"ן, הרמב"ן והראב"ד] שהאתרוג פסול משום שחובתו בשריפה וכתותי מיכתת שיעוריה. ועו"ע בביאור הגר"א על שו"ע אבעה"ז סי‘ קכ"ד ס"ק ב ודוק. ועו"ע בחזו"א דיני ערלה אות מ. אולם כאמור פשט דברי המשנה וכן פסק הרמב"ם שמצוותו וחובתו בשריפה, ומכל מקום אם א"א בשריפה מכל טעם שהוא, יקברם. וכ"כ הר‘ מיכל מונק המובא בבנין ציון הנ"ל והוכיח דלשון התורה "פן תוקדש" דדרשינן "תוקד אש", אינו לאיסור הנאה בלבד אלא למצות שריפה, וכ"כ המהר"ם שיק [או"ח סי‘ ר"ח] דערלה מצותה בשרפה ובפרט בארץ ישראל, ומה שכתב החת"ס בשם רבותיו אינו אלא בערלת חוץ לארץ. וכ"כ במנחת חינוך מצוה רמו סקט"ו, ובשו"ת מהרש"ג [ח"ב סי‘ רמ"ה], ובס‘ תורת הארץ [פ"ט אות ל"ד], והמלבושי יו"ט [קונ‘ חובת קרקע סי‘ ג‘] הביא את דברי היד אברהם שכ‘ דהשמטת השו"ע לדין שריפת ערלה הוא משום דס"ל דערלה בזה"ז דרבנן, ודחה דבריו, דערלה דאורייתא ובשריפה, וכן השיג בס‘ נטע הארץ [עמ‘ רט"ז] על דברי היד אברהם, וכן דחאו מרן בשו"ת יביע אומר [ח"ו סי‘ כ"ד]. וכ"כ מהרש"ם בדעת תורה [הל‘ ערלה ס"א], וכ"כ החזו"א [דיני ערלה אות מ‘] דערלה מצותה בשריפה. וראה עוד בשו"ת חלקת השדה כרך ג מש"כ בזה לגבי שריפת תרומת חלה, וראה עוד במ"ש ידידי הגרא"ג שליט"א בתנובות שדה גליון המאה, שהעיקר להלכה שערלה מצוותה בשריפה, עי"ש.

העיקר להלכה שצריך נקב בשיעור 2.5 ס"מ ובדיעבד 2 ס"מ כדי שלכתחילה נחשיב כנקוב, וצריך שיהיה כך לאורך כל זמן גידולו.
בדיעבד העליתי בשו"ת חלקת השדה כרב רביעי בערלה (סימנים ח-ט) שאמרינן להלה צירוף נקבים ושק יוטא לדעת השו"ע לא מנתק לענין ערלה.
אלא שמלמעשה אינני מתיר בפועל עד שיוודע ע"י איש נאמן כגון משגיח או ירא שמיים אחר שאכן כל העת זה היה על הקרקע ודאי ולא על שטח מנתק או שולחן חימום וכיו"ב.

כבר דנו בזה האחרונים, ראה בשו"ת נטיעה של שמחה [להגרי"ד הלוי במברגר, סי‘ ע‘], שכתב טעם לאסור בחו"ל, דאע"ג דמצוות לאו ליהנות ניתנו, מ"מ לדעת הרז"ה במילי דרבנן לא אמרינן הכי, ולדידם [יושבי חו"ל] יו"ט האחרון מדרבנן הוא. ועוד הוסיף טעם לאסור אף בא"י, דאף דמצוות לאו להנות ניתנו, היכא דישנה הנאת הגוף שאני, וכדמוכח מסוגיא דהנודר מן המעיין דאסור לטבול בו אף טבילת מצוה, וה"נ הכא ישנה הנאת הגוף והרחבת הדעת לאדם מנויי הסוכה. וכ"כ בקובץ התורה והארץ {ח"ה עמ‘ ר‘ ואילך}, גם משום הנאה דמשתרשי ליה ועוד עי"ש. ומ"מ העלה שם דהנמצא בסוכה שיש בה נויי סוכה דערלה, יכול להסתכל בהם. ומאידך בשו"ת שבט הקהתי {ח"ג סי‘ קצ"ו} העלה להתיר, משום דמצוות לאו להנות ניתנו, ובלבד שלולי כן לא היה תולה דבר אחר עי"ש.

לא אכנס ביריעה הקטנה כאן למתן תשובה, ועי‘ במה שכתב ידידנו היקר הגרי"צ שליט"א בספרו תורת ערלה שיצא לאור בהוצאת המכון, ועי‘ בספרי עץ השדה ערלה פרק ה מה שכתבתי בסעי‘ טז – עצי פרי הנטועים לנוי, במקומות ציבוריים, יש להחמיר ולמנות להם שנות ערלה, עד שיוודע בוודאות, שכוונת הרשות שנטעה את האילנות הייתה רק לנוי העצים וכלל לא להנאה מן הפירות, וניכרין הדברים, ואותה הרשות אף אינה עושה כל פעולה לטובת הפירות, שאז אכן יהיה פטור מערלה. ובהערה שם ביארתי את פרטי הדינים. ובאותו פרק בהלכה טו, כתבתי את הדין בנוטע ליהנות מנוי הפירות, והבאתי את דיעות הפוסקים בזה והכרעתי להלכה, בזה"ל: הנוטע אילן כדי להשתמש בענפיו לצל בלבד, וניכר הדבר, פטור מערלה. והוא הדין בנוטע את העץ כדי להשתמש בעץ או בענפיו לנוי בלבד, וניכר הדבר, פטור מערלה. ואם מטרתו לא להנות מן העץ או הענפים, אלא ליהנות מהפירות הגמורים, אולם לא למטרות אכילה אלא לשאר צרכים, להלכה יהיה חייב בערלה וראה בהערה שם מה שהארכתי בזה.
ולכן למעשה אה"נ, אם יש פעולה כלשהו לטוב הפירות שהעירייה עושה יש להחמיר ולמנות שנות ערלה, וכל זה יש לדון גם בנוטע ברשות הרבים, ובנוטע לרבים, ואמנם יש למקילים מהיכן לסמוך על הרבה צירופים, אולם למעשה לענ"ד העיקר להלכה כפי שכתבנו שם.

למעשה אנו מקילים שניתוק לזמן לא הוי ניתוק, ולכן בפועל אנו מקילים במעבר עץ באמצעות רכב, אם הזמן שהוא שהה ברכב היה לצורך ההעברה בלבד, ובזמן ההגעה למשקום השתילה החדש, הוא הורד מייד לקרקע. ולכן באם התקיימו שאר התנאים הנצרכים יש מקום להקל וכדעת גדולי הפוסקים.

מה שניטע לאחר ראש השנה תשס"ט, מונה את שנת תשס"ט כשנה ראשונה, תש"ע שנה שניה, תשע"א שנה שלישית, ובשנת תשע"ב עובר משנת ערלה לשנת רבעי. י"א שרק החל מט"ו בשבט, של תשע"ב כל הפריחות החדשות יצאו מערלה, ויש אומרים שמונה מיום ליום, כלומר אם השתילה הייתה לדוגמא בר"ח חשון תשס"ט, אז יוצא מערלה באותו תאריך בשנת תשע"ב. למעשה יש לרדת למטע, בערב טו בשבט ולהוריד את כל הפרחים שכבר נפתחו, את הסגורים לגמרי אפשר להשאיר, וכל אותם פירות שיצאו לאחר טו בשבט, הם כבר אינם ערלה, אולם אין לדונם לגמרי כדין רבעי ולפוטרם ממעשרות, ולחללם עם ברכה, כיון שסוף סוף יתכן שהצדק עם המוכר והם היו במצב שאפשר למנות את השנים שהם שהו בגוש, ולכן יש לנהוג את שניהם ובלי ברכה. כלומר להפריש תרו"מ מן היבולים ולהוסיף את נוסח החילול של נטע רבעי, ואת שניהם לבצע ללא ברכה מספק.

א. ערלה אסורה הן לך והן לשכן שלך, ואסורה בהנאה כלל, ולא הצלחתי להבין מהשאלה מדוע מה שיהיה אסור לך, יהיה מותר לשכן שלך?
ב. גודל של עץ איננו נקבע לפי גודל ולפי אמירת עובדי המשתלה, וגם אם לא נפקפק באמינות של אף אחד, יש לזכור כי מעבר מעציץ שאינו נקוב לנקוב, או בתחילת עונת העץ שמים על שולחנות או על יריעות וכו‘, כל אותם מעברים משנים את הגדרת העץ. חובה לדעת כי כדי למנות שנות ערלה, יש צורך שבמשך כל התקופה היה העץ בתוך עציץ נקוב [עם חור בקוטר של 2.5 ס"מ] במשך כל התקופה עם קשר עין עם הקרקע ללא כל הפסק בניהם.
ג. כל עוד שאין לך בטחון שאכן אלו פני הדברים כגון משגיח כשרות במשתלה שמאשר לך נתונים אלו, עליך למנות שנות ערלה מיום שאתה נטעת את העציץ אצלך.
ד. מנין שנות הערלה אינם שוים, ועל כן אם תוכל לפרט בדיוק את תאריך השתילה שאתה שתלת, ובע"ה נשיב לך את התאריך המדוייק אימתי זה יוצא משנות ערלה.

שנה טוב ומבורכת

הלכה למעשה גם אני נבוך בזה, מצאתי זנים שלכאורה בוודאי יש לחוש בהם לערלה, ומצאתי זן שהנטייה שלי שאין בו ערלה, הלכה למעשה אין לי דברים ברורים, אני מקווה שעוד כשנה נסיים בע"ה איזה מחקר הלכתי סביב העניין והדברים יהיו ברורים יותר.

נטיעה של שנת תשס"ט כלומר אם נטעת עד ט"ו באב של שנה זו, הפירות יוצאים מערלה בשנת תשע"ב לאחר ט"ו בשבט. כלומר כל הפריחות שיפתחו לאחר ט"ו בשבט של תשע"ב יצאו משנות הערלה וייכנסו לשנת הרבעי. ואם נטע בין ר"ה לבין ט"ו בשבט נכנסו למחלוקת הראשונים יש אומרים שמונה מיום ליום כלומר בתשע"ב באותו יום שבו התבצעה הנטיעה ויש אומרים שבכל מצב מחכים לטו בשבט. מכל מקום חסר בשאלה הנתון מניין לך עץ בתחילת שנה ראשונה שלאחר השמיטה, האם זה היה בעציץ נקוב והיה מונח על האדמה בכל שנת השמיטה כלומר ששנתו היא תשס"ז, ובאם אכן אלו הנתונים ובזמן הנטיעה לא התפורר הגוש, אזי הפירות יצאו כבר מערלה, ומאידך אם זה היה בעציץ שאינו נקוב או נקוב והיה מונח על משטח מנתק הדין הוא כאמור לעיל. ובכל מצב של ספק, אזי כל הפירות שיחנטו לאחר ט"ו בשבט של תשע"ב עליך לחלל את קדושתם על המטבע, ומספק אף להפריש מהם תרומות ומעשרות, והכל ללא ברכה.

אכן, הדבר אפשרי ובתנאי, שמוציאים את העץ עם גוש שלם בגודל של פח אשפה ביתי. מכינים את הבור השני, מעבירים את העץ עם כל הגוש יש לבור הזני ומכסים בעפר. באם העץ נקלט, כדבעי אין צורך למנות ערלה מחדש. ואז פעולה זו יכולה לעשות ע"י יהודי. וככלל בהוצאת עצי פרי ככל שאפשר ע"י גוי כשיהודי על גביו מפקח, עדיף.

באם הנטיעה היא אכן לנוי, אולם בחרו בפירות אלו כיון שגם הם חשובים ודעת האנשים על הנוי ועל הפירות, בכה"ג חייב בערלה, וחייב גם במעשרות באם אין זה הפקר לכולם, [רק לחברי היישוב בלבד – אין חשוב כהפקר]