שאלת חכם חצי תשובה, כאשר תעי' בגמ' בראש השנה שציינת, תמצא שהביאו גם הפסוק מקצה שלש שנים, ואכן כל שלש שנים, זה אותו מעשר שהוא יחידי כמבואר בגמ' שם. וראה במפרשי התורה על הפסוק הזה (דברים יד, כח) מקצה שלש שנים, ראה באבן עזרא שם, וברשב"ם ועוד. ובפסוק השני המובא שם והוא מפרשת כי תכלה המופיע בפרשת כי תבוא, גם הוא מעשר תבואתך, כפי הפסוק בפרשת של מקצה שלש שנים, שגם הוא בלשון מעשר תבואתך, ושניהם מדברים על המעשר הבודד שיש כל שלש שנים. וראה בפירוש הרא"ם על הפס' בפרשת כי תבוא (פס' יב) שביאר: אבל בשנה השלישית, מפריש מעשר ראשון ומעשר עני במקום מעשר שני, וכן בזה הסדר בשלש שנים השניות של שמטה, שבשנה הרביעית, מפריש מעשר ראשון ומעשר שני, וכן בחמישית, ובששית מפריש מעשר ראשון ומעשר עני, במקום מעשר שני. אי נמי שלישית דהכא, לאו בשלישית דשמטה קמיירי, אלא בשלישית של שלש שנים הראשונות של שמטה, ובשלישית של שלש שנים הבאות אחריהן, שהן השלש שנים השניות של שמטה, שהן נוהגין במנהג השלש שנים הראשונות במעשרותיהן. ע"כ. כלומר הכתוב כאן שלישית הכוונה למקצה כל שלש שנים שהם שלישית ושישית. ועוד יש להאריך, אולם אלו עיקרי הדברים.

שלום, למעשה, בפירות הסטטוס משתנה רק לאחר טו בשבט. שאז כל הפירות שיחנטו לאחר טו בשבט יהיו מעשר שני. וכל האחרים ימשיכו מעשר עני. מאידך אתרוג למרות שהוא פרי והתאריך שלו טו בשבט, השלב שלו היא לקיטה, ולכן כל שיילקטו אותו לאחר טו בשבט כבר יהיה מעשר שני. ופירות הדר, יש מי שהשווה לאתרוג ויש מי שדן אותם כשאר פירות, אז נכון להחמיר וכל מה שילקטו לאחר טו בשבט יפרישו מספק ויאמרו אם צריך שני ואם צריך עני, כמו שכתוב בנוסח. אבל בוודאי כעת שאנחנו לפני טו בשבט, כל הפירות ללא יוצא מן הכלל, עדיין מעשר עני.

הזיתים שהינך מוסק היום חנטו בשנת תשפ"ה שהייתה שנת מעשר עני, ועל כן מעשרים מהם מעשר עני.

אכן בתשובה שם כתבנו שהעיקר להלכה מתנות עניים נוהג בארץ ישראל מן התורה גם בזמן הזה, והבאנו גם הדעות החולקות. ולמעשה כתבנו שצריך בעל המטע להודיע לעניים או לנציגיהם את יום הקטיף, והם יבואו לקחת את שלהם, וכן ראוי לנהוג כל מי שיראת ה' בלבבו.

אמנם זאת יש לדעת, שיש דברים שמצוותם להניח בשדה וללכת, ואין חובה להביאם אל העני שמצות עזיבה נאמר בה, ובזה איירינן לגבי לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות. וכל זה להבדיל ממעשר עני שיש בו דין נתינה ובדומה למתנות כהונה. ולפי"ז קיי"ל בגמ' בחולין (קלד ע"ב) לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים, וממילא אין ענין להשאירם בשדה אם אין עניים שיבואו לקחתם, ולהביא אליהם אין חובה, וכך פסק רבינו הרמב"ם בהל' מתנו"ע (פ"א ה"י).

למעשה – במקומות שמצויים עניים יהודים, חייב להניח המתנות, ואם לא באו עניים אינו חייב לקחת להם את המתנות, אלא יכול לקחתם לעצמו, והם פטורים מתרומות ומעשרות. ומאידך במקומות שאין מצויים עניים יהודים, פטור מלהניח כלל את המתנות, ויקחם לעצמו, וחייב להפריש מהם תרו"מ וכשאר הפירות.

על סוף דבריכם, חלילה מלחשוב כך, גם הרבנות נוהגת על פי ההלכה ולא מפרישה מפירות  רקובים.

לגבי מעשר עני, מה ששאלת אם לפדות, חשוב להדגיש שמעשר עני זה נתינה ולא פדיון לא שייך פדייה במעשר עני. ולמעשה בכל מה שיש לכם ספק למעשה מעיקר הדין אתם פטורים מלתת לעניים, כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה. אמנם כתבתי בכמה מקומות (ראה בביכורי שדה הל' מעשר עני, ובפסר קצירת השדה בפרק העוסק במע"ע) שראוי להחמיר גם בספק טבל רק במעשר עני שנאמר צדק משלך ותן לו. אמנם אין זה מעיקר הדין.

אולם לגבי חו"ל יש עוד להוסיף ולומר שכל תוצרת שמשווקת לחו"ל גמר המלאכה שלה על מנת להוציא לחו"ל ובכה"ג יש שפוטרים לחלוטין [כדברי המהרש"ם והיביע אומר ועוד], ואם כן גם המפרישים תרו"מ יעשו זאת בלא ברכה, ולגבי מע"ע יש עליהם הכלל של הממע"ה.

יש דעות בפוסקים האם בלימונים הולכים אחר לקיטה כבאתרוג, וכיון שנלקט לאחר טו בשבט יש לעשרו רק מעשר שני [בנידון שאלתך]. או שדין הלימון כדין שאר פירות ולפי תאריך שאלתך נראה שהגיעו לשליש בישול לאחר טו בשבט, אא"כ הם צהובים גדולים ששהו על העץ זמן רב לאחר בישולם ואז יתכן שהביאו שליש בישול לפני טו בשבט. ויש שהחמירו מספק לנהוג כבשניהם.

והלכה למעשה אם הלימונים גדולים וצהובים ויש חשש שהביאו שליש בישול לפני טו בשבט וליקטת אותם אחרי טו בשבט, רצוי להחמיר ולהפריש את שני המעשרות בדרך תנאי, שתאמר אם צריך מעשר שני וכו‘, ואם צריך מעשר עני וכו‘.

מחיר ממוצע לק"ג אבוקדו היום זה 10 ₪. 1,450= 14.5 ₪ חילול מעשר שני 9 אחוז מכלל התוצרת: 1.305 ₪  כך שאין בעיה עם הפרוטה שהיא כיום [1 ינואר בסך 24 אג']. אלא שטעות אחת גדולה טעית, אין מעשר שני באבוקדו, כל הפירות עדיין מעשר עני. אז כל מה שעשית אין לזה משמעות. פשוט להפריד בצד 130.5 גרם. ולקרוא לו שם של מעשר עני [ובתנאי שאיננו הצד שכבר קבעת לו שם של מעשר ראשון [כמו שכתבת ששמת בצד את המעשר שני], ולתת אותו פיזית לעניים.

או להתקשר כעת לבית המעשר [039030580] ולעשות מנוי גם על מעשר ראשון ללוי שאתה חייב לתת לו פיזית 145 גרם. וגם לעני שאתה חייב לתת לו 130 גרם. ובאמצעות הלוואה מראש יש לך הסכם, שאתה משאיר הפירות אצלך והם מתקזזים מההלוואה.

אם חתמת, וקל וחומר שג‘ פעמים ראשונות זיכית לעני ע"י אחר, אז אמנם יצרת "מכירי" עניים להקנאה, אולם כיון שהעני לא קיבל את ההלוואה מראש, כיצד תתקזז איתו? וכל האפשרות להתקזז בסכום נמוך [שליש דמיו] זה אם הוא קיבל מראש את הכסף כהלוואה וכיון שזו הלוואה בתנאים מיוחדים לכן מותר להוזיל לו. ולכן ראשית תזדרז למשלוח. שנית על העבר יש לבדוק את כמות הטבל ודאי שהפרשת, ועם נתונים אלו תפנה לבית המעשר שיסייעו בידיך לחשב. [ובמקרה הזה שהקנית לעני בנוסח שאמרת יש חובת נתינה, רק שהחשבון יהיה בפועל ולא בקיזוז].

סוגי הספיקות הם רבים מאד, ולעיתים זה תערובת ששם להלכה עושה מעשר שני שחמור יותר, ולעיתים זה ספק כפי הקיים בתחילת שנה, ולכן אין כל הספיקות שווים גם לגבי קריאת שם וגם לגבי נתינה, ובאריכות מרובה פירטתי בספרי ביכורי שדה על הלכות מעשר עני את סוגי הספיקות השונים. ובתמצית בספרי קצירת השדה בפרק טו שם הבאתי בקיצור את סוגי הספיקות השונים ומה הדין בכל אחד מהם. ולגופו של ענין במקרה שלפנינו, בסוג הספק הזה התנאי שאומר הוא הנצרך, והוא היעיל למקרה שלפנינו.

מקורם של דברים הם, בגמ" גיטין (דף ל" ע"ב) וכ"פ הרמב"ם להלכה בהל" מעשר (פ"ז הל" ה) והביא הדברים מרן בב"י (יו"ד רנ"ז) ובשו"ע הביא את הדין הרמ"א להלכה (שם סעי" ה). והנה בהלואה זו מצינו כמה חילוקים מהלואה רגילה שבין אדם לחבירו. וזאת מהטעם שתקנה מיוחדת לטובת העניים תקנו כאן חז"ל, וכפי שכותבים הראשונים עמ"ס גיטין שם, "תקנה התקינו כדי שימצאו מי שילוה אותם" וכ"כ הרמב"ן, רשב"א, ריטב"א והר"ן על הסוגיא בגיטין שם. והלואה זו אפשר לעשותה הן בשטר והן בעל פה וכ"כ הרמב"ן שם. והנה מהותה של הלוואה זו היא שהמפריש ילוה לאיזה עני מראש סכום כסף, הן בשטר והן בע"פ, ויתנה עמו שבכל עת שהוא מפריש מפירותיו, הוא ישתמש בפירות המעשר עני לעצמו, ובזה ינוכה חלק מסכום ההלואה כפי ערך פירות המעשר, ובכל פעם שמפריש מעשר עני, יקנה את הפירות לעני באחד הקנינים המועילים [=כדי שיקיים את הדין לכתחילה של "הן ולא דמיהן" וכמבואר לעיל. ואת הקניין יעשה בזיכוי ע"י אחר, או קנין אגב, וכל זה בשלש פעמים הראשונות, כיון שאחר הפעם השלישית כבר העני נחשב "מכיר" של המפריש, והוא קונה מיידית ללא צורך בביצוע קניני, ועי" בספרי "ביכורי שדה" סוף פרק חמישי שהוכחתי באריכות שהעיקר להלכה שיש דין "מכירי עניים" וכן העיקר הלכה למעשה]. וישוב ויזכה בפירות לעצמו, והם ישמשו כתורת פרעון על ההלואה. וכאשר יושלם פרעון ההלואה באמצעות המעשר, ילוה לעני סכום כסף נוסף ע"פ הצורך. והנה כאמור יש מספר חילוקים בהלואה זו משאר הלואות, ואנקוט כמה מהם: א. העשיר העני, אינו מפריש עליו ואפי" הלוהו בבית דין, ומ"מ זכה העני במה שבידו ואין המלוה מקבל כספו בחזרה, ומקור הדין מהתוספתא (פ"ג ה"א), ובגמ" בגיטין שם, וכ"פ הרמב"ם להלכה (הל" מתנו"ע פ"ד ה"ד). והטעם הוא שהמלוה לא נתן את ההלואה ע"מ שיפרע אותה, אלא על דעת שיפריש את מעשרותיו ע"ז, ואם העשיר הוי כנשתדפו שדותיו וכדלקמן. ב. המלוה מעות את העני, אין המלוה יכול לחזור בו מההלואה ואפי" לא באו עדיין הפירות לעולם. אבל העני, יכול לחזור בו אפי" כבר באו הפירות לעולם, כל עוד שהמפריש לא הפריש עליו. ויפרע את החוב במזומן להמלוה. אלא שמקבל על עצמו מי שפרע. ומקור הדין מהתוספתא ובגמ" שם, וכ"פ הרמב"ם להלכה. וטעם הדברים כתב רש"י בגיטין שם, שהרי כספו בידו וזה לא היה יכול למשוך הימנו כלום שנגלגל עליו טענת לא משכתי, והרי על דעת שלא ימשוך נתן כספו וגמר והקנה. ועוד הביא במאירי שם טעם בשם הראב"ד, שאין זה מכר גמור אלא הלואה וכאפותיקי מפורש. ועי" בפני יהושע עמ"ס גיטין שם בד"ה אמר רב פפא ובד"ה אבל כהן. אלא שכאמור זה כל עוד שלא הפריש עליו המלוה, אך אם כבר הפריש עליו כבר נשלמה העסקה ואין כבר אפשרות לחזור, וכ"כ המאירי שם על הסוגיא. אלא שכשהעני חוזר בו מקבל עליו מי שפרע, וכ"כ בערוה"ש (זרעים סי" ק"ו סעי" ט"ז). ג. אם נשתדפו שדותיו של המלוה. ואין לו מעשר עני לתת לעני הלווה, אינו יכול לבקש מהלוה את מעותיו בחזרה, וזכה העני במה שבידו. וכמו"כ אם ראה המלוה שנשתדפו שדותיו, והתיאש מן ההלואה, ושוב נתקנו שדותיו אינו יכול להפריש ע"ח ההלואה כיון שקנאה כבר העני, לאחר יאושו של המלוה , וכל זה מבואר בגמרא בגיטין שם. ועי" רש"י שם, וברמב"ם שם. ויאוש דאמרינן, כתב רש"י שם שאמר וי לי לחסרון כיס, וכ"כ במהרי"ק שם על הרמב"ם. ועי" בפני יהושע על הסוגיא שם בד"ה נתיאשו מה שתמה בד"ז, ועי" במה שתמה על תמיהתו במהרי"ץ חיות בגיטין שם. ד. המלוה מעות את העני, ולא הפריש פירותיו עד שעברה שנת שמיטה, אין השביעית משמטתו, שאין זה כשאר הלואה . ודין זה מבואר בתוספתא ובגמ" שם, ופסק כך הרמב"ם להלכה. וכתב המאירי שהטעם דלא קרינא ביה לא יגוש שהרי אינו יכול לתובעו כלום. והוסיף המהרי"ק (על הרמב"ם שם), שזה דמי למלוה לחבירו לעשר שנים. ואמנם יכול המלוה להתנות מראש עם העני הלוה, שאם לא יהיה לו יבול בכמות הצפויה. העני יחזיר לו את יתרת ההלואה, שהוא לא הפריש עליה. אלא שאז הלואה זאת הופכת להיות כהלואה רגילה, וא"א לחשבה כשער הזול, והשביעית משמטתה וכ"כ בערוך השולחן (זרעים סי" ק"ו סעי" ט"ו). ועוד פרטי דינים שונים מדיני הלואה נאמרו, אולם בדוגמאות שנקטתי מצאת תשובות לשאלותיך.