דגי סלמון שמקורם מנורבגיה, אין בעיית תולעי אניסאקיס כיון שמקורם מכלובים ולא מהים הפתוח [וכן בכלובים ממדינות אחרות כגון צ'ילי ועוד]. ולכן אין לחוש לתולעים בבשר הדג. גם אם אין כשרות כלל או שיש את הכשרויות שאינן מקפידות על תולעים בדגים והם הרוב המוחלט של הכשרויות המהדרין היום.

מאידך יש כינה חיצונית שנמצאת על עור הדג ללא חדירה, ולכן לאחר שטיפה היטב וק"ו גירוד כל עור הדג אפשר להיות רגועים ולהשתמש ללא חשש.

דגי הרינג, לצערי אין כל אפשרות בטוח כולל כל הכשרויות וכל האופנים. הגם שיש אפשרות לכך אם יקחו את פילה הדג שמפולט כדג טרי, ולא כקפוא, וינקו מיד את דפנות הבטן, ולעיתים אכן יש עיבוד כזה והוא נקי, אךלצערי הרוב אינו עושה כך.

רק אציין שכמוצר סופי לאחר שהוא כבר חתוך ומוכן לאכילה, אופן הבדיקה קשה, ויש מגדולי ישראל שהתירו להתמש במוצר זה מחמת ספק ספיקא, שמא החתיכה שממנו עובד הייתה נקיה [שהממוצע שנותר בחתיכות הדג לפני עיבודו הוא פחות מרוב], ואף אם היה שמא בחיתוך לפרוסות הוא נחתך. ועוד שהבדיקה היא קשה ובכהאי גוונא כותב השפ"ד שבחיוב דרבנן אפשר להקל כשהבדיקה קשה ביותר. ובצירוף כל זה התירו בדיעבד את השימוש והאכילה. אולם הורה מרן הגריש"א זצ"ל שחלילה מחמת הצירופים הללו לתת הכשר על המוצר הזה.

וכיון שיש אפשרות לייצר ללא תולעים, מקווה אני שעוד יבוא יום וועדי הכשרות ינהיגו כך בפועל.

בברכה ובהצלחה

התשובה לשתי השאלות היא שאי אפשר להשתמש כמות שהוא בגלל בעיית הטפילים [תולעי אניסאקיס] שיש גם בבשר הדג בדגים שהזכרת וממקומות הייצור שציינת. ובדג הסלמון יש אף כנימת סלמון חיצונית על העור, שלגבה קל יותר לגרדה או להסיר את העור. אולם בתוך הבשר בדג סלמון יש ריבוי גדול של טפילים, והזיהוי קשה מאד עקב צבע הבשר שהוא כהה ואילו התולעים שקופות ויש להימנע לחלוטין מלהשתמש בדגי סלמון שמקורם מן הים כגון המגיעים מארה"ב או סין [שמקורו גם מארה"ב בד"כ] או קנדה וכיו"ב. ויש להשתמש רק באותם שמקורם מכלובים בים כגון המגיעים מנורבגיה או מצ‘ילי. [לצערי ציוני הכשרות לא רלוונטים כיון שלחלוטין אינם מטפלים בבעיית התולעים ומשאירים זאת לצרכן דבר שאינו נכון ואינו ראוי].
לגבי הפילה סול מסין, כאמורגם במקרה הזה מקורו מארה"ב -אלסקה, או רוסייה, והנגיעות בטפילים מצוייה בכל דג. אולם הבדיקה קלה יותר כיון שאפשר לשקף את הבשר ממול מקור אור, ומי שיודע לזהות את החרקים יכול לראותם, וכאמור ציון הכשרות איננו רלוונטי בעניין וכמפורט לעיל.

שלום וברכה,

בעיקרון דג לוקוס עם העור שסימני טהרה [קשקשים] ניכרים, אין צורך בכשרות כלל, כי הכשרות היא הקשקשים והם ניכרים.

אמנם לגבי בעיית התולעים והטפילים, יש חשש, ובדרך כלל כשרויות המהדרין אינן רלוונטיות בזה כי אינן מטפלות בזה על פי רוב לצערינו.

למעשה דגי לוקוס כולם מקורם מן הים, ויש בהם בעיקר חשש, לתולעים בתוככי הבטן, בדפנות, על הקרום השחור, ועל איברי הפנים. [הדייג מישראל יחסית נקי יותר].

יש להסיר את הראש, את כל חלקי הפנים, להסיר את הקרום השחור, או לכל הפחות לגרד חזק והיטב.

בנוסף רצוי ונכון לוודא שעם הסכין כשמורידים את הקשקשים עוברים על פני כל עור הדג, ומגרדים ושוטפים היטב. ולבסוף להתבונן ויזואלית, שאין פצעים אדומים שיתכן שמקורם מטפיל שחדר לדג, אם יש חשש, להניח האצבע ואם מרגישים קצת קשה לחטט כ 1 ס"מ במקום הפציעה.

בהצלחה

מה זה בעיה? טפילים אין בו חשש, זה דג שעובר חמצון וחלק גדול מהיבואנים זה כולל גם חומרים נוספים, כאשר הדג הוא ללא סימני טהרה זה חייב בלאו הכי השגחה צמודה.

הלכה למעשה, דג זה צריך כשרות צמודה בגלל סימני טהרה ועיבוד, אך לא מחמת טפילים

שלום וברכה,

אכן זו המציאות בהרינג מצויים תולעי אניסאקיס, בכל ההכשרים, כיון שזו המציאות ברוב שדות הדייג בעולם.

התולעים רק בחלל הבטן, ובדרך כלל החדירה לאחר מות הדג כאשר הדג שוהה בטמפ' חמה יותר מהטמפ' הרגילה של הדג במים.

להוציא צורת עיבוד אחד שהוא עשיית פילה במכונה אוטומטית, שמסירה העור וחלקי הפנים במיכון מהיר שאז הפילה נמצא נקי, כל שאר הסוגים נותרים תולעים על הדפנות ולעיתים גם בתוך הבשר.

תופעה זו בכל הכשרויות ללא יוצא מן הכלל, להוציא אם יש מי שמייצר מאופן העיבוד הנ"ל [והוא חייב להיות בהשגחה צמודה בחו"ל כי השיווק ללא עור].

לשאר פרוסות הרינג, יש מקום בצירוף כמה היתרים לאכול גם מחמת שהנגיעות היא ברמה נמוכה, וגם שזה נחתך וגם שהבדיקה קשה, וכל זה מצא להליץ על האוכלים הגאון רבי משה קארפ שליט"א והאתי דבריו בספרי שש משזר חלק שני, יעוי"ש, והסכים עמו מרן הגריש"א זצ"ל, אלא שהוסיף שזה בדיעבד עבור האוכלים, ולא עבור הכשרות לכתוב על זה מהדרין.

אופן הבדיקה מפורט בתולעת שני חלק שני, ובחלק רביעי בנספח בסוף הספר על דג ההרינג.

מותר לכתחילה

בעיקרון רוב התוצרת המרוקאית היא תוצרת מקומית, ושם אין חשש לתולעי אניסאקיס, ומותר באכילה ללא חשש [כמובן עם כשרות מהודרת]. לעיתים אנו נפגשים שם עם אנשובי מיובא ממדינות שונות כגון מסין, מדרום אמריקה, ושם הנגיעות גדולה, ולצערי יש ועדי כשרות שאינן מקפידים על תולעים בדגים, ואז צריך לוודא ענין זה קודם האכילה.

דג ורדון הוא דג הרוטברש, המופיע בספרינו ובחוברות ההדרכה ובאתר המכון, ראה שם שתלוי בסוגים השונים.
המיובא מסין הוא מזן שאין לגביו חשש של טפיל סיפריון לומפי, אולם יש אנסיאקיס בקרום השחור בבטן, או בבשר הדג בחלק הרך שהיה עוטף את בטן הדג.
כיון שהדג מגיע עם עור כהה אי אפשר לשקפו תחת אור, ולכן הנכון להסיר את החלק הרך לחלוטין, ולהשתמש בשאר חלקי הדג.
בזן מנטלה בעיקר כשמקורו מאיסלנד/נורבגיה יש חשש לטפיל חיצוני, וראה במקורות הנז' בערכו.

א. לא חייבים לבדוק על ידי ישראל, במקום שאין צורך. זאת ועוד שלכשרויות יש הסכם עם המפעלים, ודי עם הסכמים לדעת רוב הפוסקים דס"ל דאומן לא מרע אומנתייה. [וכדברי הרמ"א לגבי חביות דגים שאין לחוש אם יש טמאים דלא מחזקינן, וק"ו בשני אלו שמעולם לא היה ולא יהיה, וכמבואר במכתב].
ב. בית הקשקש ניכר בראייה ואין צריך במישוש. וגם ניכר בצורתו לכל אחד שראה פעם אחת מושט. אך עיקר הניכר הוא בית קשקש.
ג. בסלמון טרי או קפוא בנורבגיה אין כולל תוספים בעייתים. במושט בסין 90% ללא כל תוסף חוץ מהמים, לעיתים וביצורים בודדים בלבד, הוסיפו גם פוספאטים [ST], שגםהוא למעשה מינרל כשר. ולמעשה כמעט איננו מצוי. ואין לחוש לו.
ד. לגבי סול, בכה"ג שאין קשקשים זה ודאי השגחה צמודה [מקווה בעז"ה שכך נוהגים כל ועדי הכשרות למהדרין], אז הכל אמור להיראות בזמן ההשגחה. מאידך בדגי סול עם עור [הלבן] שזה הרוב המוחלט המגיע לארץ, רבים הם שאינם שמים משגיח צמוד וחוץ מההכשלה בתולעים, יש גם את הבעיה הנז', שאם החו"ג המקורי הגיע עם ראש, זה ודאי איסורא שהיה מעורב, ואינו דומה למש"כ הרמ"א שאחזוקי איסורא לא מחזקינן. וכל זה כמבואר במכתב הנז'.
בברכה

א. דגים נאכלים כאשר יש בהם סימני טהרה כגון קשקשים – שהם גורמי טהרה.
ב. בית קשקש – כלומר הבית של הקשקש שהוא ריק ללא קשקש, נחשב כדין הקשקש, והדג נאכל מחמתו, ומצוי הרבה בדגי אמנון ועוד.
ג. דגים נאכלים גם בטביעות עין, כגון ראש ושדרה, או כל זיהוי אחר שמהוה טביעות עין,
ד. דגים המגיעים מן הים שמצוי בהם תערובת דגים טמאים, חייב בבדיקה כל דג קודם אכילתו. ובכה"ג חייבים השגחה בזמן האריזה.
ה. דגים שמקורם מכלובים כגון סלמון שאין בהם דגים טמאים כלל. או אמנון מבריכות בסין שאין בהם דגים טמאים הראויים למאכל ודומים כלל [להוציא השפמנון המשמש כנקאי, שאין רצון בעל הבריכה שידוגו אותם, ואם נידוגו, לעולם הם שונים בתכלית בחוץ ובבשר הדג, וההבחנה בינו לבין אנון הוא כבין אור לחושך] אין חובה להשגיח כלל באריזתם, כל שניכר שהם משם, ויכול ועד הכשרות ליתן השגחה לכתחילה ובהידור ללא השגחה צמודה שם. [ודעת המפרסמים שלא כך, אינם צודקים להלכה ולמעשה וכבר חיתי כל דבריהם בקונטרס סימני טהרה שהתפרסם זה מכבר.
ו. המקרה האחרון של הבקלה, אינו קשור לים כלל, זה דג שהורד כל עורו, והיה עליו השגחה צמודה כל העת, אלא שבמפעל ששם עובדים יש גם מחלקה של דגים טמאים, וארגזי פלסטיק משמש לעיתים לייצורים שונים, ודי שאחד לא עבר ניקוי כדבעי, ולאחר קילוף העור, מובלים הדגים אל הקפאתם באמצעות ארגזים, ודי ששם נצמד שאריות תמנון אל בשר הדג, ושם עלה על מסוע להקפאה בשוק פריזר. כמובן שכל זה ללא מים וללא כבוש וללא שום דבר, ולכן למעשה לאחר הפרדת התמנון וגירוד המקום, שאר חתיכת הדג מותרת באכילה.
ז. בדגי בקלה מארגנטינה אין הזרקות כלל. וככלל אף אם יש הזרקות, תלוי באיזו שיטה, אך למעשה בכל השיטות אם זה נצמד אל הדג במקרה דומה, לא תהיה בעיה של כבוש.

בהחלט, אולם להבדיל משאר חלקי הדג, כאן יש חללים ויש צורך לנקותם.
הניקוי כולל פתיחת הראש הוצאת כל איברי הפנים ושטיפה היטב של כל חללי הפה.
בדרך כלל במחלקת הדגים מנקים זאת כדבעי. ניתן לראות זאת בעיניים.