לא זה ולא זה.

הבעייה העיקרית היא על התות, ולא בתוכו [להוציא כאשר יש סימנים מחשידים כגון רכות יתר].

לבחור התותים היפים השלימים, לא תאומים ולא סדוקים.

להוריד הפרח עם מעט מהפרי.

להיכן מיכל עם חומר ניקוי [סטרילי טבע, או אמה] בריכוז של שטיפת כלים.

להניח התותים בפנים בכמות שהם שוחים בכלי ולהכניס היד בפנים ולעשות תנועות סיבוביות כל העת. עד 2 דקות.

להוציא ולשטוף מהסבון לגמרי.

לפתוח ברז מים, וכל תות תחת המים ובעזרת מברשת כל תות להבריש מכל צדדיו תחת ברז מים.

ואפשר לאכול בלי טחינה ובלי קילוף.

1. חמוציות טריות בחזקת נקי. יבשות, בחשש לנגיעות. יש לבדוק מידגמית באמצעות השרייה של כמות מידגמית במים חמים, אם לא צפים חרקים כלל, אפשר להשתמש בכל השאר, לאחר בדיקה ויזואלית בעודם יבשים.
2. גמבה, לעיתים חרקים חיצונים קטנים כגון עכבישים, היורדים בקלות בשטיפה. ולכן יש להסיר חלק הגבעול, ולשטוף היטב. באם רואים סימני חיצונים שמעלות חשש לחדירת זחלי עש הפרודניה או דומים, חובה לחצות את הגמבה לבדוק ולשטוף בחלק הפנימי.
3.  לגבישי סוכר אין קשר לחרקים, והוא דבר מצוי בתמרים. כמובן שאת התמרים יש לבדוק ויזואלית, לאחר חצייה לשניים הוצאת הגלעין ובדיקה טובה. תמרים לחים פטורים מבדיקה.

כאשר תעשו את כל התהליך במתינות, ותברישו את כל פני התות בלא לדלג על אף מקום.

זה מספיק לכתחילה, ולא צריך להגיע לניקוי פעם נוספת.

פשוט להישמע להוראות בצורה מושלמת.

בהצלחה

אבקש לציין את מסקנת הדינים שכתבתי בשו"ת שש משזר חלק שני יו"ד סי' ט:

א. תוצרת שרובה נגועה, חובת המיון והבדיקה היא מן התורה. ואם מיעוטה נגוע, כל שהוא פחות ממיעוט המצוי פטור מבדיקה, ואם הוא יותר ממיעוט המצוי חייב בבדיקה מדרבנן. [שיעור מיעוט המצוי: מנהג הפוסקים כדעת המשכנות יעקב שהוא 10% לחומרא אך לא מעיקר הדין, וכן כתב מרן הגרשז"א זצ"ל. וכן אמר לי מרן הראש"ל הגרי"ע זצ"ל שלכל היותר יש להחמיר כהמשכנו"י, וכן שמעתי מעוד גדולי הדור. ויש אומרים שיש לחוש גם באחוזים נמוכים יותר. ויש אומרים שהעיקר כדעת הריב"ש שזה עד קרוב לרוב (ובפירוש דעתו של הריב"ש דומני שאין הכוונה כמו הדעה הרווחת דהיינו קרוב ל-50%, אלא קרוב לרוב היינו שהוא יותר קרוב לרוב מאשר רחוק, ונמצא דמיעוט המצוי הוא כל שהוא יותר מ-25%, שכן יותר מכמות זו כבר חשיב קרוב לרוב, ובזה אפשר ליישב כמה עניני מציאות שדן שם הריב"ש, ואכמ"ל)].

ב. עבר ובישל או עיבד באופן שנשתנתה צורת התוצרת, אם המוצר הסופי עבר עיבוד באופן שאין כל אפשרות שנשארו חרקים כלשהם שלימים, כגון ממרח חומוס מגרגרי קטניות ועוד – המוצר הסופי מותר לשימוש אצל הצרכן, אפילו אם התוצרת עצמה היא מסוג שהרוב נגוע, מחמת ששוב לא שייך לבדוק כיון שהכל כעת ממרח אחיד, ואם נותרו חלקי חרקים הרי שהם בטלים [ואם מותר לטחון כן לכתחילה בלא בדיקה ראה להלן].

ג. אם בישל תוצרת שהיא מוחזקת בנגיעות [רוב נגוע] באופן שבמוצר הסופי אין ודאות שהחרקים נימוחו, אולם יש ספק שמא נימוחו – אם יכול לבדוק או לסנן את התוצרת שפיר דמי, ואם איננו יכול יש להורות שהכל אסור. [ומכל מקום ראה מה שכתבנו בתולעת שני פ"ז הערה 21 ודוק היטב. ועי' עוד היטב בלשון הדרכי תשובה בסי' פד ס"ק קכג, ובמה שהביא מהבינת אדם [צ"ל אות לג], וראה עוד באריכות בדברי הצמח צדק (פס"ד בסי' פד) ודוק היטב בכ"ז].

ד. אם בישל את התוצרת שיש בה פחות מרוב נגוע אולם מיעוט המצוי הוא נגוע, והבישול איננו ממרח מוחלט, אך הוא עבר בישול שיש בו ספק שמא נימוח – אם יכול לבדוק בנקל, חייב לבדוק. ואם הבדיקה קשה, הרי שהוא פטור מבדיקה והתוצרת מותרת באכילה מחמת שיש כאן ספק ספיקא, ספק שמא היו חרקים או לא היו כלל; ואם היו שמא נימוחו. ובס"ס התירו אפילו באיסור תורה, וקל וחומר כאן דהא דלא בטילי החרקים ברוב אין זה רק איסור דרבנן. [כ"כ הרשב"א בתשובה סי' קיג, כ"ד הר"ן בשם הראב"ד, וכן פסק השו"ע בסי' פד סו"ס ט].

ה. מה שכתבנו (אות ד) שכל שיכול לבדוק, צריך לבדוק, היינו כל שיכול לבדוק בנקל וכלשון הרשב"א בחי' עמ"ס חולין (ט ע"ב) "ואם אינו בודק הוי כמעלים עין מן האיסור לפי שבנקל יוכל לראות אם יש סירכא", ע"כ. ומובא טעם זה בפרמ"ג (בפתיחה לסי' לט ובפמ"ג שם שפתי דעת סק"ב), וכן הוא לשון הרשב"א בתורת הבית הארוך (בית שני שער ג) "אבל בסרכות שבריאה הואיל והדבר מצוי וניכר לעינים הצריכו לבדוק אחריהם לכתחילה", ע"כ. וכ"ה בריב"ש (סי' קס"ג) ועוד. ועוד מצינו בפוסקים דהיכא דיש טורח מרובה בבדיקתה לא חייבו בדיקה, וכמבואר בפמ"ג (פתיחה לסי' לט בשם המנחת יעקב), וכן כתב שם הפמ"ג בהמשך דבריו גם הטעם בבדיקת הריאה דהוי בלא טרחא ולכן מבררינן, אבל כל היכא דאיכא טורח גדול לא חייבו בדיקה. וכן כתב בתבואות שור (סי' א סק"ג) יסוד זה דכל היכא דאיכא טירחא חשוב כדיעבד כלא אפשר, ואף לענין מיעוט המצוי. וזכורני שיש לשון בשפ"ד שבדיקה בשמש חשיבא כטירחא. ואם כן ברור ופשוט שבדיקה לממרח או ריבה מכל סוג שהוא חשיב טירחא מרובה, ואפילו אם יש חתיכות פרי בפנים עדיין נחשב לטירחא מרובה, וזה שמומחי המעבדה יכולים לבדוק גם את המימרח ולאתר את החרקים, זה לכו"ע טירחה מרובה ביותר [ועיין בשו"ת מנח"י ח"ח סי' סה שביאר כן דברי הרשב"א הנז' שהליכה אצל הבקי לבדוק הוא בכלל טירחא יתרה], ולא חייבו בכה"ג שעבר ובישל ללא בדיקה מוצר שאינו בחזקת נגוע וכאמור [וכ"כ מעלת ידידנו הגרמ"מ קארפ שליט"א בתשובתו לגבי פרוסות ההרינג בהיתר אכילתם לצרכן, והבאתי דבריו בשו"ת שש משזר ח"א קונטרס תולעים בדגים סי' יג, יעוי"ש].

ו. נמצינו למדים שמוצרי ריבה ומיני מרקחת שנעשים מתוצרת חקלאית לכל סוגיה, היא נעשית ממוצרים שאין הרוב נגוע, והם עוברים בישול גמור, ולעיתים גם טחינה וריסוק. ולפי זה יש לומר ודאי לגביהם דאיכא בזה ס"ס האמור לעיל, [שמא לא היה ושמא נימוח – ואין צורך שהמוצר יהיה רסק או ממרח, ודי שעובר בישול ויש ספק שמא נימוח בבישול]. ועוד שבדיקתם לאחר מעשה היא לכו"ע טירחא מרובה, וממילא הריבה מותרת באכילה ופטורה מבדיקה. אמנם כ"ז אמור בייצור תעשייתי, משא"כ בקיצוץ לבד או מיעוך לבד, שאין החרקים מתרסקים היטב, לא מהני לעשות בזה ס"ס, וכמבואר בכה"ח (סי' פד אות קלה) בשם הפרי תואר (פד, יד) והזב"צ (אות קיא). אולם גם בזה אם היה גם מעשה של בישול, יש לצרף בכה"ג תמיד הצד שנימוח מחמת הבישול, וא"כ המוצר יצא לתערובת ונתבשל ונימוח, ואפילו אינו אלא ספק שפיר מהני להצטרף לס"ס, וכמבואר בשו"ע ובנו"כ שם.

ז. אלא שאם יהודי מכין תבשיל מתוצרת שיש לה חזקת נגיעות – חייב לבדוק לכתחילה ולא להסתמך על הביטול שע"י הטחינה, כי אין מבטלין איסור לכתחילה. אולם אם זהו רק ספק אם האיסור קיים, אף אם יש מיעוט המצוי שנגוע, הנה כתב רעק"א (בשו"ת במהדו"ק סי' עז) "נ"ל להקל היכא דנראה דרוב עכ"פ נגד המתולעים". וכ"כ הכנה"ג (בהגה"ט סי' צט אות טז), שהאיסור לבטל איסור לכתחילה היינו בודאי איסור אבל בספק איסור מבטלין. וכ"כ בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סוף סימן סב) שבספק איסור מותר לבטל לכתחילה. וע"ע בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' לו). וכל ההיתר בדין זה הוא אף במאכל שאין דרכו בטחינה [ראה עוד בתולעת שני ח"א פ"ו סעי' טו ואילך].

ח. דבר שדרכו בטחינה, והעושה אינו מכוין כלל לשם איסור ולשם ביטול החרק, אלא לשם מלאכתו שדרכו היא בכך – ראה בשו"ת הריב"ש (סי' שמט) שהתיר לבטל, כיון שאינו מכוין לבטל האיסור עיי"ש. וע' בפת"ש (סי' צט ס"ק ד) שהביא דעת הט"ז שגם במקום שאין כוונתו לבטל דיש להתיר, היינו דווקא אם אי אפשר בענין אחר, דאל"ה אסור. ומביא שם שדעת הפמ"ג שאף אפשר בענין אחר רק שהוא ע"י טרחה, גם כן מותר. ומביא מספר בית יהודה שעפ"ז נראה שבמאלינ"ש שמצוי בהם תולעים רבים וטורח לבדוק אחד אחד, נראה שמותר לסחוט וכו'. עכת"ד. וראה בתולעת שני שם מש"כ לחלק שבמקום שהוא מעונין להפריד האיסור מההיתר וליהנות רק מן ההיתר, הרי זה מותר גמור לכתחילה, ולכן מותר לעשות יי"ש או ערק ושאר דברים, וכן מותר ליתן ירקות מתולעים בתוך בד וליהנות מטעם הירק הנסחט; אולם במקרה שרוצה לערב ולטחון את הכל יחד עם החרקים, דבר זה אסור, אא"כ א"א בענין אחר או שיש טירחא בדבר. ואמנם היכא דהוי רק ספק איסור וגם עושה בדיקה קלה, יש להתיר לכתחילה. [והגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה כתב לגבי הזאפרן (יו"ד סי' קיד סעי' יב) שכיון שדרכו רק ע"י ערבוב חשיב כאי אפשר בענין אחר, וכך ביאר שי' הט"ז הנז', ע"ש ודוק].

ט. כל האמור בסעיפים הקודמים, איירי בביטול איסור או ספק איסור ע"י יהודי, אולם גוי המבטל לעצמו את האיסור, כגון בעל מפעל שעושה ריבות מתותים, ועושה את הריבות עבור כל הקונים, אף אם לו יצויר שאין דרכו בטחינה ואפשר גם בענין אחר – מכל מקום אצל גוי שהוא בעל הבית [ולא גוי העובד במפעל יהודי], ה"ז מותר לכתחילה לקנות ממנו ואין לחוש כלל אף שעשה הכל ממוצר שהוא אפילו בחזקת נגוע, ואין מקום לאסור מחמת הא דאין מבטלין איסור לכתחילה. וכ"כ בשו"ת דבר שמואל (אבוהב סי' רפו) לגבי היתר רכישת שמן הנעשה מזיתים מתולעים, ובמחזיק ברכה (סי' פד אות לה), ערך השולחן (אות ח) זבחי צדק (אות קי"ג), מהר"י בן לב (חידושי דינים דס"א), וכן בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (ח"א יו"ד סי' קכב) שכ' שאצל הגוי אין כל איסור, והיהודי כבר קונה לאחר הביטול ומותר גמור הוא. ועוד נזכר בפוסקים נוספים, וכן עיקר. ועוד ראה בשו"ת בית שלמה (סקאלא-אבה"ע סי' ח) שכתב "מכל מקום נראה דאף במבטל איסור דוקא בישראל שמבטל דעביד איסורא, על כן שייך קנס לאסור למי שנתבטל בשבילו, אבל בנכרי הזורק איסור לתוך היתר שלו אף שעושה בשביל ישראל למכור או ליתן לו במתנה, לא שייך קנס ומותר אף למי שנתבטל בשבילו, דודאי אף אם נכרי סירס בהמות או עופות שלו וידוע שעושה כן בשביל למוכרם לישראל או שהרוב ישראל ועל דעת הרוב הרוב עושה, לא אישתמיט בשום פוסק לאסור בכה"ג. ועל כרחך לא דמי לאיסור שבת ויו"ט דאמרינן דאם נכרי עשה מלאכה בהם בשביל ישראל דאסור לישראל בכדי שיעשו, ורוה"פ כתבו הטעם דשמא יאמר הישראל לעשות לו מלאכה, וזו דשבת ויו"ט חמור בזה מכל האיסורים, אבל הכא שאני. עכת"ד. [הגם שלמעשה אסר הסירוס ע"י גוי מחמת הערמה, ראה להלן מש"כ בחלק אבה"ע סי' א].

ועל יסוד כללים אלו אפשר להוסיף דעת ותבונה ללמוד מהם תיכף כמה נפקותות למעשה, כגון המציאות שבריבת תות שדה (כולל קונפיטורה), שייק תות שדה, פרוזן תות שדה, וק"ו מחית תות – כאשר מוצרים אלו עברו שטיפה מקצועית עם מברשות [כפי שמצוי בהרבה החברות שמייצרות פירות קפואים] ושוב עברו תהליך של בישול או טחינה, הרי למעשה כשהמוצר לפניך הוא מותר באכילה [גם אם בדיעבד אין מדובר במוצר החתום באישור שהוא נקי מחרקים]. מאידך תות שדה קפוא המיועד עבור שימוש למוצרי מאפה, דהיינו לשימוש בקונדיטוריה ללא אפייה או בישול אלא רק לתתו על גבי העוגות וכה"ג [ואף אם עובר אפייה קלה בעלמא, הנה עפ"י רוב כפי שזכרנו גם באפייה כל שאינה ישירות מול מקור אש אינה פוגמת בשלימות החרקים] – בכה"ג אין כאן ספק ספיקא, אלא רק ספק אם הוא נגוע, כיון שהוא שלם ואין בו ספק נימוח, ועל כן חובת הבדיקה בתוקפה, וכיון שהמוצר לא טחון אפשר להתירו ע"י ניקוי ובדיקה, אלא שמחמת הקושי לנקות ולבדוק הקפוא, יש להשתמש רק בקפוא מתוצרת מהדרין או בתות טרי וניקוי על ידי המשגיח. וכן קרוב הדין ברוב ככל סוגי הריבות, להוציא ריבת פרחי ורד, שגם השטיפה בה לא יעילה, וגם החרקים נחבאים בתוך הפרח, ועוברים בישול אך לא ריסוק, והנגיעות היא רוב מוחלט ולא כמו הקודמים שבהם השטיפה מועלת שיהיה רק מיעוט המצוי, משא"כ בזה גם השטיפה אינה יעילה להסיר החרקים, ולמעשה ריבה זו אסורה למאכל גם בדיעבד, ללא פיקוח מיוחד על עניני חרקים שבה.

א. בתוך הבית ממש? או במרפסת או באדנית בחוץ?
ב. בהחלט שאם זה בתוך הבית ממש, זה הרבה יותר נקי.
ג. קיים שיווק מסחרי כבר של תותים נקיים מחרקים לחלוטין, שאפשר להשתמש בהם ללא שטיפה כלל.

תותים מכל מקורות גידולם, יש בהם נגיעות כולל השטופים, באופן שמחייב טיפול מיוחד בכל תות [הורדת הפרח עם מעט מבשר הפרי, השריה של כ 3 דקות במים עם סטרילי טבע או אמה לכלים, תוך כדי השריה עם היד לסובב את התות במים. לשטוף את כל התותים תחת ברז מים, ואז כל תות תחת ברז מים לשוטפו תוך הברשתו עם מברשת רכה ודי בכך].
עלי תרד יש מגידו מיוחד, עלי צנון, אין.
רוב החרקים מקורם מן האויר ולא מן האדמה, אז בגידול בבית סגור, ובעציץ – הנקיות תהיה הרבה יותר טובה, אלא שלצמח צריך תנאי גידול של שמש ואויר, ולא בהכרח שהגידול יצליח. וגם אם יצליח יש להזהר מחרקים בפרט המעופפים.

פולי הקקאו, וכן הוא בפולי קפה, הם גדלים על צמח, [עץ הקקאו, או הקפה שהוא ירוק עד] הפולים גדלים בתוך תרמיל, [כאשר בפולי הקפה הצבע הוא ירוק ורק לאחר הקלייה הופך לחום. הפולים עוברים אחסנה עד שלב קלייתם. שלב הקלייה הראשון הוא באמצעות החקלאים שמייבשים אותם בשמש, ובמפעל הם עוברים את הקלייה הסופית, ולאחר תהליך זה נכנס לעיבוד, כאשר הפולי קקאו נשטפים ועוברים קלייה. לאחר הקלייה מסירים את הקליפה עם הנבט וטוחנים או במטחנת אבנים או בשיטות אחרות. לאחר הטחינה מתקבל כעין משחה, ולאחר הפרדת השמנים [שמהם מייצרים את חמאת הקקאו] מתקבלת האבקה שטעמה מריר. את השוקולד המתוק מייצרים באמצעות ערבוב תוספים נוספים. ופולי הקפה עוברים קלייה וטחינה [ללא כל תהליך של בישול], ומשווקים כקפה טחון כאשר המוצר הסופי הוא קפה שחור. ובקפה נמס התהליך הוא: קלייה [roasting] בחום של 240 מ"צ, הוצאת הנוזל [extraction] במכונות, בחום של 190 מ"צ כשהחומר המתקבל הוא נוזל ממש, הפיכת הנוזל לנוזל סמיך כעין דבש [concentration] בתהליך של וואקום שמפריד את הנוזלים ועל ידו מתקבל חומר סמיך כעין דבש, בחום של 60 מ"צ וייבוש הנוזל והפיכתו למוצק אבקתי [spray dryer]. ייבוש הנוזל והפיכתו לאבקתי נעשה באמצעות הכנסת החומר לתעלה בגובה של כמה מטרים באופן שמצד אחד של הסילו נכנס החומר ומהצד השני מוזרם אויר חם בשיעור של 250 מ"צ. האוויר החם נוצר על ידי ברנר של גז שמוציא אש חיה ומחמם את האוויר הנכנס. החומר הנכנס מיובש יוצא כעין אבקה מהחלק התחתון. בקפה מגורען, לאחר קבלת החומר האבקתי, עובר הקפה תהליך גיבוש, כאשר המוצר הסופי הוא גרגירים מגובשים.