מצוה למסור הפרטים של בית המדרש הזה מיד כעת למשטרה, עם פרטי הקשר של כל הגורמים, כדי שהמשטרה עוד כעת שהיום גדול, תזהיר אותם מכינוס מסוכן זה, וכל הזריז לעשות זאת הרי זה משובח.

וברור ופשוט שאסור ללכת אל המקומות הללו, שכל כינוס כעת הוא עבירה חמורה מהתורה, שציוותה אותנו להיזהר ולהישמר ולהישמע לקולם של הרופאים, ואם בחילול שבת כך, ובאכילה ביום הכיפורים כך, על אחת כמה וכמה במנהג החשוב של דרשת שבת הגדול. וישתתף בדרשות הנשמעים באמצעות קוי ההלכה של הטלפונים או השידורים של ימי הדרשות המפורסמים בכל אתר ואתר.

המקור לתשובה והנימוקים מספר כתר מלוכה חלק אורח חיים סימן כד’

כיון שבאפשרותך להתנייד בבית עם כסא גלגלים, אז הנכון הוא שאת תברכי את הברכה, ותתחילי בדיקה במקום אחד שמתאים לך כולל המגבלה, כגון באחת מהמגירות, ואז תעבירי את הנר לגויה, ותתניידי עמה ותעקבי אחריה כל זמן שהיא בודקת כפי הנצרך בכל המקומות שחייבים בדיקה, וגם את תבדקי עמה בעינייך בכל המקומות שאתה מצליחה ויכולה לבדוק. ובתום הבדיקה תאמרי 'כל חמירא' שזה כמובן מוטל רק עלייך.

המקור לתשובה והנימוקים מספר כתר מלוכה חלק אורח חיים סימן כה’

מותר לקחת ויטמינים אלו גם בשבת, גם לדיעות המחמירות שלא ליקח בד"כ ויטמינים בשבת.

למנהג הספרדים, אין לומר ברכה מעין שבע, אלא בבית הכנסת קבוע בלבד [להוציא ירושלים בין החומות]. ויש מי שכתבו שעל פי הקבלה יאמרו בכל מקום, אולם מנהג ישראל בכל אתר ואתר ברוב תפוצות העולם כדעת השו"ע שאין אומרים.

למנהג האשכנזים אם המנין נקבע לכמה שבועות, לכל התפילות, ויש שם גם ס"ת, כן מברכים. ונהגו להקל בתפילה קבועה גם אם אין ס"ת, וגם אם זה רק לתפילת ערבית של ליל שבת.

המקור לתשובה והנימוקים מספר כתר מלוכה חלק אורח חיים סימן טז’

• אין לברך על ענף מנותק מן האילן.
• אפשר לכתחילה לברך על פרחים המלבלבים שבאילן הנטוע הן בעציץ נקוב או שאיננו נקוב או אף בגידולי מים.
• גם אם לא שייך להיכנס אל המבודדים או החולים, אפשר להעביר עציצים אלו ברחבי העיר, על גבי רכבים, ואנשים יוכלו לראות מן המרפסות או אף מן החלונות, לראות את הפרחים ולברך עליהם ברכת האילנות [גם אם העצים עדיין בשנות הערלה שלהם מותר לברך לכחילה, כיון שבפרחים אין דין ערלה, ומותר ליהנות מפרחים אלו ועוד טעמים נוספים].
• אין לברך ברכת אילנות כשרואה אילן מלבלב ואפילו בשידור חי.

המקור לתשובה והנימוקים מספר כתר מלוכה חלק אורח חיים סימן יח’

מכירת חמץ נועדה למקרים כעין אלו שיש לאדם מוצרי חמץ רבים, ולא כאשר נשאר לו חצי חפיסה שאז באמת עדיף לסיים ולא למכור. ובכל גוונא גם אם רק לשנה זו, אתה משנה את מנהגך, אינך צריך התרה, כיון שזה רק חד פעמי [כמבואר לעיל במקורות לסי' כ בד"ה קטניות].

אולם ככלל אני ממליץ גם בשנים רגילות, לעשות התרה על חומרא זו, ואחר כך אם ירצה ימשיך בלי נדר ובלי קבלה להשתדל בכך, וזאת מהטעם הפשוט, שרוב ככל בתי העסק מוציאים מיד לאחר הפסח מהדורה מיוחד של 'נאפה לאחר הפסח' וזמן קצר אחר כך מוציאים את כל אשר נותר במחסנים ונמכר לגוי. ונוסף עינינו ראו הדפסות עם 'נאפה לאחר הפסח' ששווקו קודם הפסח, ועוד תקלות שונות, כאשר מן הנמנע כמעט לאדם להימנע לחלוטין מלאכות חמץ שנמכר בפסח, ועל כן עדיף לנהוג כמבואר לעיל.

מותר להרחיק את עצמו בלא דיבור או רמיזה כלשהי, וימשיך בתפילתו.

בימים אלו, יש להימנע מלנשק מזוזות, שגם אחרים מנשקים מלבדו. וכן בספר תורה בזמן הליכתו להיכל יש להימנע מלנשקו, אלא בשביל חיבוב המצוה יעשו פעולת הנישוק מרחוק. גם העולה לתורה לא ינשק את הספר גם לא באמצעות מטפחת הספר.

לגבי אחיזה בספר תורה בזמן הברכה, בספר תורה עומד [כמהוג ברוב קהילות הספרדים] יאחז הספר תורה עם מטפחת חד פעמית, ובעל הקורא יתרחק, ולאחר הברכה, יתרחק העולה בלא שיאחז את הספר תורה, ויתקרב הקורא ויקרא בתורה.  ובספרי תורה שוכבים [כמנהג מרוקו וקהילות אשכנז], יכול לפתוח הספר על שולחן ארוך, וכך יאחז בספר בעמוד הימני שלו.

ובשני האופנים, הגם שאם מתרחק העולה אינו יכול לקרוא עם הבעל קורא, מכל מקום בשעת הדחק דינו כדיעבד, ואין זה מעכב. ואם כל עולה הכין את קריאתו תבוא עליו ברכת טוב.

לגבי ברכת הריח, ודאי דאינו מברך, גם לא כדי להוציא אחרים.

ולגבי ברכת הנהנין, הגם שאין הנאת חוש הטעם, אולם אין מדובר בבליעה או אכילה שלא כדרכה, אלא בלעיסה ובבליעת החיך, ובוודאי שיש הנאת המעיים שהוא שבע לאחר אכילתו. ולכן נלענ"ד, שהעיקר להלכה, שהוא חייב בברכת הנהנין.

מי שהיה בבידוד, ונמצא בריא, אין לו לברך הגומל [ומי שנמצא חולה והתרפא ראה במקורות].

לזה שהיה עליו לעזוב למלונית, והיה חייב לצאת, אמרתי לו שישאיר התפילין ברשותם, רק שיסכם עמם, שלא יעשו שום פעולה עדיין עד אשר יתבררו עוד דברים. ואם בסוף ישרפו, זה על דעת עצמם, והוא אין לו כל עוון.

עוד הצעתי לסכם איתם, שיבדקו תחליף לשריפה, על ידי הטמנה של התפילין בכלי חרס אטום, ואת הכלי לקבור באדמה, שלכאורה גם הם מסכימים דבר זה מהני ק"ו מהמת עצמו.

לגבי לקחת לכתחילה תפילין כאשר יש חשש לשריפה, הנה כאשר זה בוודאות ילך לשריפה, כתבו רוב הפוסקים שאין להתיר לקחתם עמו לבית החולים. ואמנם יש התירו כאשר זה עלול להכביד על החולה את מחלתו עקב הקושי הנפשי של אינו מניח תפילין.

אמנם במקרה דידן, כיון שכפי הנראה יסכימו הרשויות לפשרות שהצענו, ולא יצטרכו לשרוף התפילין, הרי בוודאי שמותר, וגם אם חלילה בסוף יקרה שינוי, ויחליטו לשרוף, אין העון תלוי בצואר החולה כלל.