שאלת חכם חצי תשובה, כאשר תעי' בגמ' בראש השנה שציינת, תמצא שהביאו גם הפסוק מקצה שלש שנים, ואכן כל שלש שנים, זה אותו מעשר שהוא יחידי כמבואר בגמ' שם. וראה במפרשי התורה על הפסוק הזה (דברים יד, כח) מקצה שלש שנים, ראה באבן עזרא שם, וברשב"ם ועוד. ובפסוק השני המובא שם והוא מפרשת כי תכלה המופיע בפרשת כי תבוא, גם הוא מעשר תבואתך, כפי הפסוק בפרשת של מקצה שלש שנים, שגם הוא בלשון מעשר תבואתך, ושניהם מדברים על המעשר הבודד שיש כל שלש שנים. וראה בפירוש הרא"ם על הפס' בפרשת כי תבוא (פס' יב) שביאר: אבל בשנה השלישית, מפריש מעשר ראשון ומעשר עני במקום מעשר שני, וכן בזה הסדר בשלש שנים השניות של שמטה, שבשנה הרביעית, מפריש מעשר ראשון ומעשר שני, וכן בחמישית, ובששית מפריש מעשר ראשון ומעשר עני, במקום מעשר שני. אי נמי שלישית דהכא, לאו בשלישית דשמטה קמיירי, אלא בשלישית של שלש שנים הראשונות של שמטה, ובשלישית של שלש שנים הבאות אחריהן, שהן השלש שנים השניות של שמטה, שהן נוהגין במנהג השלש שנים הראשונות במעשרותיהן. ע"כ. כלומר הכתוב כאן שלישית הכוונה למקצה כל שלש שנים שהם שלישית ושישית. ועוד יש להאריך, אולם אלו עיקרי הדברים.

שלום, למעשה, בפירות הסטטוס משתנה רק לאחר טו בשבט. שאז כל הפירות שיחנטו לאחר טו בשבט יהיו מעשר שני. וכל האחרים ימשיכו מעשר עני. מאידך אתרוג למרות שהוא פרי והתאריך שלו טו בשבט, השלב שלו היא לקיטה, ולכן כל שיילקטו אותו לאחר טו בשבט כבר יהיה מעשר שני. ופירות הדר, יש מי שהשווה לאתרוג ויש מי שדן אותם כשאר פירות, אז נכון להחמיר וכל מה שילקטו לאחר טו בשבט יפרישו מספק ויאמרו אם צריך שני ואם צריך עני, כמו שכתוב בנוסח. אבל בוודאי כעת שאנחנו לפני טו בשבט, כל הפירות ללא יוצא מן הכלל, עדיין מעשר עני.

הזיתים שהינך מוסק היום חנטו בשנת תשפ"ה שהייתה שנת מעשר עני, ועל כן מעשרים מהם מעשר עני.

אכן בתשובה שם כתבנו שהעיקר להלכה מתנות עניים נוהג בארץ ישראל מן התורה גם בזמן הזה, והבאנו גם הדעות החולקות. ולמעשה כתבנו שצריך בעל המטע להודיע לעניים או לנציגיהם את יום הקטיף, והם יבואו לקחת את שלהם, וכן ראוי לנהוג כל מי שיראת ה' בלבבו.

אמנם זאת יש לדעת, שיש דברים שמצוותם להניח בשדה וללכת, ואין חובה להביאם אל העני שמצות עזיבה נאמר בה, ובזה איירינן לגבי לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות. וכל זה להבדיל ממעשר עני שיש בו דין נתינה ובדומה למתנות כהונה. ולפי"ז קיי"ל בגמ' בחולין (קלד ע"ב) לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים, וממילא אין ענין להשאירם בשדה אם אין עניים שיבואו לקחתם, ולהביא אליהם אין חובה, וכך פסק רבינו הרמב"ם בהל' מתנו"ע (פ"א ה"י).

למעשה – במקומות שמצויים עניים יהודים, חייב להניח המתנות, ואם לא באו עניים אינו חייב לקחת להם את המתנות, אלא יכול לקחתם לעצמו, והם פטורים מתרומות ומעשרות. ומאידך במקומות שאין מצויים עניים יהודים, פטור מלהניח כלל את המתנות, ויקחם לעצמו, וחייב להפריש מהם תרו"מ וכשאר הפירות.

על סוף דבריכם, חלילה מלחשוב כך, גם הרבנות נוהגת על פי ההלכה ולא מפרישה מפירות  רקובים.

לגבי מעשר עני, מה ששאלת אם לפדות, חשוב להדגיש שמעשר עני זה נתינה ולא פדיון לא שייך פדייה במעשר עני. ולמעשה בכל מה שיש לכם ספק למעשה מעיקר הדין אתם פטורים מלתת לעניים, כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה. אמנם כתבתי בכמה מקומות (ראה בביכורי שדה הל' מעשר עני, ובפסר קצירת השדה בפרק העוסק במע"ע) שראוי להחמיר גם בספק טבל רק במעשר עני שנאמר צדק משלך ותן לו. אמנם אין זה מעיקר הדין.

אולם לגבי חו"ל יש עוד להוסיף ולומר שכל תוצרת שמשווקת לחו"ל גמר המלאכה שלה על מנת להוציא לחו"ל ובכה"ג יש שפוטרים לחלוטין [כדברי המהרש"ם והיביע אומר ועוד], ואם כן גם המפרישים תרו"מ יעשו זאת בלא ברכה, ולגבי מע"ע יש עליהם הכלל של הממע"ה.

יש דעות בפוסקים האם בלימונים הולכים אחר לקיטה כבאתרוג, וכיון שנלקט לאחר טו בשבט יש לעשרו רק מעשר שני [בנידון שאלתך]. או שדין הלימון כדין שאר פירות ולפי תאריך שאלתך נראה שהגיעו לשליש בישול לאחר טו בשבט, אא"כ הם צהובים גדולים ששהו על העץ זמן רב לאחר בישולם ואז יתכן שהביאו שליש בישול לפני טו בשבט. ויש שהחמירו מספק לנהוג כבשניהם.

והלכה למעשה אם הלימונים גדולים וצהובים ויש חשש שהביאו שליש בישול לפני טו בשבט וליקטת אותם אחרי טו בשבט, רצוי להחמיר ולהפריש את שני המעשרות בדרך תנאי, שתאמר אם צריך מעשר שני וכו‘, ואם צריך מעשר עני וכו‘.

מחיר ממוצע לק"ג אבוקדו היום זה 10 ₪. 1,450= 14.5 ₪ חילול מעשר שני 9 אחוז מכלל התוצרת: 1.305 ₪  כך שאין בעיה עם הפרוטה שהיא כיום [1 ינואר בסך 24 אג']. אלא שטעות אחת גדולה טעית, אין מעשר שני באבוקדו, כל הפירות עדיין מעשר עני. אז כל מה שעשית אין לזה משמעות. פשוט להפריד בצד 130.5 גרם. ולקרוא לו שם של מעשר עני [ובתנאי שאיננו הצד שכבר קבעת לו שם של מעשר ראשון [כמו שכתבת ששמת בצד את המעשר שני], ולתת אותו פיזית לעניים.

או להתקשר כעת לבית המעשר [039030580] ולעשות מנוי גם על מעשר ראשון ללוי שאתה חייב לתת לו פיזית 145 גרם. וגם לעני שאתה חייב לתת לו 130 גרם. ובאמצעות הלוואה מראש יש לך הסכם, שאתה משאיר הפירות אצלך והם מתקזזים מההלוואה.

אם חתמת, וקל וחומר שג‘ פעמים ראשונות זיכית לעני ע"י אחר, אז אמנם יצרת "מכירי" עניים להקנאה, אולם כיון שהעני לא קיבל את ההלוואה מראש, כיצד תתקזז איתו? וכל האפשרות להתקזז בסכום נמוך [שליש דמיו] זה אם הוא קיבל מראש את הכסף כהלוואה וכיון שזו הלוואה בתנאים מיוחדים לכן מותר להוזיל לו. ולכן ראשית תזדרז למשלוח. שנית על העבר יש לבדוק את כמות הטבל ודאי שהפרשת, ועם נתונים אלו תפנה לבית המעשר שיסייעו בידיך לחשב. [ובמקרה הזה שהקנית לעני בנוסח שאמרת יש חובת נתינה, רק שהחשבון יהיה בפועל ולא בקיזוז].

סוגי הספיקות הם רבים מאד, ולעיתים זה תערובת ששם להלכה עושה מעשר שני שחמור יותר, ולעיתים זה ספק כפי הקיים בתחילת שנה, ולכן אין כל הספיקות שווים גם לגבי קריאת שם וגם לגבי נתינה, ובאריכות מרובה פירטתי בספרי ביכורי שדה על הלכות מעשר עני את סוגי הספיקות השונים. ובתמצית בספרי קצירת השדה בפרק טו שם הבאתי בקיצור את סוגי הספיקות השונים ומה הדין בכל אחד מהם. ולגופו של ענין במקרה שלפנינו, בסוג הספק הזה התנאי שאומר הוא הנצרך, והוא היעיל למקרה שלפנינו.

אדם התורם בהוראת קבע, למוסד של עניים, אינו יכול להחשיב את התרומה כהלואה, ולעכב את הפירות לעצמו. אך אם היה לו הלואה מכבר לעני הדין שונה, ונבאר את הדין. שהנה מי שבידו הלואה שהלוה לעני מכבר, ורוצה עתה להפרע מן העני באמצעות המעשר עני, י"א שיכול להפרע ממנו באמצעות המעשר ואפילו לא הלוהו על מנת כן. ויש חולקים. ומקור המחלוקת הוא בירושלמי עמ"ס גיטין אתא עובדא קומי ר" אימי, כהן לוי שהיה חייב לישראל מעות, ואמר לו הפרש עליהן מחלקי, אמר ליה ולא תנינן אלא המלוה מעות את הכהן וכו" להיות מפריש עליהן מחלקו, בשהלוהו ע"מ כן, הא לא הלוהו ע"מ כן לא. רבי זעירא אמר אפי" לא הלוהו ע"מ כן. חיליה דרבי זעירא מן הדא, וכן בן לוי שהיה חייב לישראל מעות וכו" עכ"ד הגמ", הרי לך שכבר נחלקו אמוראים בשאלה זו. ומדברי הירושלמי נראה שנשאר להלכה כדברי זעירא והביא ראיה מהבריתא לדעתו. ואמנם הריטב"א בגיטין (שם) בד"ה מתני", כתב בפשטות שדוקא אם הלוהו ע"מ כן, אבל בלא"ה לא. אך לא כך משמע בהרמב"ם, שהנה בפ"ו הל" מעשר הל" כ" כתב הרמב"ם, וכן בן לוי שהיה עליו חוב לישראל לא יהיה ישראל זה גובה מאחרים ומפריש וכו" עכ"ד. ומדייק שם המהר"י קורקוס, שדוקא מאחרים לא יגבה, אבל מעשר שלו יכול לעכב בשביל חובו. והיינו א"כ כזעירא. ולהלכה העלה הרב נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי" קצ"ט ) שהעיקר כסברא ראשונה וז"ל: בהא נחתי ובהא סלקי שדברי ר" זעירא עיקר ויכול להפריש עליהן, אבל רשות מהעני צריך, ודוקא שאף אם לא היה חייב לו היה ג"כ נותן מעשרותיו לזה העני כפי אותו אומד שהיה נותן לו בלא"ה יחשוב עתה על חלקו ולא יותר, דאל"כ לא שבקת חיי לעניים דכל עשיר יש לו חובות שנתיאשו ויפריש מעשרותיו על אלו החובות. עכ"ד. ועיי"ש שהוכיח מלשון הרשב"א שס"ל להלכה כזעירא, וכ"כ להוכיח מהרמב"ם. ועוד עיין בשו"ת חתם סופר יו"ד סי" רל"ז שהביא את דברי זעירא וכתב עליהם וכן הלכה. וכך נראה הלכה למעשה ובפרט שהמהרי"ק הנ"ל דייק שכך ס"ל להרמב"ם להלכה. ואמנם מי שנתן תרומה כספית למוסד של עניים וכיו"ב. ועכשיו נמצא בידו פירות מעשר עני, אינו יכול להחשיב את התרומה כהלואה שבאמצעותה יקיים את מצות הנתינה לעני, שאינו דומה להלואה קיימת. וכ"כ הרב נוב"י (מהדו"ק יו"ד ע"ג) בשאלה כגון זו וכתב, והנה כ"ז שנתן בתורת הלואה, אבל בנותן לעני סתם דרך צדקה ובמתנה, אין לו על מה לחשוב ומה שנתן נתן. ואמנם הוסיף שם, והואיל וכבר נהגו דהיינו כיון שגם מלוה את העני הוי מתנה שהרי אין העני צריך לפרוע משלו אפי" אם העשיר, ולכך אפילו נותן לו סתמא ע"פ מנהגא שמלוה זה למעשר שלו סתמא כפירושו. עכ"ד. וגם מרן החיד"א בשיו"ב (יו"ד רנ"ז) הביא הדברים להלכה. מ"מ צ"ל שכ"ז במקרה שהם דנו בו. באדם שהיה נותן כל ימיו מעשר מהרווח לעניים ופעמים שהיה מקדים להם, ואח"כ היה מנכה לעצמו. אבל כגון הכא, שנתן תרומה, וללא כל מנהג קדום של הלואה ע"מ לנכות, א"כ פשוט לכאורה שמה שנתן נתן. ואינו יכול לעכב לעצמו את פירות המעשר עני.