אם אכן הפירות הם רבעי הרי שנתפסה קדושתם על המעות שהתקבלו במקח [שחילול דרך מקח חל אפילו בשוגג אא"כ הוא מקח טעות, כמבואר בקידושין נו. וברש"י שם], ונמצא שהמעות שברשותך הם קדושות ויש לנהוג בהם כדינם, ואילו הפירות שביד הלוקח הם חולין.

אבל כשהתשלום לא היה בכסף [אלא באשראי וכדומה], או כשהפירות ניתנו במתנה, הפירות נשארו בקדושתם, וא"א למכרם. ולכן אם קיים חשש שהלוקח יאכל ללא חילול יחלל המוכר את הרבעי אף שהפירות אינם ברשותו [כמבואר ברמב"ם מע"ש פ"ט ה"ז בדין הצנועים].

הרמב"ם (כלאים פ"ג ה"ג, ותרומות פ"ה ה"ג), ובשו"ע (יו"ד סי' רצז סי"ד, וסי' שלא סנ"ג) פסקו כחכמים במשנה שמלפפון וקישות אינם כלאים זב"ז, וכן מותר להפריש מזע"ז, וכפי הכלל שכל שאינו כלאים זב"ז מפרישי מזע"ז. אלא שהשמות המוזכרים במשנה אינם תואמים בהכרח לשמות הנהוגים כיום, וכבר כתבו המפרשים שהמלפפון שבמשנה אינו מה שנקרא אצלינו מלפפון אלא קישוא.

לכן למעשה, אף שהנקראים בימינו מלפפון וקישוא דומים זל"ז, כתב מורינו הגרש"ז רווח שליט"א (קצירת השדה פי"ב הע' 2) שנכון למעשה להרחיק ביניהם כדין כלאים, וכן יש להפריש מכל אחד בפנ"ע.

מותר באם הענבים הגיעו לשיעור בוסר, אבל מעשר ראשון ומעשר עני שניתנים בפועל אין לעשות כן.

הסבר: הכלל הוא שפירות שהגיעו לעונת המעשרות הינם בני חיוב בתרו"מ, וקודם לכן לא [אף אם יגמור מלאכתם ויראו פני הבית]. המשנה בתחילת מס' מעשרות מפרטת מתי נקרא עונת המעשר בכל פרי, וכ"ה ברמב"ם מעשרות פ"ב. בענבים גמר מלאכתם משהבאישו, וברמב"ם פירש: "משיראה החרצן שלהם מבחוץ".

אלא שבענבים וברימונים נאמר דין נוסף, שאם הגיע ענב אחד לעוה"מ, כל ענבי אותה הגפן, ואף כל הגפנים שבאותה הרוח, דינם כהגיעו לעוה"מ. ונראה שחיובם מעיקר הדין, ודרגת חיובם שווה לענבים הבשלים. אמנם בחזו"א הוסיף שרק ענבים שהגיעו לשלב בוסר, דינם כך, אבל אותם שלא הגיעו לשלב בוסר אין להם שם פרי [פרטי דין זה והטעם לכך, ומה הדין בשאר סוגי הפירות, ראה בס' קצירת השדה פ"ה ה"ו ובהערה].

שיעור בוסר הוא לאחר שנכנס בפרי מים, ויש בו לחות, ויש שכתבו ששיעורו כפול הלבן. אמנם אין ההגדרה ברורה דיה [ראה בספר עץ השדה לראש המכון הגרש"ז רווח שליט"א, פ"ד הל' ד-ה]. לכן הרוצה להפריש מהקטנים על הגדולים, יש להקפיד שהקטנים הם בודאי בשלב הבוסר, כנ"ל [ומאידך, מספק אינו יכול לאכול את הקטנים יותר ללא הפרשה לאחר שהתחייבו בהפרשה, מספק שמא גם הם כבר בוסר].

וא"כ, מאחר שיש ענבים שהגיעו לעוה"מ, כל הענבים שהגיעו לשלב בוסר הינם בני חיוב תרו"מ, וניתן להפריש מאותם שבודאי הגיעו לכלל בוסר.

ואולם מסיבה אחרת אסור להפריש כך, שאין מפרישים מהרע על היפה. ואמנם בזה"ז שהתרומות אינן נאכלות ניתן להפריש מהרע על היפה תרומות, אבל מעשר ראשון ומעשר עני שניתנים בזה"ז, אין להפריש מהרע [ראה ס' קצירת השדה פ"כ הל' כ-כב].

מותר לזרוע שני מיני ירק בסמיכות בהרחקה הראויה, אע"פ שאחד מקיף את השני מכל צדדיו [וכן באופן שגדר מקיפה את שניהם או שהם בעציץ אחד].

ההרחקה בין שני מיני ירק בכל האופנים היא טפח ומחצה [כ 15 ס"מ], אא"כ הן שתי שדות ממיני ירק שונים, שאז ההרחקה היא ששה טפחים [נכון להרחיק כ 60 ס"מ], שדה = שטח שגודלו עשר אמות וחומש. מדידת ההרחקות היא ממקום יציאתם מהקרקע, ואף שבעלווה ובפריחה שלהם הם סמוכים זל"ז.

הסבר: אף שבירושלמי נאמר בכ"מ שב"חבוש" כלומר מוקף, לא מועילה הרחקה, אין זה אלא במיני תבואה או קטניות, אבל בירקות אין דין "חבוש" (חזו"א כלאים סי' ו אות א ד"ה תבואה חובשת. ד"א כלאים פ"ג בצהה"ל סקק"ט). ובחזו"א (שם) כ' שאין איסור אף בירק שחובש תבואה, ואפשר שכ"ה גם כשהתבואה חובשת ירק. בנוסף, גם בתבואה וקטניות הוא ספק להלכה, שכן הרמב"ם לא הביא דין זה להלכה, ונראה שלא פסק כן, וי"א שמודה להלכה בזה.

המקבל צריך להתכוון לא לזכות ב-3 האתרוגים שעבורו עד לאחר הפרשת תרו"מ.

ביאור: פרי "הלקוח", כלומר שקנה או קיבל אותם, חיובם במעשר הוא מדרבנן. ואין מפרישים מפירות שדרגת חיובם גבוהה על דרגת חיוב פחותה, ולהיפך. ואם הפריש כך, יש להוסיף ולתקן את ההפרשה, כפי שהתבאר בהרחבה בס' קצירת השדה (פי"ב מסעיף ח ואילך). וגם בזמן הזה שכל חיוב ההפרשה מדרבנן הדין כך (כמבואר שם). ואמנם נחלקו הראשונים אם פטור לקוח נאמר כשנלקח לפני גמר מלאכה או דווקא אחר גמר מלאכה, והעיקר להלכה כדעת ר"ת שהלקוח אחר גמ"מ פוטר, כמבואר בקצירת השדה (רפ"ה. וע"ש עוד).

לפיכך, כדי שבשעת הפרשת תרו"מ לא יהיה חיובו עליהם כדין לוקח, שחיובו מדרבנן, וכשיפריש מהם על האתרוגים ששייר בעה"ב נמצא מפריש מפירות שדרגת חיובם פחותה על אתרוגים שחיובם גמור. לכן, אף אם מעוניין לתת לו אתרוגים מסויימים, מכל מקום יש לומר לנותן שלא יתן לפני ההפרשה, או שהלוקח יכוון שלא לזכות בשלו עד לאחר ההפרשה, כדי שלא תהיה ההפרשה מדרגות חיוב שונות.

לגבי סוג המעשר – שנה זו היא שנת מעשר עני. לאתרוג דין מיוחד ששנת המעשר שלו נקבעת לפי הלקיטה כירק, אך השנה מתחילה בטו בשבט, כשאר אילנות (רמב"ם מע"ש פ"א ה"ה). לפיכך כל מה שנלקט אחרי טו בשבט חיובו הוא מעשר עני.

אין בזה חשש איסור ערלה.

מקורות – הצלף דינו כאילן כמבואר בגמ' (ברכות לו.). ארבעה חלקים מהצלף הצומח ניתן לאכול, האביונות, הקפריסין, התמרות והעלים. הרמב"ם (מע"ש פ"י ה"ג) פסק שרק האביונות חייבים בערלה. ובשו"ע הזכיר גם את התמרות, וראה בס' עץ השדה (סוף פ"ג, ובהרחבה בהערה 30) בדעת השו"ע, ושנוהג להלכה בעיקר בקפריסין.

אמנם לעניינו שצלף זה גדל מאליו מחוץ לישוב ובמקום טרשים נראה שודאי פטור מערלה, מכמה סיבות. אין זה "ונטעתם", ואין זה "עץ מאכל", וכפי שפסק הרמב"ם (מע"ש פ"י ה"ו), ואחריו בשו"ע (סי' רצד סכ"ז): "העולה מאליו במקום טרשים פטור, אפילו הנוטע במקום שאינו יישוב פטור, והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאן ליישוב, אבל אם היה עושה כדי טיפולו חייב בערלה". וראה בהרחבה בס' עץ השדה (פ"ה סע' כד-כו). ובצלף שכמעט אין מי שלוקט אותו ומשתמש אינו עושה כדי טיפולו. ואפילו היה עושה כדי טיפולו, פטור אם הקרקע אינה שלו אלא נטעה לרבים [וראה דרך אמונה שם פ"י סקנ"ב, ובצהה"ל סקפ"ד].