לפי דבריו הוא קלקל בהפרשה שלו מאחר שהתרומה ותרומת מעשר שקבע להם מקום היכן שהוא [תלוי בנוסח שאמר] נשארו בתוך הפירות, והוא הוציא פירות אחרים, ונמצא שהפירות מדומעים [מעורב בהם תרומה וחולין] ואסורים כולם באכילה, ולא יעזור לתקן אותם שוב.

האפשרות היחידה היא להחזיר לנותן את הפירות והמפריש עצמו ילך לרב וישאל על ההפרשה [ב"תנובות שדה" גליון 183 כתבנו בהרחבה האם יכול הבעלים שהפריש להישאל על ההפרשה לאחר שניתנו המתנות למקבליהם, ולדעת הסוברים שאינו יכול להישאל, ולפי חלק מהטעמים גם כאן לא יוכל להישאל כשהפירות כבר אינם שלו, ולכן יחזירם לו].

אכן, כבר כתב מרן הגרש"ז אוירבך שמי שאומר את נוסח ההפרשה אבל אינו מבין מה אומר, וחושב שזה נוסח תפילה כלשהו, ואינו מבין שכשאומר שחלק מסוים הוא תרומה, אותו חלק חלה עליו קדושה ושייך לכהנים, וכן במעשרות, קרוב מאד שלא חל כלום בדבריו, ואינה הפרשה. ולפי זה יתכן שבמקרה דנן לא חל כלום ויכול המקבל להפריש. מ"מ א"א להתיר לגמרי ללא שאלה, ובפרט שיתכן שהמפריש יודע באופן כללי את נושא ההפרשה, אלא שטועה בפרטים.

באופן שהעץ הועבר לאדמה ללא הגוש שלו, או שהגוש התפורר בהעברה או בנטיעה, או בשלב אחר, הרי זו נטיעה חדשה, ויש למנות שנות ערלה משעת השרשת האילן בחצר. אבל אם האילן הועבר עם גוש שיכול האילן לחיות בו, ולא התפורר, וכך נשתל, נמנים שנות ערלה מהנטיעה הראשונה.

בחו"ל ספק ערלה מותרת, ולכן כשספק עם עברו שנות ערלה הפירות מותרים. אמנם יש מרבותינו שאוסרים ללקוט את הפירות מהאילן המסופק ולאכלם, אלא אם קטף אחר מותר לאוכלם [וכ"נ דעת הטור ועוד אחרונים], אולם מהרמב"ם והשו"ע מבואר שנוקטים שמותר לכתחילה ללקוט ישירות מהאילן המסופק ולאכול. והמחמיר תע"ב.

ביאור בהרחבה: הערלה בחו"ל אסורה מהלכה למשה מסיני. אלא שבהלכה זו נאמרה קולא (קידושין לט.) שודאה אסור ספיקה מותר.

אעפ"כ, במטע שבו יש בודאי עצי ערלה ועצים מותרים, אסור ללקוט מהעצים עצמם, אבל הפירות מותרים אפילו כשיודע שהפירות נלקטו מהמטע הנ"ל, כדברי השו"ע (יו"ד סי' רצד ס"ט), ז"ל: 'ובחו"ל מותר אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם, רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה' [ויש בזה פרטים נוספים, ואכ"מ]. אבל באילנות שספק אם עברו שנות ערלה דעת הרמב"ם והשו"ע להלכה שניתן ללקוט מהעץ עצמו, ושונה מהמקרה הקודם שבו יש ודאי עצי איסור בספק, ולכן החמירו יותר מפני שאיתחזק איסורא, שיש כאן ודאי עצי איסור, משא"כ בספק אם עברו שנות ערלה אין איסור ברור לפנינו. וכדבריהם כתבו הט"ז (שם סקט"ו) ובגר"א (שם סקל"ד). אמנם הטור (ריש סי' רצו) סובר שאסור לו ללקט ולאכול, ואם ליקט אחר והוא לא ראה מהיכן, מותר, וכשנכרי מלקט מותר אפילו כשרואה שהנכרי מלקט ממקום הספק. וכן ראה ב"ח סי' רצד ודרישה שם [בדרישה החמיר מלאכול אם ראה שהגוי לקט משם]. וכן בש"ך (שם סקכ"א) רוצה לדייק מיתור לשון הרמ"א שסובר כדעת הטור: 'שלא ילקוט בידים אלא ילקוט אותם ישראל אחר שלא בפניו, או עובד כוכבים אפי' בפניו מותר לו ליקח ממנו'.

במקרה דנן, מלבד הספק האם עברו שנות ערלה משעת נטיעתו במשתלה, יתכן שגם אם עברו שנות ערלה, אבל היה בעציץ שאינו נקוב, וכן יתכן שהריצוף מנתקו, ועוד. אלא שהחזו"א מסתפק האם המעביר אילן מעציץ שאינו נקוב לאדמה, האם שנות הגידול בעציץ שאינו נקוב נימנים במנין שנות ערלה. מסתבר שגם ספיקו של החזו"א נאמר הכלל 'ודאה אסור ספיקה מותר'.

ומאחר שכל אלו ספיקות הן, יהיה הפרי מותר באכילה, כדין ספק ערלה בחו"ל שמותר לכתחילה.

תשובה: ממש לא בסדר, לא חלה ההפרשה, והפירות נשארו טבל. הנוסח לגמרי אינו תיאורטי, אלא מעשי, ויש השלכה דינית משפטית לכל שלב בו.

הסבר: שלב מרכזי בהפרשת תרו"מ אפילו כשאיננו מוציאים את התרו"מ, הוא לקרוא שם לכל תרומה ומעשר בפנ"ע, ולסיים להם מקום, כלומר להגדיר בדיוק היכן מקומה של כל הפרשה מהתרו"מ. לכן, אנו מתייחסים לכל הפרשה בפנ"ע, ומגדירים במדויק היכן היא [בצפון הפירות, בדרומם, למעלה, למטה, וכדו']. רק אז חלה ההפרשה, אבל אם אומר באופן כללי שהמעשר ראשון בתוכו, אינו חל (משנה תרומות פ"ג מ"ה. רמב"ם שם פ"ג ה"ח). שום שלב בנוסח ההפרשה אינו תיאורטי ח"ו, אע"פ שאנחנו לא מוציאים את התרו"מ בפועל, אם מפני שכהן אינו יכול לאכול את התרומות בזה"ז, אם מפני שיש פתרון כיצד לתת את המעשרות מבלי להוציאם, ובמע"ש בלא"ה פודים אותו.

יש להדגיש את דבריו הידועים של הגרש"ז אוירבך זצ"ל שגם מי שאומר את נוסח ההפרשה כתיקנו, אלא שחושב שזה 'תיאורטי', וכדו', ואינו מבין שבהפרשתו הוא מחיל דין מסוים על המופרש, ומבחינה הלכתית משפטית החלק המופרש אינו שייך לו אלא לשבט הכהנים, הלוויים, וכו', גם בזה לא יוצא יד"ח הפרשה.

לכן, חשוב ללמוד את מעשה ונוסח ההפרשה. בלימוד חד פעמי קצר ולא מסובך הדברים יהיו פשוטים. ניתן להיעזר בצוות המכון ובכל רב המתמצא בהלכות אלו.

אתם רשאים ללקט, ואינכם צריך להפריש תרו"מ.

הסבר: המצב כיום שעניים אינם באים ללקט, וע"כ לא צריך להשאיר את הנותר, ואפילו הבעלים יכול ללוקטם, כמבואר בגמ' (חולין קלד:), וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' שלב): 'לקט, שכחה ופאה, אם אין עניי ישראל מצויים שם ליטלם, אין צריך להניחם'. והוסיף הרמ"א: 'והאידנא אין נוהגין בהם, לפי שהרוב עובדי כוכבים, ואם יניחום, יבואו עובדי כוכבים ויטלום (טור)'. וכ"כ החזו"א (מעשרות סי' ז סק"י) שהיתר זה קיים בימינו, והרחיב, ע"ש.

כפי שהינך מציג את הדברים, הקלחים הנותרים אינם נשמרים אלא הפקר לכל, ואם כי נכון לבקש את רשות בעה"ב ללקט הוא מידת דרך ארץ, אך אינך צריך להפריש תרו"מ, וכדין הפקר.

אם אכן הפירות הם רבעי הרי שנתפסה קדושתם על המעות שהתקבלו במקח [שחילול דרך מקח חל אפילו בשוגג אא"כ הוא מקח טעות, כמבואר בקידושין נו. וברש"י שם], ונמצא שהמעות שברשותך הם קדושות ויש לנהוג בהם כדינם, ואילו הפירות שביד הלוקח הם חולין.

אבל כשהתשלום לא היה בכסף [אלא באשראי וכדומה], או כשהפירות ניתנו במתנה, הפירות נשארו בקדושתם, וא"א למכרם. ולכן אם קיים חשש שהלוקח יאכל ללא חילול יחלל המוכר את הרבעי אף שהפירות אינם ברשותו [כמבואר ברמב"ם מע"ש פ"ט ה"ז בדין הצנועים].

הרמב"ם (כלאים פ"ג ה"ג, ותרומות פ"ה ה"ג), ובשו"ע (יו"ד סי' רצז סי"ד, וסי' שלא סנ"ג) פסקו כחכמים במשנה שמלפפון וקישות אינם כלאים זב"ז, וכן מותר להפריש מזע"ז, וכפי הכלל שכל שאינו כלאים זב"ז מפרישי מזע"ז. אלא שהשמות המוזכרים במשנה אינם תואמים בהכרח לשמות הנהוגים כיום, וכבר כתבו המפרשים שהמלפפון שבמשנה אינו מה שנקרא אצלינו מלפפון אלא קישוא.

לכן למעשה, אף שהנקראים בימינו מלפפון וקישוא דומים זל"ז, כתב מורינו הגרש"ז רווח שליט"א (קצירת השדה פי"ב הע' 2) שנכון למעשה להרחיק ביניהם כדין כלאים, וכן יש להפריש מכל אחד בפנ"ע.

מותר באם הענבים הגיעו לשיעור בוסר, אבל מעשר ראשון ומעשר עני שניתנים בפועל אין לעשות כן.

הסבר: הכלל הוא שפירות שהגיעו לעונת המעשרות הינם בני חיוב בתרו"מ, וקודם לכן לא [אף אם יגמור מלאכתם ויראו פני הבית]. המשנה בתחילת מס' מעשרות מפרטת מתי נקרא עונת המעשר בכל פרי, וכ"ה ברמב"ם מעשרות פ"ב. בענבים גמר מלאכתם משהבאישו, וברמב"ם פירש: "משיראה החרצן שלהם מבחוץ".

אלא שבענבים וברימונים נאמר דין נוסף, שאם הגיע ענב אחד לעוה"מ, כל ענבי אותה הגפן, ואף כל הגפנים שבאותה הרוח, דינם כהגיעו לעוה"מ. ונראה שחיובם מעיקר הדין, ודרגת חיובם שווה לענבים הבשלים. אמנם בחזו"א הוסיף שרק ענבים שהגיעו לשלב בוסר, דינם כך, אבל אותם שלא הגיעו לשלב בוסר אין להם שם פרי [פרטי דין זה והטעם לכך, ומה הדין בשאר סוגי הפירות, ראה בס' קצירת השדה פ"ה ה"ו ובהערה].

שיעור בוסר הוא לאחר שנכנס בפרי מים, ויש בו לחות, ויש שכתבו ששיעורו כפול הלבן. אמנם אין ההגדרה ברורה דיה [ראה בספר עץ השדה לראש המכון הגרש"ז רווח שליט"א, פ"ד הל' ד-ה]. לכן הרוצה להפריש מהקטנים על הגדולים, יש להקפיד שהקטנים הם בודאי בשלב הבוסר, כנ"ל [ומאידך, מספק אינו יכול לאכול את הקטנים יותר ללא הפרשה לאחר שהתחייבו בהפרשה, מספק שמא גם הם כבר בוסר].

וא"כ, מאחר שיש ענבים שהגיעו לעוה"מ, כל הענבים שהגיעו לשלב בוסר הינם בני חיוב תרו"מ, וניתן להפריש מאותם שבודאי הגיעו לכלל בוסר.

ואולם מסיבה אחרת אסור להפריש כך, שאין מפרישים מהרע על היפה. ואמנם בזה"ז שהתרומות אינן נאכלות ניתן להפריש מהרע על היפה תרומות, אבל מעשר ראשון ומעשר עני שניתנים בזה"ז, אין להפריש מהרע [ראה ס' קצירת השדה פ"כ הל' כ-כב].

מותר לזרוע שני מיני ירק בסמיכות בהרחקה הראויה, אע"פ שאחד מקיף את השני מכל צדדיו [וכן באופן שגדר מקיפה את שניהם או שהם בעציץ אחד].

ההרחקה בין שני מיני ירק בכל האופנים היא טפח ומחצה [כ 15 ס"מ], אא"כ הן שתי שדות ממיני ירק שונים, שאז ההרחקה היא ששה טפחים [נכון להרחיק כ 60 ס"מ], שדה = שטח שגודלו עשר אמות וחומש. מדידת ההרחקות היא ממקום יציאתם מהקרקע, ואף שבעלווה ובפריחה שלהם הם סמוכים זל"ז.

הסבר: אף שבירושלמי נאמר בכ"מ שב"חבוש" כלומר מוקף, לא מועילה הרחקה, אין זה אלא במיני תבואה או קטניות, אבל בירקות אין דין "חבוש" (חזו"א כלאים סי' ו אות א ד"ה תבואה חובשת. ד"א כלאים פ"ג בצהה"ל סקק"ט). ובחזו"א (שם) כ' שאין איסור אף בירק שחובש תבואה, ואפשר שכ"ה גם כשהתבואה חובשת ירק. בנוסף, גם בתבואה וקטניות הוא ספק להלכה, שכן הרמב"ם לא הביא דין זה להלכה, ונראה שלא פסק כן, וי"א שמודה להלכה בזה.

המקבל צריך להתכוון לא לזכות ב-3 האתרוגים שעבורו עד לאחר הפרשת תרו"מ.

ביאור: פרי "הלקוח", כלומר שקנה או קיבל אותם, חיובם במעשר הוא מדרבנן. ואין מפרישים מפירות שדרגת חיובם גבוהה על דרגת חיוב פחותה, ולהיפך. ואם הפריש כך, יש להוסיף ולתקן את ההפרשה, כפי שהתבאר בהרחבה בס' קצירת השדה (פי"ב מסעיף ח ואילך). וגם בזמן הזה שכל חיוב ההפרשה מדרבנן הדין כך (כמבואר שם). ואמנם נחלקו הראשונים אם פטור לקוח נאמר כשנלקח לפני גמר מלאכה או דווקא אחר גמר מלאכה, והעיקר להלכה כדעת ר"ת שהלקוח אחר גמ"מ פוטר, כמבואר בקצירת השדה (רפ"ה. וע"ש עוד).

לפיכך, כדי שבשעת הפרשת תרו"מ לא יהיה חיובו עליהם כדין לוקח, שחיובו מדרבנן, וכשיפריש מהם על האתרוגים ששייר בעה"ב נמצא מפריש מפירות שדרגת חיובם פחותה על אתרוגים שחיובם גמור. לכן, אף אם מעוניין לתת לו אתרוגים מסויימים, מכל מקום יש לומר לנותן שלא יתן לפני ההפרשה, או שהלוקח יכוון שלא לזכות בשלו עד לאחר ההפרשה, כדי שלא תהיה ההפרשה מדרגות חיוב שונות.

לגבי סוג המעשר – שנה זו היא שנת מעשר עני. לאתרוג דין מיוחד ששנת המעשר שלו נקבעת לפי הלקיטה כירק, אך השנה מתחילה בטו בשבט, כשאר אילנות (רמב"ם מע"ש פ"א ה"ה). לפיכך כל מה שנלקט אחרי טו בשבט חיובו הוא מעשר עני.

אין בזה חשש איסור ערלה.

מקורות – הצלף דינו כאילן כמבואר בגמ' (ברכות לו.). ארבעה חלקים מהצלף הצומח ניתן לאכול, האביונות, הקפריסין, התמרות והעלים. הרמב"ם (מע"ש פ"י ה"ג) פסק שרק האביונות חייבים בערלה. ובשו"ע הזכיר גם את התמרות, וראה בס' עץ השדה (סוף פ"ג, ובהרחבה בהערה 30) בדעת השו"ע, ושנוהג להלכה בעיקר בקפריסין.

אמנם לעניינו שצלף זה גדל מאליו מחוץ לישוב ובמקום טרשים נראה שודאי פטור מערלה, מכמה סיבות. אין זה "ונטעתם", ואין זה "עץ מאכל", וכפי שפסק הרמב"ם (מע"ש פ"י ה"ו), ואחריו בשו"ע (סי' רצד סכ"ז): "העולה מאליו במקום טרשים פטור, אפילו הנוטע במקום שאינו יישוב פטור, והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאן ליישוב, אבל אם היה עושה כדי טיפולו חייב בערלה". וראה בהרחבה בס' עץ השדה (פ"ה סע' כד-כו). ובצלף שכמעט אין מי שלוקט אותו ומשתמש אינו עושה כדי טיפולו. ואפילו היה עושה כדי טיפולו, פטור אם הקרקע אינה שלו אלא נטעה לרבים [וראה דרך אמונה שם פ"י סקנ"ב, ובצהה"ל סקפ"ד].