מעלת ועניין ט"ו בשבט

מעלתו של יום טו בשבט אינו דבר של מה בכך, ולפי הגהתו של אדוננו הגר"א זצוק"ל (או"ח קלא סעיף ו) יש להחשיבו כחג וכך כתב: "שהוא ר"ה לאילנות וכמו כל ד' ר"ה שהן יו"ט". במאמרנו זה ניגע מעט בפארותיו של יום נשגב זה, דלא שייכת האפשרות במסגרת זו להביא את כל העניינים כי רבים הם, אולם ליקטנו וסדרנו מעט מזער לכבודו של יום והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה.

*

תענית בטו בשבט

ההתייחסות הראשונה לקדושתו של יום מצינו עוד מזמן הגאונים, וזאת לגבי תענית ביום זה. הענין מופיע בתשובה הבאה בחתימת רבינו גרשום מאור הגולה נ"ע (שו"ת רגמ"ה סי' יד הו"ד בשו"ת מהר"מ מרוטנברג ח"ד סי' תי"ב ): "וששאלתם, צבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני ופגעו בו בתענית ראשון ט"ו לשבט אם יש לחוש לראש השנה ולדחות התענית או לא, כך דעתי נוטה שהתענית נדחה לשבת הבאה ואין קובעים תעניות בו, דלא מצינו תענית בראש השנה כלל, ותנן, 'ארבעה ראשי שנים הם', וכיון דקתני להו בהדי הדדי דומיא דהדדי נינהו, ה"נ כיון דשארא לית בהו תעניות רביעי נמי ל"ל תענית ואע"ג דאינהו נמי עדיפי מיני', כיון דקתני להו בהדי הדדי להא מלתא אידמן להדדי"

וכך פסק המחבר בשלחנו הטהור (או"ח תקעב, ס"ג): ציבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני ופגע בתענית ט"ו בשבט, התענית נדחה לשבת הבאה כדי שלא יגזרו תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, עכ"ל. גם חתן אינו מתענה ביום זה, אע"פ שידוע על חודש ניסן שמעלותיו רבות ואין מתענים ומספידים בכל החודש, בכ"ז חתן ביום חופתו מתענה בו, וזאת מצינו במגן אברהם על דברי הרמ"א שכתב בהגה (או"ח תקעג, א): מי שיש לו נישואין בחנוכה אין לו להתענות, אבל אם יש לו נשואין בניסן – מתענה ביום חופתו אפילו בר"ח ניסן, מפני שהוא אחד מן הימים שמתענים בהם. וכתב המ"א: בניסן מתענה – דאינו אלא מנהג, ונ"ל דה"ה ל"ג בעומר ומר"ח סיון עד שבועות ובימים שבין יוה"כ לסוכות, אבל באסרו חג וט"ו באב ובט"ו בשבט אינו מתענה כיון שמוזכר בגמ', עכ"ל. הרי לנו עניין תוקף השמחה של יום זה שנתן לו המ"א בפסקו שחתן לא יתענה בו.
גם הרוצה להתענות בימי השובבי"ם שמעלתם נשגבה עד מאד – לא יתענה ביום זה וכפי שכתב הגאון הרב חיד"א זיע""א בספרו צפורן שמיר (סעיף צא, צג): וצריך שיהיו פ"ד תעניות אלו רצופים שיתענה בכל הימים מלבד שבתות ור"ח וט"ו בשבט.

אמירת תחנון ונפילת אפיים

המהר"ם מרוטנבורג התייחס לענין זה בספר המנהגים וכתב: "ואין אומרים תחינה בט"ו בשבט בבוקר דקיימא לן כבית הלל דאומרים בט"ו בשבט ראש השנה לאילנות ולמעשר ולשביעית", וכתב המהרי"ל: "שבט הוא מלך, משום דבחמשה עשר בו הוא ראש השנה לאילנות… ובחמישה עשר בו אין אומרים תחינה, אך במגנצא ובווירמייזא אומר תחינה". וכן בספר המנהגים לר"א טירנא: "בחמשה עשר בשבט אין נופלין לילה ויום לפי שהוא ראש השנה לאילנות, ואם חל בשבת אין אומרין צדקתך צדק". וכך פסק המחבר (סימן קלא, ו): נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט, ולא בראש חדש, ולא במנחה שלפניו, ולא בחנוכה, ויש אומרים גם במנחה שלפניו, וכתב הרמ"א: וכן נוהגין, ע"כ. וכתב הגאון האדר"ת (הובא בספר נפש דוד): "ומאז נראה לי שמה שהראשונים קבעו יום זה ליום טוב שלא לומר בו תחנון הוא להזכירנו מצות הפרשת מעשר אילנות, וכדחז"ל על הפסוק: "שתי לבך למסלה דרך הלכת עשי לך ציונים", וכפרש"י מהספרי פ' עקב על פסוק: "ושמתם את דברי אלה" וכמו שכתבתי בחיבורי זכר למקדש בס"ד".

תפילה על אתרוג של מצוה

נפוץ הדבר שיום ט"ו בשבט מסוגל וראוי להתפלל בו על האתרוג שנזכה בו לשנה הבאה בחג הסוכות. ענין זה ידוע משמו של בעל ה'בן איש חי' – רבנו יוסף חיים זיע"א שכתבו בספרו 'לשון חכמים': טוב ונכון לומר ביום טו שבט בשחרית פסוקים אלו ובקשה זו, וידוע הוא שיש קבלה אצל חכמי אשכנז ז"ל שצריך לבקש ביום טו שבט בפרטות על האתרוג שיזדמן לישראל אתרוג טוב, עכ"ל. ולכאורה, באומרו 'חכמי אשכנז' כוונתו לבני יששכר, שהוא ככל הנראה הראשון שציין ענין זה וכך כתב (ח"א, מאמר ב – ראש השנה לאילנות): 'ר"ה לאילן', לא אמר 'לאילנות' כמו באינך, יש לזה רמז מה שקבלנו מרבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר שיזמין הש"י בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזדמן לו הש"י לעת המצטרך את הפרי עץ הדר, והנה תפלתו תעשה פירות, וזהו שרמז התנא באומרו לשון יחיד לאילן, להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה למצוה.

מכל הפירות שהוזכרו באכילה ביום זה, יש לציין שהאתרוג מקבל מקום נכבד אף ביחס לשבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ. כתב היפה ללב: אתרוג אחר עשיית מצוותו, עושים אותו מרקחת כדי להעלותו על שולחן בליל ט"ו בשבט. אומר היהודי הקדוש מפשיסחא:  האוכל אתרוג בט"ו בשבט, יזכה להשלים שנתו.

המנהג באכילת מיני פירות

ענין זה תופס מקום נכבד בט"ו בשבט. לראשונה הוזכר מנהג זה לפני כארבע מאות וחמישים ושנה. אחד מגדולי אחרוני אשכנז שהיה בדורו של הב"י הלא הוא רבי בנימין בן הרב מאיר הלוי אשכנזי נירנברג שהוציא לאור ספר בשם 'מעגלי צדק' או המוכר בשם 'מחזור מכל השנה', בספר נכתבו התפילות עם ביאורי מילות, דינים ומנהגים. חשיבות גדולה יש למחזור זה, משום שהוא מלא וגדוש בחידושי דינים ומנהגים מגדולי אשכנז שלא נדפסו במקום אחר, ובעל המ"א הביא הרבה ממחזור זה (ומציינו בר"ת 'מ"צ' ורבים אינם יודעים לפענח הר"ת ומחליפים אותו בפוסקים ושותי"ם אחרים). בין המנהגים נאמר שם (סי' נח עמ' קנו): "לפי שיום ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, מנהג לקנות בו כל אחד בביתו ביום זה מעט מכל פרי ופרי שימצא אז".

המקור קדום והמפורסם ביותר למנהג זה, הוא בספר 'תיקון יששכר – עיבור שנים' במהדורה שיצאה לאור בעיר שלוניקי בשנת של"ט, מחבר הספר הוא רבי יששכר אבן סוסאן מרבני צפת שהיה בדורו של הבית יוסף שאף הסתופף בצילו ובו כתב: "ביום ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות ואין מתענין בו ואין נופלים בו נפילת אפים ונוהגים האשכנזים יצ"ו להרבות פה במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום". פיסקא זו שבספר תיקון יששכר הובאה להלכה ע"י ר' חיים בנבנישתי בספרו כנסת הגדולה – הגהות בית יוסף לסי' קלא, ובעקבותיו הביא מנהג זה המגן אברהם (סי' קלא ס"ק טז), ובפרי חדש (שם סק"ו), ובמשנה ברורה (שם ס"ק לא). מאידך בספר מנהגי וורמייזא משנת ת"ח, לא הוזכר כלל מנהג זה של אכילת פירות בט"ו בשבט ואף בהגהות המהר"י בכרך בעל ה'חות יאיר' לספר המנהגים זה לא הוזכר המנהג. לעומת זאת בספרו מקור חיים שנכתב בשנת תנ"ט ונדפס רק בשנים האחרונות כתב המהר"י בכרך (סי' תרפד): "ראיתי ותיקין שמברכין על כל מיני פירות אילן הנמצאים בט"ו בשבט" ובסי' תרפו כתב בשם מחזורי סביוניטה שהוזכרו לעיל, "המנהג שבט"ו בשבט קונה כל אחד מפירות שבנמצאים אז ואוכלים לזכר שביום זה ראש השנה לאילנות".

בספר אדני פז לרבי אפרים ב"ר שמואל זנוויל מאלטונא (שכיהן שם כדיין בשנות הת"צ) הביא את דברי המגן אברהם שהאשכנזים נוהגים להרבות במיני פירות והעיר ע"ז: "ואני לא ראיתי ולא שמעתי ממנהג זה" אבל ביאר שכנראה מנהג זה הונהג כדי שיזכרו שיום זה הוא ראש השנה לאילנות ויתפללו שיתברכו הפירות, וכמו שתקנו בעצרת לשים בבית הכנסת אילנות לזכור שהוא יום דין לפירות. הגאון רבי יעקב עמדין זצ"ל מזכיר מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט בשם 'מנהג ארץ ישראל' וכה כותב בסידורו (חודש שבט אות סו): "באר"י נוהגין להביא כמה מיני פירות האילן לברך עליהן ביום זה שהוא ר"ה שלהן שיתברכו גדולי האילנות היום". רבי צדוק הכהן בספרו פרי צדיק כתב: לכן נוהגים ישראל לטעום מכל מיני פירות ביום זה, והיינו שע"י מנהג ישראל שהוא תורה מכניסין קדושה להאכילה וע"י זה מתקנים כל האכילות שיהיו בקדושה.

אופן וסדר תיקון אכילת הפירות

ברבות השנים, מנהג זה הונהג ונשמר דווקא יותר בקהילות הספרדים. אף שלא מפורשים הדברים בקבלת האריז"ל, ומה גם בכתבי תלמידיו המקובלים אין זכר למנהג כלל, מכל מקום ראו הם בקיום מנהג זה להרבות באכילת פירות בט"ו בשבט תיקון גדול בנגלה ובנסתר לאור דברי בעל חמדת ימים הכותב בספרו: "מנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי ואם כי בדברי כתבי הרב זלה"ה האריז"ל לא נמצא מנהג זה, מכל מקום תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר לתיקון הדבר הזה, יאותה לנו בעצם היום הזה לאכול כל מיני פירות ולברך עליהן בכונה זו כי חביבה מצוה בשעתה". והן אמת שבשם המהרח"ו ויטאל זצוק"ל הובא בכמה מספרי המקובלים, ביניהם החסד לאברהם (לר"א אזולאי זיע"א).

וכך הביא בספרו (מעיין שביעי נהר ז): ודע כי שלשים מיני פירות האילן נבראו בעולם, ומכל מין ומין יש הרבה מינים, כמו שדרשו רז"ל על הפסוק "ושבעים תמרים" ע' מיני תמרים, וכן בכל המינים. עשרה מעולם הבריאה סוד עשר ספירות דבריאה, ומפני שהם רחוקים מן הטומאה וקרובות לאצילות אין להם קליפה לא מבפנים ולא מבחוץ ונאכלים כמו שהם ואלו הם: ענבים, תאנים, תפוחים, אתרוגים, לימונ"ס, אגסים, חבושים, תותים (תותי עץ א.ב.ס), סוראבאש, חרובין.

ועשרה מהם מעולם היצירה, סוד עשר ספירות דיצירה שהם בינונים בין עולם הבריאה ובין עולם העשיה, שאינם קרובים לטומאה כמו עולם העשיה ולא רחוקים כמו עולם הבריאה, לכן גרעיני הזרע בתוך הפרי אינו נאכל, לפי שאינו רך כגרעינין שבתוך הפירות דבריאה, ואלו הן: זיתים, תמרים, גודגדניות, סופאיפ"ש, פרישקו"ש, סירוילא"ש, משמישי"ש, גינדא"ש, אקאאני"ש, גיישפולא"ש.

ועשרה מהם מסוד עולם העשיה ולזה נאכל מה שבפנים ונזרק מה שבחוץ, שקליפת הפרי היא מחיצת בינו ובין עולם התמורות הקרוב לו כדי שלא לקבל הטומאה, ואלו הן: רימונים, אגוזים, שקדים, ערמונים, לוזים, הנקרא אלביינא"ש בלע"ז, אלונים הנקרא אלביוטא"ש בלע"ז, פרישים, פיניוני"ש, פיסטוקא"ש, מאוזי"ש, ומנין שמותם ומספרם קיבלתי, אבל סדורים על סדר העשר ספירות לא קיבלתי, עד יערה עלינו רוח ממרום, עכ"ל. אולם עם כל זאת, לא הובא שום מנהג וסדר או תיקון מיוחד לאכילת הפירות ביום זה מהאר"י וגוריו.

מצינו מקור מוסמך נוסף לקיום מנהג עתיק זה בין מקובלי ספרד, בדברי הגאון רבי משה חאגיז זצ"ל מעיה"ק צפת ת"ו המביא את מנהג אכילת הפירות בשם רבותיו גדולי צפת וכה כותב במאמר המנהגים שלו בסוף ספרו שתי הלחם: ועוד אודיעך דכאשר האדם עץ השדה הנהגתי גם כן מה שראיתי מרבותי נ"ע וממורי הנז"ל אמ"ו הרב מר זקני ה"ה המפורסם מוהר"ם גלאנטי ז"ל שהיה נוהג בט"ו בשבט להרבות בברכות פירות האילן ולהתפלל להשי"ת יחדש עלינו ועליהם שנה טובה. החסיד שבכהונה הגאון רבי אליהו הכהן זצ"ל מאיזמיר מזהיר על קיומו של המנהג בספרו 'שבט מוסר' (פט"ז): "בני הוי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט שמנהג ותיקין הוא".

פרי עץ הדר

החמ"י הנהיג לראשונה סדר שלם של אכילת מספר מסוים של פירות בט"ו בשבט ע"פ שלושים מיני הפירות שדיבר עליהם המהרח"ו כמובא לעיל. בתחילת דבריו הוא מדגיש שמנהג זה לא נמצא בדברי האר"י ותלמידיו והוא מחדש אותו מעצמו. בעל החמ"י מביא את סדר אכילת הפירות בצורה מסודרת ומפורטת. בתחילה צריך לומר פסוקים מהתורה, מהנביאים ומהכתובים, ויקרא י"ג קטעים מכתבי הקודש על תנובת הארץ פירות וצמחים ובספר הזוהר, ואח"כ יאמר תפילה מיוחדת: "אנא האל העושה והיוצר והבורא וכו' יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שבכח סגולת אכילת הפירות שנאכל ונברך עליהם עתה יתמלאו מעוז שפע הודם לשוב שנית להגדילם ולהצמיחם מראשית השנה ועד אחרית השנה לטובה ולברכה…  וכאמור, אח"כ יאכל פירות בסדר מסוים וישתה ביניהם ארבעה כוסות יין כמפורט להלן ולפני אכילת כל פרי ילמדו המסובים ויהגו בקטע מהזהר, מתיקוני הזהר או מהמשניות בסדר זרעים הקשורים לאותו הפרי.

במשך מאתיים שנים האחרונות, לאחר שיצא לאור ספר חמדת ימים, הודפס קונטרס הנקרא: "פרי עץ הדר" אשר מכיל את כל הסדר בצורה מסודרת, 'דבר דבור על פירותיו' לפי סדרו של החמ"י בעת קיום מנהג אכילת הפירות. הספר התקבל בהערצה רבה בקרב עדות הספרדים, וחזר ונדפס פעמים רבות במהדורות שונות, ועד היום קיימו וקבלו עליהם בחיבה יתירה לערוך בצוותא חדא אבות ובנים בביתם או בביהכ"נ את סדר ט"ו בשבט בריבוי מיני פירות ובקריאת התיקון קודם אכילת כל מין ומין וכמו שמציין רבי חיים פלאג'י ע"ז בספרו 'מועד לכל חי' (סי' ל אות זח): ליל ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, ונהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשולחן מכל פירות האילן ופירות הארץ עד אשר תשיג ידו וכל אחד מברך על פרי אחד, האיש מברך על החטה אחר ברכת המזון "חלב חיטים ישביעך" כדי שיהיה לו המזונות בריווח, האשה על הגפן כדכתיב: "אשתך כגפן פוריה", הבן על הזית "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך", רמון ואגוז לבנותיו על שם "כבודה בת מלך פנימה", דבש ותפוח לתינוקות על שם: "תחת התפוח עוררתיך" "דבש וחלב תחת לשונך" כמו שכתב כל זה ידיד נפשי בני הגדול הי"ו בספרו 'והוכיח אברהם' פרק לד. רובא דעלמא אינן נוהגין כן אלא קורין בספר פרי עץ הדר על הסדר לפי הפירות שיש לו. ויש שאינן נוהגין כלל לסדר פירות. ויש נוהגים דוקא ז' מיני פירות דנשתבחה בהן הארץ.  ויש מקומות דאינן לומדים כי אם ט"ו שירים שבתהילים, ונוהגים דמלמדי תינוקות מלמדים את תלמידיהם כל ט"ו שירים כדי שילמדו בשולחן אביהם בליל ט"ו בשבט", עכ"ל.

כתב ה'קדושת לוי' בליקוטים: "ונמצא ט"ו בשבט הוא הכנה לפסח ופסח הוא הכנה למתן תורה, נמצא ט"ו בשבט הוא הכנה למתן תורה, והא ראיה גם כן שהתורה נתנה בסיון ומשה רבנו עליו השלום אמר משנה תורה בשבט ככתוב: "בעשתי עשר חדש" הרי ראיה שחדש שבט הוא הכנה למתן תורה" עכ"ל. הרי לנו שהשפעתו של חודש זה על לימוד התורה גדול הוא לאין ערוך.

*

יהי רצון מלפני הקב"ה, שיערה עלינו רוח טהרה ממרום להתעלות במעלות התורה היראה ולהחזיק בעץ החיים לעולם.

המאמר פורסם בגיליון תנובות שדה מספר 166, לצפייה בגיליון המלא לחצו כאן.