"ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש"
(ויקרא יט, כד)"ונטעתם וערלתם הכתוב מדבר בתינוק, שלש שנים יהיה לכם ערלים שאינו יכול להשיח ולא לדבר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש שאביו מקדישו לתורה הלולים לה', מהו הלולים שבשעה שהוא מהולל להקב"ה, ובשנה החמישית תאכלו את פריו משעה שהוא מתחייב לקרות בתורה מכאן ואילך להוסיף לכם תבואתו מכאן שנו רבותינו בן חמש שנים למקרא בן עשר שנים למשנה, לפי שבעה"ז אדם מישראל מוליד בן מוליכו לבית המדרש יגע עמו ומלמדו תורה גרמו עונות הוא מת ואינו שמח ממנו, אמר להן הקדוש ברוך הוא בעה"ז ע"י שיצר הרע מצוי בכם אתם חוטאים ובניכם מתים, אבל לעתיד לבא אני מסיר יצר הרע מכם ומבניכם ואתם מולידים ושמחים שנאמר (ישעיה סה) לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה"
(מדרש תנחומא (ורשא) פרשת קדושים סימן יד)
מנהג נפוץ בעם ישראל שלא לספר את שיער הבנים הקטנים עד שיגיעו לגיל שלוש, ואז מספרים את שערותיהם ומשאירים להם פאות. ובזה מחנכים אותם למצוות 'לא תקיפו פאת ראשכם' (ויקרא יט, כז), שעניינה לא לספר את שערות הראש בעיגול, תוך גזיזת הפאות.
ומצאו רמז למנהג זה במצות ערלה, שאמרו חז"ל על שלוש השנים של ערלה שמרמזות לשלוש השנים הראשונות של תינוק שאינו יודע להשיח ולדבר, ואז אין מקיימים בו מצוות, אך 'ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש' (ויקרא יט, כד), שאביו מקדישו לתורה (תנחומא קדושים יד). וכך למדו בעלי מנהג זה, שבשלוש השנים הראשונות הוא דומה לעץ שהוא ערלה ואין גוזרים שערותיו, ובעת כניסתו לשנה הרביעית שכבר יכול להתקדש, גוזזים את שערותיו ומשאירים לו פאות, וזו המצווה הראשונה שמקיימים בו (כ"כ בשו"ת ערוגות הבושם או"ח סי' רי).
ואכן קבעו חז"ל כי ראשית זמן החינוך לתורה הוא במלאות לילד שלש שנים, כמ"ש במדרש (פסיקתא זוטרתא פרשת בלק): 'מי מנה עפר יעקב, אמר מי יוכל למנות מצוות שעושין ישראל משעה שנולד עד שעה ששב לעפרו כו', היה בן שלש אביו מחנכו לתורה'. ובשלחן ערוך (יורה דעה סי' רמה ס"ח) הביא מור"ם לדין את דברי הרב אברבנאל בפירושו למסכת אבות, שמיד כשיהיה הילד בן שלש שנים שלמות מלמדין אותו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה.
עוד יש להפליג ברמז זה של גזיזת השערות במלאות שלש שנים כקטיפת פירות האילן בתום שנות הערלה, שכן מלבד הדמיון הכללי של האדם לעץ הנותן פירות, כמו שדרשו חז"ל על הכתוב 'כי האדם עץ השדה', הרי ישנה שייכות מיוחדת בין שערותיו של אדם לאילנות השדה, כדאיתא באבות דרבי נתן (פרק לא): עולם קטן זה האדם, יצר באדם כל מה שברא בעולמו – ברא חורשים בעולם וברא חורשים באדם וזה שערות של האדם. פירוש חורשים הוא מלשון יער, כפי שמצינו בתרגום הפסוק 'ואשר יבא את רעהו ביער' (דברים יט, ה) – 'ודייעול עם חבריה בחורשא', והיינו שהשערות של אדם דומים הם לאילנות הנטועים זה בצד זה.
כיוון שבמצווה זו מתחילים לחנכו למצוות, נהגו לשמוח כדי לחבב המצוות, ומזמינים קרובים וידידים ומכבדים אותם במאכל ומשקה. ורבים מבני הגליל נהגו לספר את הקטן ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, כדי שתחילת חינוכו למצוות תהיה מתוך התחברות לצדיק. ובני ירושלים שרחקה להם הדרך להגיע למירון היו הולכים למערת שמעון הצדיק שמצפון לעיר העתיקה. ויש קהילות שהיו רגילים לספר הקטן בבית הכנסת. ובכל מקום רבים נוהגים לבקש מתלמיד חכם שיתחיל לספר את הילד.
והנה מנהג זה של התספורת הראשונה בצד ציוני הצדיקים יסודו בהררי קודש ברבותינו בעלי קבלה, כמו שכתב הר"ח ויטאל (שער הכוונות ענין ספירת העומר): מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע וכו', אני ראיתי למורי ז"ל [הוא רבינו האר"י הקדוש] שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וכו', והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא', קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה. עכל"ק. [אמנם רבי שמואל גרמיזאן (מרבני ירושלים לפני 400 שנה) כתב בשו"ת משפטי צדק סי' עד, שלא ידע מה שורש מצוה יש להסתפר על קברי צדיקים. ועיין עוד בס' בין פסח לשבועות (יט, א-ב. ח-ט) בדבר המנהג לספר במירון ובקבר שמעון הצדיק[.
יש נוהגים לספר בל"ג בעומר במירון את כל הקטנים שיום הולדתם השלישי חל בסמיכות של כמה חודשים לפני או אחרי ל"ג בעומר. ויש מקפידים שלא לספר את הילד לפני יום ההולדת של גיל שלוש, ולכן אם יום הולדתו אחר ל"ג בעומר מספרים אותו ביום הולדתו. ואם נולד לפני ל"ג בעומר, אם יום הולדתו בסמיכות של מספר שבועות לל"ג בעומר, ממתינים לספרו בל"ג בעומר, ואם נולד כמה חודשים לפני ל"ג בעומר מספרים אותו ביום הולדתו.
בענין הקדמת התספורת קודם לגיל שלש, מצינו אצל אחרוני זמננו שהזהירו שלא להקדים התספורת לפני כן, ולאחר כדי לספרו בל"ג בעומר במירון אפשר בכמה שבועות אבל לא בכמה חודשים (ראה שו"ת ערוגות הבושם שם על יסוד דרשתו שהוא כעין ערלה, וכן סבר וקיבל בשו"ת אפרקסתא דעניא סי' קסא ועוד. וכן נפוץ במנהג החסידים, וראה בדברי האדמו"ר רמ"מ מלובביץ בס' שלחן מנחם סי' צ). אך מסופר שבעל שו"ת מנחת אלעזר המליץ למי שבנו נולד בכ"ד מנחם אב שיקדים לספרו בל"ג בעומר. ועוד מעשה פלאי סיפר גאב"ד ערלוי זצ"ל, שהיה נוהג להביא את ילדיו אל האדמו"ר מהר"א מבעלז בכדי לספרם בגיל שלש והקפיד שלא לעשות זאת קודם, אך אצל בנו שמלאו לו שלש ביום ג' אלול תשי"ז, שנה שנסתלק בה האדמו"ר מבעלז ביום כ"א באב, צוה לספרו בל"ג בעומר הקודם (נטעי גבריאל, תגלחת הילדים פרק ב הערה ג).
למעשה יש להדגיש כי דברים אלו הם בתורת מנהג ולא באו לדין, ואין חובה לנהוג כמנהגים הנזכרים. יתר על כן, מנהג תספורת הקטנים לא נזכר כלל לא ברמב"ם ולא בשולחן ערוך ולא בספרי הפוסקים הידועים. וכל הרוצה רשאי לספר את שער ילדו גם לפני שהגיע לגיל שלוש (ובודאי כאשר השערות הארוכות מפריעות לילד, אין לעכב התספורת ולגרום לו צער), וכן ראיתי ושמעתי שנהגו בבתיהם של תלמידי חכמים, ולא חשו בזה כשהיה להם צורך כל שהוא.
