ליל הושענא רבה
פתיחה: ליל שימורים הוא לה'. ולא כפי שעולה כעת בדעת הקורא, שמא נמצאים אנו בחג המצות. אין אנו מדברים על ליל הסדר של חג הפסח שעליו נאמר כך. במאמר זה, נביא לפני קוראינו היקרים, מעט מזעיר על 'לילה עם סדר אחר', הלא הוא 'ליל הושענא רבה', אשר בו הרצים יוצאים דחופים בדבר המלך [וכמו שמובא בזוה"ק על ענין 'מסירת הפתקים' שעל ענין זה נהגו לברך איש את רעהו ב'פתקא טבא', כלדהלן].
נדגיש בתחילת הדברים, מאמר זה עניינו להציע דברים על סדרו ועניינו של לימוד ועסק התורה של הלילה, ולא לעסוק בעצם גופו של היום הקדוש הזה, כי רבו פארותיו וענייניו הרבה מכדי להביאם ביריעה קצרה באתרא קדישא הדין.
משמעות השם 'הושענא רבה'
שמו של יום 'הושענא רבה' מעורר כל לב ומרעיד את נימי הנפש היהודית, באשר יודע כל איש בר דעת וכל 'מבין', כי יום זה – אינו כשאר ימי חול המועד, אלא חוליה בשרשרת ימי הדין של כל בר ישראל באשר הוא.
לא סתם נקרא הוא כך – 'הושענא רבה', וכמה טעמים נאמרו על קריאתו בשם זה וכפי שנביא לקמן בס"ד.
בספר מטה משה (אות תתקנז) כתב בשם המדרש (חפשנו ולא מצאנהו): ולמה נקרא שמו הושענא רבה? 'אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, אני יחיד ואתה יחיד, אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עוונותם וזהו הושענא רבה. פירוש, שמי אהי"ה גימטריא כ"א, ואתה בכ"א עשרה דורות מאדם עד נח ועשרה דורות מנח עד אברהם, והושענא רבה כ"א ימים לחודש תשרי. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם, אם אין כפרה לבניך בראש השנה יהיה ביום הכפורים ואם לאו יהיה בהושענא רבה, וזהו אחדותו על שמי. וסוד החתימה שהיא בליל הושענא רבה ולא ביום הכיפורים והיה לה' להיות בצום, אבל הכוונה בזה דע כי יום הכיפורים הוא בעשרה לחודש, ויום טוב של סוכות אחר חמשה ימים הרי חמשה עשר יום, והושענא רבה אחר ששה הרי עשרים ואחד, תרבע [תכפיל] כ"א פעמים כ"א, יעלה תמ"א, למפרע הוא אמ"ת, וחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, ולזה החתימה בליל הושענא רבה'. עכ"ל המטה משה. וכתב ע"ז הכף חיים (סופר, סי' תרסד אות א): 'ומה שכתב ואתה בכ"א אף על פי שאינו אלא בכ' – נח חשיב כשניים לפי שהיה בשתי דורות קודם המבול ואחר כך. ועוד יש לומר כי נקרא 'הושענא רבה' על שם שאומרים באותו יום כמה פעמים 'הושענא' וזהו הושענא רבה, ר"ל יום שאומרים בו הושענא הרבה. ועוד יש לומר, על פי מה שנוהגין להתחיל בבקשת רחמים מראש חודש אלול אם בתקיעות אם בסליחות כל אחד לפי מנהגו, ומיום א' דראש חודש אלול עד יום הושענא רבה הם נ"א יום ולזה אומרים 'הושענא רבה', ר"ל הושע יום נ"א רבה שהוא הסיום'. עכ"ל.
כעין זה כתב הבן איש חי (שנה א, פרשת וזאת הברכה, א): מרבים בתפילות ותחנונים בהושענא רבה, כי הוא סיום נ"א יום שנתנו לישראל בחסד עליון לעשות בהם תשובה ותתקבל תשובתם, והם שלשים דאלול מיום ראשון של ראש חודש, ועשרים ואחד יום דתשרי, רמז לדבר: אין נא אלא לשון בקשה, נתנו נ"א יום לצורך הבקשות ותחנונים, ויום זה הוא סיום יום נ"א ולכן נקרא הושענ"א רבה כלומר, הושע את יום נ"א שהוא רבה דהכל הולך אחר החתום. עכ"ל רבנו יוסף חיים. וכתב הלבוש (תרסד, א): יום חמישי בארץ ישראל השישי של חול המועד שהוא שביעי של סוכות קורין אותו הושענא רבה לפי שמרבין בו בערבה כמו שיתבאר. עכ"ל. ובספר פרי עץ חיים (שער הלולב פ"ה) כתב שנקרא כן לפי שלעתיד ינצלו מכל הגויים ביום ההוא לכן הוא "הושענא רבה" ע"ש.
מסירת הפתקין והחיתום
כפי שהזכרנו בתחילת המאמר, ביום זה יש את 'מסירת הפתקים' והוא החותם הנעשה אחרי ר"ה עשי"ת ויום הכיפורים, והוא ע"פ דברי הזוהר הקדוש וז"ל (ויקרא לא ע"א): בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה דְּחָג, הוּא סִיּוּמָא דְּדִינָא דְּעָלְמָא, וּפִתְקִין נָפְקִין מִבֵּי מַלְכָּא, וּגְבוּרָן מִתְעָרֵי וּמִסְתַּיְּימָן בְּהַאי יוֹמָא. [תרגום: ביום השביעי של החג, הוא סיום הדין של העולם, והפתקים יוצאים מבית המלך, והגבורות מתעוררות ומסתימות ביום הזה.]
אולם בחיפוש במקורות הקדושים העוסקים בדברי הזוהר מצינו כי יש כביכול סתירה בדברי הזוהר הקדוש אימתי הוא זמן זה, שכתב (פרשת ויחי דף רכ ע"א): תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְעַר דִּינָא בְּעַלְמָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב עַל כָּרְסֵי דְּדִינָא לְמֵידַן עַלְמָא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַתְעָרָא (בדינא) תְּשׁוּבָה, דְּיֵיתוּב מֵחִיּוּבָא (נ"א מחובוי). דְּהָא הַהוּא יוֹמָא, פִּתְקִין כְּתִיבוּ, וּמִשְׁתַּכְּחֵי כֻּלְּהוּ בְּאַחְמָתָא הָא כְתִיבִין. אִי זָכֵי בַּר נָשׁ דְּיֵיתוּב קַמֵּי מָארֵיהּ, קָרְעִין פִּתְקִין דְּעֲלֵיהּ. [תרגום: בא ראה, כשמתעורר דין בעולם, כשהקדוש ברוך הוא יושב על כסא דין לדון את העולם, צריך אדם לעורר [בדין] תשובה שישוב מהרשע [מחטאיו], שהרי אותו יום נכתבים פתקים, וכלם נמצאים בתיק כתובים. אם זכה אדם שישוב לפני רבונו, קורעים את הפתקים שעליו. לְבָתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין קַמֵּיהּ דְבַּר נָשׁ, יוֹמָא דְכִפּוּרֵי יוֹמָא דִתְשׁוּבָה.] אִי תָב מֵחֶטְאוֹי טַב. וְאִי לָא, פַּקִּיד מַלְכָּא לְמִחְתַּם פִּתְקִין. וַוי, דְּהָא תְּשׁוּבָה בַּעְיָא לְאִסְתַּלָּקָא מִנֵּיהּ.
[תרגום: אחר כך הקדוש ברוך הוא מזמין לפני האדם את יום הכפורים, יום התשובה. אם שב מחטאיו – טוב. אם לא – מצוה המלך לחתום פתקים. אוי כי התשובה רוצה להסתלק ממנו.] אִי זָכֵי בִּתְשׁוּבָה, וְלָא שְׁלֵימָתָא כְּדְקָא יְאוּת, תַּלְיָין לֵיהּ עַד הַהוּא יוֹמָא בַּתְרָאָה דַּעֲצֶרֶת, דְּהוּא תְּמִינָאָה לֶחָג. וְאִי עֲבַד תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא לְקַמֵּי מָארֵיהּ, אִתְקְרָעוּ. וְאִי לָא זָכֵי, אִינוּן פִּתְקִין נָפְקִין מִבֵּי מַלְכָּא, וְאִתְמַסְּרָן בִּידוֹי דְּסַנְטִירָא, וְדִינָא מִתְעֲבִיד, וּפִתְקִין לָא מְהַדְּרָן תוּ לְבֵי מַלְכָּא. [תרגום: אם זכה בתשובה ולא שלמה כראוי – תולים לו עד אותו יום אחרון של עצרת, שהוא שמיני לחג. אם עשה תשובה שלמה לפני ריבונו – נקרעים. ואם לא זוכה – אותם פתקים יוצאים מבית המלך ונמסרים בידי מלאך הדין, והדין נעשה, ופתקים יותר לא חוזרים עוד לבית המלך.]
אמנם בדברי הזוהר הללו, עסקו בזה כמה וכמה, אבל ראשית כל, נקדים ונביא את דברי הקדמון שעסק בזה לראשונה, הלא הוא רבי דוד זכות מודינה זצ"ל בספרו 'זכר דוד' ושם ב'מאמר שלישי' – יום הכיפורים הביא את דברי הזוהר הנ"ל, וכתב בזה"ל: נמצא דהמאמר הנ"ל נראה דהחותם הוא ביוה"כ ולא בליל הושענא רבה כאשר חשבו רבים, אלא דמכאן מוכח דמסירת הפתקין היא בשמיני עצרת ואילו מדברי הזהר פרשת צו דף ל"א ע"ב משמע שהיא בהושענא רבה וז"ל הזוהר שם: בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה דְּחָג, הוּא סִיּוּמָא דְּדִינָא דְּעָלְמָא, וּפִתְקִין נָפְקִין מִבֵּי מַלְכָּא, וּגְבוּרָן מִתְעָרֵי וּמִסְתַּיְּימָן בְּהַאי יוֹמָא. ופשר דבר ההיא תמצא בספר הכוונות שהובא ג"כ בספר מקדש מלך בפרשת ויחי וז"ל: דע כי מסירת הפתקין ביד השלוחים הוא בליל הושענא רבה אבל עכ"ז לא ניתן רשות בידם לגמרי לפעול הדין הנמסר בפתקין ההם רק עד יום שמיני עצרת דעדיין הדבר תלוי אם יחזור בתשובה גמורה – יחזרו ליקח הפתקין ההם. וזהו סוד הנז' בזוהר אשר הוקשה לרואה אותם שהם מאמרים חלוקים, דבמקום אחד אומר שביום שמיני עצרת – יומא תמינאה דחג הויא מסירת הפתקין, ובמקום אחד אומר שהיא ביום הושענא רבה. וביאור קושיא זו עם מה שנתבאר, כי אחר שנמסרו הפתקין בליל הושענא רבה עדיין הדבר תלוי עד שמיני עצרת אם יחזרו בתשובה. עכ"ל הזכר דוד.
ובספר נחלת יעקב לרבנו יעקב מליסא זצוק"ל כתב: והא דממתינין על הושענא רבה במסירה לממונים על העונשים הוא משום דיש ממונים הרבה על כל עונש וכל אחד הוא רע יותר מחבירו כענין שאמר: "משלחת מלאכי רעים" (תהלים עח, מט) וכיון שבחג נידונין על המים שהוא החיות של אדם ודין זה על הכלל וכשהדין הוא ח"ו לרע על הכלל מקבל החוטא היחיד גם כן רע באמצעות הכלל, וראוי למעט העונש הפרטי הנגזר עליו בראש השנה ולמסור אותו ביד ממונה שאינו רע כל כך. ולהיפך, כשמקבל טוב באמצעות הכלל, מחמירין עליו בעונש הפרטי. והושענא רבה הוא סוף ימי החג שנידונין בהם על המים לכך ממתינין במסירה להממונין על העונשין עד הושענא רבה. עכ"ל. וב'סדר היום' (סדר יום הושענא רבה) כתב: ….ולהיות היום הזה נורא מאוד ובו נחתמים כל הספרים כולם והפסקי דינים ניתנים ביד כל תובע ומשטין, ולכן צריך להרבות בו צדקה תפילה ותחנונים לעורר הרחמים העליונים ירחמו עלינו ויחתמו אותנו בספר חיים ובספר צדיקים לגאולה וישועה.
לימוד בטהרה ובריבוי נרות
כתב הרמ"א (או"ח סימן תרסד, א): והמדקדקים נוהגים לטבול עצמן קודם עלות השחר, כמו בעיה"כ. עכ"ל. אולם יש שכתבו כי עדיף לטבול מבערב לפני תחילת הלימוד, וכן כתב רבנו מאיר הכהן פאפירש ז"ל מגורי האר"י ז"ל בספרו אור צדיקים (סימן לח סעיף י): יטבול ליל הושענא רבה כדי שיהיה נקי וטהור כל הלילה לתורה ולתפילה. וכן כתב הרב שיירי כנסת הגדולה (סי' תרסד הגהות הטור אות ו): ויראה לי נכון לטבול מבערב הושענא רבה ללמוד כל הלילה בקדושה ובטהרה. וכן כתב החמדת ימים (ח"ג חג הסוכות פ"ו ס"ק טו).
בשלחן ערוך (שם) כתב: ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכיפורים. ע"כ. גם החמדת ימים כתב (שם): ועל כן מנהג העם אשר בחר ה' בליל הושענא רבה, להרבות נרות בבית הכנסת ומתפללים תפילת ערבית בהכנעה גדולה ובכוונה כמו בליל יום הכפורים. וכן מצינו בעוד הרבה אחרונים שהזכירו את ענין הנרות והדמיון ליום הכיפורים, ובלבוש (תרסד, א) כתב: ומרבין קצת בנרות כמו ביום הכיפורים לפי שבחג נידונין על המים והיום הוא יום אחרון של דין המים אשר כל חיי אדם תלויין במים והכל הולך אחר החיתום. עכ"ל. הרי לנו שענין הנרות ויום הכיפורים הוא ע"פ הענין של החיתום הנעשה ביום זה, וזה הדמיון בינו לבין הכיפורים ולאו דווקא מצד לדאוג לאורה שתהיה במקום הלימוד.
לימוד בבית הכנסת או בסוכה, מה עדיף?
לגבי מקום המומלץ ללימוד זה, מצינו לחמדת ימים שכתב (ח"ג פ"ו אות כג): ואם אפשר להם לקבוע לימודם בתוך הסוכה מה טוב חלקם ומה נעים גורלם כי שרפים עומדים ממעל לו שבעה אושפיזין עילאין קדישין המלוין את דוד מלכא משיחא כי מדתו בשביעי ושם יאכל לחם לחמה של תורה והמה יעמדו למליצי יושר על בניהם לפני אבינו שבשמים להיות נחתמים לחיים ולשלום ולישועה ולנחמה וגם כי נודע בחינת הסוכה אשר היא סוד האם המרחפת על הבנים דבה חירו דכלא חירו דעבדין חירו דחיבייא כמה שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם והלימוד שם מעוררת הרחמים דילה לכפר כל פשע ולבטל כל גזירות רעות וכן נהגו רבים מחסידים הראשונים וגם ימשך תועלת מזה להזהר לבלתי שתות אפילו מים חוץ לסוכה לנזהרים וגם לבלתי נזהרים יתקדשו בלילה הזאת בזה. עכ"ל. מה שכן, באם יש לו יותר ישוב הדעת בבית המדרש – בודאי שילמד שם וכמו שכתוב בהלכות סוכה, שילמד היכן שיותר מתאים לו, ולא גרע בזה מלימוד תורה של שאר ימי החג. ובמנהגי ח"ס כתב שנהג לומר התיקון בסוכה עם ת"ח ותלמידים הסמוכים עליו.
סדר הלימוד בליל הושענא רבה
בשונה מליל חג השבועות ושביעי של פסח, כאן, בלילה זה, מצינו דבר הנהוג ברוב קהילות הקודש, והוא המנהג לקרוא את 'משנה תורה' – ספר דברים. [ידוע המנהג שנהגו רבים לקרותו מתוך ס"ת ובציבור, אולם לקוצר היריעה, לא נכנסו לעצמו של מנהג ולצדדים לכאן ולכאן, אולם זאת נכתוב כי הגאון הראב"ד הגר"מ שליט"א כתב על כך בתשובות והנהגות – מועדים, שנוהגים לקרוא בס"ת ללא ברכה ואין בזה חשש כלל כי זו נחשבת 'קריאת יחיד' אולם אין לכל יחיד ס"ת ולכן התאספו כולם יחד לקרוא] וכך כתב בשבלי הלקט: יש שנוהגים בליל יום ערבה להיות נעורין כל הלילה ויושבין ועוסקין בתורה ומתחילין 'בראשית' והולכין עד וזאת הברכה, לפי שביום המחרת צריכין להשלים התורה ואם יש מי שלא הסדיר פרשיותיו עם הציבור כל אחד ואחד בשבתה הרי הוא סודרן עתה. ואף על פי שאמרו חכמים ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר, ודאי כך מצוה מן המובחר ואם לא עלה בידו לעשות כן טוב הדבר להשלימן אחרי כן ומנהג נכון וכשר הוא. עכ"ל. ובספר אבודרהם (סדר תפילת סוכות) כתב: בליל הושענא רבה נוהגין מקצת אנשים לקרות את התורה כולה מראש ועד סוף משום דאמרינן בפ"ק דברכות, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום ואפשר שלא השלים כל הפרשיות עם הציבור ולפיכך קורא בלילה הזה התורה כולה וישתלמו פרשיותיו עם הציבור. ובספר ערוך השלחן (סי' תרסד סעיף יא): וקורין משנה תורה מפני שבשם עיקר אהבת ד' ויראתו. ובסידור ר"י עמדין (עמוד שנו ע"ב): תקרא ס' משנה תורה מן "אלה הדברים" עד סוף פ' וזאת הברכה בכוונה ובמתון ובדקדוק התיבות ותכוין לעשות החותם של המלכות שהם ג' מילוי וכו'. וכן בס' משמרת שלום (סי' מה) שמנהגו לומר משנה תורה בסוכה דוקא ויש לו טעם בזה ע"פ סוד.
טעם מופלא נוסף כתב הגאון הגדול רבי אברהם דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל ה'אדרת' לקריאת משנה תורה בליל הושענא, כיון שאין אנו בקיאים בקביעות השנים ובסידורם יש לנו להסתפק בכל שנה שמא היא-היא שנת השמיטה שבה היה קורא המלך שבדורו את ספר משנה תורה בהקהל לאזני כל הקהל אנשים נשים וטף זכר למקדש שיבנה במהרה בימינו (הובא בספר תורת השמיטה). וכן כתב היעב"ץ בהגהותיו לסידורו שערי שמים (דף קמב).
ועל צבאם, מצינו בדברי האר"י החי, כפי שכתב בספר שער הכוונות (דק"ג ע"ד): וזה הסדר שתעשה: הנה בחצי הלילה הראשון תקרא ספר אלה הדברים כולו עד סוף פרשת וזאת הברכה וזה הספר נקרא משנה תורה כנודע… ועיקר הדין הוא נידון בחצי הראשון של הלילה כמו שנבאר לקמן בעזרת השם. עכ"ל.
ורבנו חיים הכהן מארם צובה ז"ל שהיה תלמיד המהרח"ו ז"ל כתב בספרו 'טור ברקת' על מקור חיים (סימן תרסד ס"א): כי כל עיקר כוונת הלימוד הוא לשמה כאמור לכן עיקר הקריאה היא משנה תורה בלבד עד חצות כי אז צומחת הלבנה הגשמית ומתחלת להאיר בעולם, וכן נמי נעשה הדוגמא למעלה על ידי קריאת התורה ואחר כך אין ללמוד זולת בזוהר ובדברי אגדה ודרשה. ע"כ. וכוונתו ללמוד רק תורה שבעל-פה, כך הסבירוהו האחרונים. והחיד"א בספרו לב דוד (פרק לב) כתב על דבריו: עין רואה להתייר הגדול מורנו הרב משה זכות ז"ל המאזין ומעיד בנו, שבעיר הקודש צפת תבנה ותכונן היו קוראים ספר תהלים, גם הוא ראה והתקין תפלות אחר כל ספר תהלים כנודע, ונתפשט המנהג בקרב כל ישראל בארץ ובחוצה לארץ כמפורסם. עכ"ל. וכן כתב בספר כף החיים (שם): ואחר כך אומרים תהלים כולו עם תפלות של שבעה כורתי ברית שהם בקשת רחמים. ע"כ.
נשים בלימוד ליל הושענא רבה
תשובה מעניינת מצינו בשו"ת רב פעלים להגאון הבן איש חי (ח"א סוד ישרים סימן ט) דנשאל, אם ראוי לנשים שיעסקו בלימוד של ליל שבועות וליל הו"ר הנדפס ב'קריאי מועד'. והשיב: הנה המנהג פה בבתינו שהנשים אין אומרות הלימוד של חג השבועות והן ישנות, אך בליל הושענא רבה הן נעורות ולומדות משנה תורה ותהלים והתפילות של כורתי ברית, כי אנחנו יושבים ולומדים בתוך הסוכה שבחצר והן יושבות למעלה באכסדרה אשר עומדת לפני הסוכה ולומדות עמנו בפני עצמן. ונ"ל בס"ד, הלימוד של ליל שבועות – לא יאות אלא לזכרים. חדא, משום שהם התחילו בתיקון בתחילתו בספירת העומר והנשים לא נתערבו בתיקון זה של הספירה. והשנית, כי הלומדים הלימוד הקדוש הזה של ליל חג השבועות, נחשבין ונקראים 'שושבינין דמטרוניתא' ואין ראוי להשתמש במעלה זו אלא רק הזכרים וכו'. ברם, הלימוד של ליל הושענא רבה שאני, שהוא 'תיקון החותם' שיש בו תועלת לאיש ולאשה השבים בתשובה, דלכן תיקנו בו סליחות ותפילות ונקרא 'כיפור קטן', ולכך גם האשה ראוי שתתערב בלימוד, וכמו דגברי בעו חיי – כך נשי בעו חיי. עכ"ל.
'ערים' בלילה או 'משכימים' לפנות בוקר
כאמור, יש הרבה שנוהגים להישאר ער כל ליל הושענא רבה, שיש בזה ענין גדול בלילה זה והוא גם נחשב ל'תיקון כרת' ותיקון לפגם העיניים, אולם יש שלא נהגו בזה. אבל גם אלו ראוי שיקומו בהשכמה לתפילת 'ותיקין' וכבר הובא הענין בכמה מקומות ובהם בספר 'מטה משה' (סימן תתקנח) ושם כתב: ומשכימין לבית הכנסת והוא אחד מחמשה בקרים שמשכימים לתפלה שנאמר: (איוב ז, יח): "ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו" – זה ראש השנה ויום כיפורים שבהם נפקדים כל מעשה אדם. הושענא רבה, שנאמר (איכה ג, כג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך". פורים, שנאמר (תהלים קא): "לבקרים אצמית כל רשעי ארץ" וזהו המן. תשעה באב – "היה זרועם לבקרים אף ישועתנו בעת צרה" (ישעיה לג, ח) וסימן לדבר: "וישכם אברהם בבקר", אברה"ם – א זה ט באב, ב זו בריאת עולם היינו ר"ה שבתשרי נברא העולם, ר רבה זו צומא רבה (עיין ר"ה כא ע"א), ה הושענא רבה, מ מגילה דהיינו פורים. עכ"ל. עוד כתב שם ענין אחר: אברה"ם, א – זו סוף תיבה של הושענא רבה, ב – סופי תיבה של ט' באב, ר – ס"ת של יום כיפור, ה – ס"ת של ראש השנה, ם – ס"ת של פורים. עכ"ל. כיוצ"ב כתב החיד"א בספר 'דבש לפי' (מע' ה אות ו) וז"ל: כתבו הקדמונים, דחמשה ימים יזדרז האדם לקום בהשכמה יותר מבשאר ימים, והם: יום שבועות, ויום ט באב, ויום ר"ה, ויום הושענא רבה, ויום פורים. ונתנו סימן: "וישכם אברהם בבוקר", אברהם – ר"ת: איכה [היינו ט' באב] ב' רמז על שבועות שבו נתנה תורה שהתחילה בב' – בראשית, ראש השנה, הושענא רבה, מגילה. עכ"ל.
ובצאתנו נתפלל ונברך שנזכה לחתימה ולפתקא טבא, ובראש בקשותינו נבקש מבורא עולם, כי תרום קרן התורה, ובני התורה ולומדיה יוכלו לעסוק בה תדיר, אכי"ר.
המאמר פורסם בגיליון 'תנובות שדה' מס' 188
