דמאי או ספק טבל – מה ההבדל וכיצד יש לנהוג בהפרשת תרומות ומעשרות?

דמאי – דרגת חומרה נמוכה יותר. בזמן חז"ל מדובר בפירות שנקנו מעם הארץ, כאשר כולם היו תורמים תרומה גדולה ורובם היו מעשרים ורק מיעוטם לא היו מעשרים, ולכן חכמים תיקנו שהקונה יפריש מהם תרומות ומעשרות מחשש שמא לא הופרשו כראוי ותיקנו שם קולות מרובות בהפרשה זו. בימינו, דין זה אינו מעשי כי כיום או מפרישים או לא מפרישים, אולם כן קיים בזמנינו הפרשות שיש להסתפק אם נעשו כראוי, ועל כן יש שמחמירים להפריש תרומות ומעשרות לחומרא אחריהם.

באופן כזה כתבו הפוסקים שאפשר להגדירם כדין 'דמאי' ולנהוג בהם כמה מקולות של דמאי, כגון שאין חובה לתת פיזית המעשר עני לעניים, אלא יקרא שם, וישאיר אצלו.

ספק טבל – דרגת חומרה גבוהה יותר מדמאי. מדובר בפירות שיש ספק אם בכלל הפרישו מהם תרומות ומעשרות, וקיים מציאות כזו בשווקים הפתוחים ובפרט בשווקים בערים הכלליות, או שווקים חקלאים, שזה פירות ישר מהחקלאי או מהכפר, ושם לעיתים קרוב לרוב שלא מופרש כלל, ולכן דרגתם חמורה יותר, ויש לנהוג בהם בכל דיני תרומות ומעשרות, וכדין טבל ודאי, להוציא הברכה, שאין לברך על הפרשה זו, לא ברכה ראשונה, ולא הברכה על פדיון מעשר שני.
לגבי הנתינה בפועל לאחר הפרשת המעשרות, אכן במעשר ראשון ללוי, לא שייך לחייב את המפריש לתת ללוי, כיון שזה ממון, שהלכה היא בידינו שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ויש שכתבו שהוא הדין במעשר עני, אולם הארכתי להוכיח בספרי [שו"ת חלקת השדה בכמה מקומות, ובספר ביכורי השדה וקצירת השדה] שכיון והנתינה לעני, יש בה גם דין צדקה ולכן ספק לקט – לקט, וספק ממון עניים לחומרא.

ונכון להחמיר ולתת המעשר לעניים בספק טבל. ולעיקר דין זה הסכימו גם רבותינו מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, כפי שהובא בהרחבה בספר קצירת השדה (כרך ב' עמ' רסח). גם הראשון לציון הגר"מ אליהו זצוק"ל כ"כ הלכה למעשה.