קמחים שונים בהפרשת חלה: האם ניתן לצרפם לשיעור המחייב ברכה?

צירופי סוגי קמחים להפרשת חלה, והפרשה מזע"ז 

שאלה: אנחנו רגילים לאפות לשבת חלות כשיעור המחייב הפרשת חלה, ולהפריש מהעיסה חלה בברכה. לאחרונה התחלנו להשתמש גם בסוגי קמחים אחרים, קמח כוסמין, שיפון, ושיבולת שועל. לפעמים אנחנו מערבים קמחים אלו עם קמח חיטה, ולפעמים עושים עיסות נפרדות מקמחים שונים, ומצרפים אותן כדי שיהיה שיעור במצורף, להתחייב בחלה בברכה.
האם אכן ניתן לצרפן לחיוב חלה, האם ניתן להפריש מזע"ז כשיש בכ"א מהן שיעור, ומה הדין כאשר רק בצירופן יש שיעור?

הקדמה: אין העיסה חייבת בחלה אא"כ יש בה שיעור המחייב [שיעור מ"ג ביצים וחומש]. לעיתים אין שיעור בעיסה עצמה, אלא בצירוף עיסה נוספת המשלימה לשיעור. הן מצטרפות זו לזו בעודן עיסה או לאחר האפיה בנשיכה או בצירוף סל.

לא כל צירוף גורם חיוב, וכגון בעיסות של אנשים שונים, ועוד. ואף כשהעיסות של אחד, ואין כוונתו לחלקן, אם העיסות ממיני דגן שונים, לעיתים אינן מצטרפות. ויש בכך פרטים שונים, כגון, אלו דגנים נחשבים כמין אחד ואלו כשני מינים, ומה דין עיסות הדומות, והאם יש חילוק בין צירוף מינים שונים לחיוב לבין ההפרשה מזע"ז. והאם יש הבדל בין אם הם בלולים יחד או שצמודים [נושכים] זל"ז. מתי חיובם מהתורה ומתי מדרבנן. על כך נדון במאמר זה בעז"ה.

א. צירוף לחיוב חלה בבלול ובנשוך ובעיסות הדומות

שנינו במשנה ריש מס' חלה: 'חמשה דברים חייבים בחלה, החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון, הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה'. הרי שכל חמשת המינים מצטרפים זע"ז לשיעור חלה.

אלא שקשה, לגבי איסור כלאים ולהפרשת תרו"מ מזה על זה שנינו בתחילת מס' כלאים: 'החטים והזונין אינן כלאים זה בזה. השעורים ושבולת שועל, הכוסמין והשיפון… אינם כלאים זה בזה'. ונתבאר בדברי חכמים שחלוקת המשנה היא לפי זוגות, ורק החיטים והזונים אינם כלאים זב"ז, וכן הכוסמין והשיפון בפנ"ע, וכן שעורים וש"ש בפנ"ע, אבל השאר הם מינים שונים וכלאים זב"ז. ולענין תרו"מ מבואר במשנה (תרומות פ"ב מ"ו) שכל שהוא כלאים זב"ז אין מפרישים מזע"ז, שהפרשה ממין על שאינו מינו לא חלה. וא"כ רק הזוגות הנ"ל נקראים מין אחד, והשאר מין אחר, ואין מפרישים מזע"ז, ודיני חלה ותרו"מ צ"ל שווים בזה.

ועוד קשה. משנה ברפ"ד דחלה: 'איזה הוא מין במינו החטים אינן מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין והשעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים. רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינים מצטרפין זה עם זה'.

הרי לפנינו ג' חלוקות שונות^[1] לגבי צירוף לחיוב חלה [וכולן נפסקו להלכה]. הכיצד?

בירוש' (חלה בתחילת פרק א) הקשה את סתירת המשניות הנ"ל בחלה. ז"ל: 'תמן (ריש פ"ד) תנינן איזהו מין במינו, החיטים אין מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין, השעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטים? ר' יוסי אמר ליה סתם, ור' יונה בשם ר' יוחנן – תמן בנשוך וכאן בבלול'. כלומר, כשמיני התבואה בלולים זב"ז הכל מצטרף, אבל כשנושכים זל"ז שזהו צירוף העיסות, אין מצטרפים אלא כפי האמור בפ"ד [ודלא כרש"י מנחות ע., ואכ"מ].

ועל הקושיא מכלאים ותרו"מ ששם חלוקת המינים שונה, כמבואר לעיל, כבר ביאר זאת הירושלמי (שם פ"ד ה"ב), ז"ל: 'רבי כהן בשם רבנין דקיסרין: אין הכוסמין מצטרפין עם החיטים מפני שהוא במינו, אלא שהוא מדמה לו'. והיינו שלחיוב חלה בעיסות המצורפות מצטרפות גם עיסות שאינן ממין אחד אם הן דומות זל"ז [כפי החלוקה המבוארת במשנה הנ"ל].

דין זה ביארו התוס' (מנחות ע: ד"ה תנא בסו"ד) והר"ש (כלאים פ"א ה"א) והרא"ש (חלה פ"א מ"א) ועו"ר[2] בשני אופנים, שיש ביניהם נפ"מ לדינא. ז"ל הרא"ש (וכ"ה בתוס' ובר"ש הנ"ל): 'וא"ת בנשוך היאך מפרישים חלה מזה על זה והתנן בפ"ב דתרומות כל שהוא כלאים זה בזה לא יתרום מזה על זה, ובריש כלאים תנן דחטים ושעורים כלאים זה בזה וכן שעורים וכוסמים וכן שעורים ושיפון. וי"ל דתרומה שניטלת מן התבואה מפרישין מן הדומה בתבואה, ובחלה מן העיסות הדומות, והכי איתא בירושלמי בפרק בתרא דחלה. ועי"ל כשיש בכל אחד כשיעור אין תורמין ממין על שאינו מינו.

וכן מוכח בתוספתא דחלה דקתני קב חטים וקב שעורים וקב כוסמין הרי אלו מצטרפין. כשהוא תורם תורם מכל אחד ואחד, שאין תורמין ממין על שאינו מינו. חצי קב חטים וחצי קב שעורין וחצי קב כוסמין נוטל מן הכוסמים, ומיירי כגון שהכוסמים באמצע ונושכים עם החטים מצד אחד ועם השעורים מצד אחד הילכך כשיש בכל אחד קב נמצא החטים חייבים בלא צירוף שעורים, וכן שעורים בלי צירוף חטים, הילכך תורם מכל אחד, שאין תורמין ממין על שאינו מינו, ואף על פי שהכוסמים מחייבים את החטים ואת השעורים אין תורם מן הכוסמים עליהם לפי שגם הוא מתחייב ממה שנושכין בהם, הילכך אם הוא תורם מן הכוסמים על השעורים הוי כתורם מן החטים על השעורים, וכן נמי על החטים, אבל סיפא דליכא אלא חצי קב בכל אחד וצריך שיצטרפו שלשתן הילכך תורם מן הכוסמים שהוא מין שניהם', עכ"ל [ופירושו, כשאין שיעור אלא בצירוף שלושתן, מפרישים מהכוסמין על כולם, שרק בו נוצר הצירוף עם החיטים ועם השעורים, אבל לחיטים אין צירוף לשעורים, ולכן לא יפריש מהם. ויש סוברים שאכן החיוב הוא על הכוסמין בלבד. אבל כשיש קב בכ"א מהן, שאין צריך את צירוף שלשתן לחיוב אלא די בכוסמין עם אחת מהן, אינו יכול להפריש מהכוסמין על החיטין כיון שדי לכוסמין הצירוף עם השעורים, ואינו חייב את החיטים לצירוף, וכ"ה לגבי השעורים. ואף שלגבי עצם הצירוף לחיוב כל העיסות חייבות, שהרי החיטה סמוכה לכוסמין ומתחייבת, וכן השעורה, מ"מ להפרשה מזע"ז אינו כן, שהסברא שמפרישין מזע"ז אף שרק דומה לו ואינו מינו היא שמאחר שאותה עיסה הדומה היא סיבת החיוב אינו בדין שלא יוכל להפריש מזע"ז, [ובתוספת הסבר אפ"ל שהצירוף גורם להם שייכות זל"ז ולכן ניתן להפריש], אבל כשמספיק צירוף אחד מהעיסות, שייכות זו אינה, כיון שעל כל עיסה ניתן לומר שלא היא גורם הצירוף. וראה בס' תבואת השדה פ"ג בביאור דינים אלו].

ב. ביאור התירוץ השני

הנה גם התירוץ השני סובר שבחלה מצרפים את הדומים כשאין בכ"א שיעור, וכדברי הירושלמי, אלא שלתירוץ זה דיני מין במינו בחלה כמו בכלאים ותרו"מ, אלא שכשצריכים זל"ז לצירוף סגי בדמיון העיסות לצרפם, וממילא גם מפרישים מזע"ז בכה"ג, אבל כשיש בהם שיעור בפנ"ע, דינם כדין תרו"מ, וכדמוכח בתוספתא שמביא שניתן להפריש מהכוסמין על החיטים והשעורים רק כשצריך לצירופם, ע"ש.

ועדיין צ"ב כיצד לפי תירוץ זה מתורצת הקושיא מדוע כשאין בכ"א כשיעור מצרפים מבשא"מ?

אפשר שזו סברא בדאורייתא, שמה שאינו מינו בכלאים אין מפרישים מזע"ז, ואעפ"כ כשמצטרפות שתי סיבות היוצרות שייכות, גם שהם דומים בעיסה וגם שצריכים זל"ז לצירוף לשם עריסותיכם, כשיעור עיסת מדבר, מצטרפים מינים הדומים זל"ז לדונם כעיסה המחויבת, ומאחר שכן, לא שייך לומר שלא יפרישו מזע"ז כאשר הצירוף ביניהם הוא סיבת החיוב. ואכן מצינו בכמה מהאחרונים שכ' להדיא שחיוב הדומים זל"ז כשאין שיעור בכ"א הוא מדאורייתא, כ"כ הלבוש סי' שכד ס"ח [לגבי חדש וישן שדינם כדין מינים הדומים] והט"ז שם סק"ח, והש"ך סקט"ז, ומהרי"ט אלגאזי (על הל' חלה להרמב"ן אות כ).

מאידך, שמא יל"פ שצירוף הדומים זל"ז אינו אלא מדרבנן, שכשאין בכ"א שיעור אבל הם דומים, ובצירופם יש שיעור, תיקנו שיצטרפו כמין אחד [שלא יטעו לומר שהוא מין אחד, ופטור], ומאחר שכן ניתן גם להפריש מזע"ז, אבל מדאורייתא אין מצטרפים אלא מב"מ. וברש"ש (על הרא"ש, נדפס ברש"ש סוף חלה) כ"כ לגבי עיסת חדש וישן [משמע קצת שבעיסות הדומות יסבור שהוא דאורייתא, וזה לכאורה דלא כמשמעות הירושלמי שם], וכ"נ בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תטו ס"ג) שכ' שהצירוף הוא רק לחומרא, ע"ש.

וכבר מצינו דין נוסף האמור במשנה שאין חיובו אלא מדרבנן, לגבי עיסות חיוב שמצורפות זל"ז באמצעות עיסה שהורמה חלתה [וה"ה שאר עיסות שדינן שמצרפות], שמוכח שם מלשון הגמ' שצירוף זה אינו אלא מדרבנן – 'מצינו חלה מהלכה' [אמנם הגר"א שם ועו"מ דחקו ופירשו בע"א, כנראה שלא רצו לבאר שצירוף זה אינו אלא מדרבנן][3].

ג. ביאור שיטת הראשונים לפי התירוץ הראשון

אמנם בתירוץ הראשון הנ"ל ע"כ סובר שדיני מין במינו שונים בחלה מבתרומה ונקבעים תמיד לפי דמיון העיסות, וממילא גם כשיש שיעור בכ"א, עדיין נחשבים מב"מ בדומים, והפרשה ממין הדומה מועילה לפטור עיסה שכבר התחייבה מהתורה, וע"כ שהפרשה ממינים הדומים היא מדין תורה.

אלא שלענ"ד מהירושלמי מוכח שא"א לומר שקביעת המין תלויה בדמיון העיסות, שכן בירוש' מוכח שצירוף הדומים זל"ז אינו אלא כשהם נושכים זב"ז ואין עיסה אחרת המבדילה ביניהם, אבל כשיש מפסיק ביניהם אינם מצטרפים זל"ז אף אם העיסה המפסיקה אינה יוצרת הפסק לפטור מחלה כשהם מאותו המין.

ז"ל הירושלמי (חלה פ"ד ה"ב): 'חצי קב חטים וחצי קב שעורין וחצי קב כוסמין נוטל מן הכוסמין לפי מה שהן. קב חטים וקב שעורין וקב כוסמין תורם מכל אחד ואחד לפי מה שהוא'. ומדייקת הגמ' [לפי גיר' זו] שאם השעורים באמצע אינם מצטרפים. וע"ז הק' הגמ': 'חברון דרבנין בעי מה בין כוסמין באמצע מה בין שעורין באמצע. רבי כהן בשם רבנין דקיסרין אין הכוסמין מצטרפין עם החיטים מפני שהוא במינו אלא שהוא מדמה לו מכיון שהוא רחוק ממנו אינו מדמה לו'. וכ"כ הר"ש (בכלאים פ"א מ"א) והרא"ש (חלה רפ"א), וכן גרס בביאור הגר"א על הירוש' שמדובר דווקא באופן שהכוסמין באמצע, בין החיטין לשעורים, שאל"כ, הכוסמין מצטרף רק למה שסמוך לו. וכן פסקו בטושו"ע (סי' שכד ס"ד). הרי להדיא שדין הדומים בחלה הוא רק כשנושכין זל"ז, אבל כשאינם נושכים אין דינם כמין במינו אפילו כששניהם נושכים לחלה המצרפת אותם, שדין הדומים אינו אלא כשנושכים זב"ז [אמנם ברמב"ם לא הזכיר חילוק דין זה להלכה, וראה להלן. ובדרך אמונה (ביכורים פ"ז סק"מ ובצהה"ל סק"ע) הביא חילוק זה עפ"י הירוש', ותמה על הערוה"ש (סי' שכד סקכ"א) שכ' כדבר פשוט שעיסה מצרפת גם את המינים הדומים אף שעיסה מפרידה ביניהם, ותימה מהירוש' הנ"ל].

אם דמיון העיסות קובע את המין, ודאי שגם כשאינן סמוכות יצטרפו כשביניהם עיסה המצרפת, וכדין מין במינו.

וע"כ צ"ל שסברת התירוץ הראשון היא שכשהעיסות דומות, כמבואר במשנה, והן נושכות זב"ז, שניכר הדמיון, גם זה דינו כמינו מן התורה, וניתן גם להפריש מזע"ז אף שבכ"א יש שיעור בפנ"ע, אבל כשאינן נושכות אין מעלת דמיון העיסות וממילא אין מפרישים אלא מב"מ.

והנה הראשונים הוכיחו כתי' השני מהתוספתא שכשיש קב מחיטים וכוסמין ושעורים אינו מפריש מהן על הכוסמין, ולא מהכוסמין עליהם, וכפי שהתבאר. ולפי התירוץ הראשון אין לדין זה הבנה.

וע"כ לצד זה יש לדחוק שפירוש התוספתא הוא שכאשר בכל עיסה קב מפריש מכ"א לפי מה שהוא, כלומר שיכול להפריש גם מהחיטים ע"ע ועל הכוסמין הדומים, וכן בשעורים. משא"כ כשבכ"א חצי קב שאין יכול להפריש אלא מן הכוסמין, כמבואר לעיל.

ד. בשיטת הרשב"א

אמנם מדברי הרשב"א בפסקי חלה (שער א) כפי שהוא ברוב הדפוסים עולה שהבין אחרת בדברי הירושלמי הנ"ל, ז"ל: 'תוספתא במסכת חלה (פ"ב סי' ג') קב חטים וקב שעורים וקב כוסמין הרי אלו מצטרפין.

ונראה היה לי דברישא אפילו היו השעורין באמצע הן, ואעפ"י שהחטין אינן מצטרפין לחיוב… ובירושלמי (פ"ד ה"ב) נמי אמרינן קב מין אחר מצרף. ורחוק הוא לומר שמשנתינו דוקא במין אחד ממש כגון שני קבין חטים או שני קבין שעורין. ומיהו ודאי בירושלמי אמרו כן (שם) דגרסינן התם לא אמר אלא קב חטים וקב שעורים וקב כוסמין באמצע [הא קב חיטין וקב כוסמין וקב שעורין באמצע לא]… מה בין כוסמין באמצע מה בין שעורין באמצע ר' בן בשם רבנין דקסרין אין הכוסמין מצטרף עם החטין מפני שהוא מינו אלא שהוא מדמי לו, מכיון שהוא רחוק ממנו אינו מדמי לו, ע"כ, אלמא משמע דדוקא בכוסמין באמצע מתחבר למין החטים לגמרי, ולא אמרו מצטרף אלא שהוא דומה בעיסתו אבל מין אחר ממש דקב חטים וקב שעורין וקב חטים אעפ"י שהשעורים באמצע אינן מצטרפין'. עכ"ל.

מבואר בסו"ד ששעורים מפסיקין אפילו בין חיטים וחיטים, ולפי זה מה שמובא בירושלמי שמין אחר אינו מפסיק זהו במינים הדומים הנ"ל כגון כוסמין. ומשמע [מסו"ד, אף שבתחילת דבריו היה נראה שסובר כנ"ל שחיבור הדומות הוא רק כשהן סמוכות] שכוונתו שהסיבה שחיטין וכוסמין לא מצטרפים כשהשעורים באמצע אינה מפני שהדומים לא מצטרפים כשאינם סמוכים, אלא מפני שיש מפריד ביניהם, וכשמפריד אינם מצטרפים אפילו חיטים וחיטים. ולפי זה אין ראיה וסיבה לומר שמינים הדומים מצטרפים רק כשהם סמוכים [ולשיטה שגם מפרישים מזע"ז, זהו רק כשהם סמוכים], אלא הנאמר כאן הוא שכדי לצרף עיסות לחיוב דבר שאינו דומה כלל אינו מצרף, והדומה מצרף.

ולפי"ז בעיסות הדומות כשיש בכ"א שיעור, אם סובר שממינים הדומים ניתן להפריש מזה על זה, וכתי' הראשון הנ"ל, ניתן יהיה להפריש אפילו כשאינן צמודות זל"ז.

ונראה שהרשב"א סובר שדין הדומים הוא שנחשב כמינו ממש לענין חלה, ולכן טען שאין לחלק ולומר שמין אחר מצרף את אותו מינו ולא את המין הדומה לו [כגון חיטין ושעורים וכוסמין] ולכן הסיק שמין אחר אינו מצרף כשהוא מהאינם דומים בין אם משני הצדדים הוא מין אחד ממש ובין מהדומים, וא"כ החסרון הוא בעיסה האמצעית שהיא אינה ממינם כלל, ואין החסרון מחמת צירוף הדומים.

אלא שלאחר זמן ראיתי שבפסקי חלה שבהוצאת מוסד הרב קוק שינה המהדיר ברשב"א קצת והוסיף נקודה. [חלק מהתיקונים תיקן המהדיר מד"ע, כפי שכ' בהקדמה], ולפי זה דברי הרשב"א כשאר ראשונים. שגרס אחרי שהביא את הירוש': 'אלמא משמע דדווקא בכוסמין באמצע מין החיטים לגמרי ולא אמרו מצטרף אלא שהוא דומה בעיסתו. אבל מין אחד ממש דקב חיטין וקב שעורין וקב חיטין אע"פ שהשעורים באמצע אינן מפסיקין.

ה. צירוף סל במינים הדומים, ונפ"מ בין השיטות הנ"ל

יש לעיין האם צירוף סל מצרף עיסות המינים הדומים זל"ז [כגון חיטה וכוסמין] אף כשאינן נושכות זב"ז, כשם שסל מצרף עיסות ממין אחד כשאינן נושכות?

מלשון הירוש' הנ"ל 'מכיון שהוא רחוק ממנו אינו מדמה לו', שעיסות הדומות מצטרפות רק כשהן צמודות זל"ז, ולכן צירופן ע"י עיסה אחרת אינו מחייב, בשונה משתי עיסות מאותו המין, משמע לכאורה שלגבי המינים הדומים נאמר דין מיוחד שאינן מצטרפות אלא כשנוגעות זב"ז ממש. ולכן אפשר שלא יועיל גם צירוף סל. ואע"פ שב'תבואת השדה' (פ"ג הערה 19) כ' שצירוף סל מועיל גם כאשר עיסה שאינה מצרפת מבדילה ביניהן, כגון עיסת אורז, מ"מ במינים הדומים שהן כמינו רק מכח סמיכותן זל"ז, סל לא יצרף.

ולפי"ז תהיה נפ"מ בין השיטות הנ"ל, שלדעת הסוברים שמינים הדומים אינם מצטרפים אלא כשנושכים, לא יחייב צירוף סל. אבל להרשב"א נראה שדברי הגמ' שהדומות צ"ל סמוכות מתייחסים לעיסה המפרידה, כנ"ל, וא"כ צירוף סל יצרפן אף שאינן סמוכות, ואף כשמבדילה עיסה שאינה מצרפת.

ו. הקושיות מדיני צירוף בראשית הגז ובמעשר בהמה

והנה מש"כ לחלק ולומר שלענין צירוף לחיוב מצרפים גם  מאלו שאין מפרישים מזע"ז, הקשו האחרונים מצירוף בראשית הגז (חולין קלו.) שחיובו בחמישה צאן שלפי רבי אילעאי שלומד ראשית הגז מתרומה אין מצרפים לחיוב ראשית הגז חמישה צאן שאינם מאותה שנה, כשם שבתרומה אין מפרישים מפירות שנה על שנה אחרת. וקשה, שלפי האמור לעיל אין ללמוד דין צירוף לחיוב מדין הפרשה מזע"ז, ואדרבא, מחלה מוכח שמצרפים דברים הדומים לחיוב אף שאין מפרישים מזע"ז, וא"כ מדוע לא יצרפו צאן שאינם מאותה שנה לחיוב ראשית הגז?

ולפימש"כ שאפשר שהחיוב בצירוף חלה בדומים אינו אלא מדרבנן לא קשה, ודווקא בחלה חייבו חכמים מפני היותם נושכים זב"ז ודומים זל"ז. וכן תירץ הרש"ש.

אבל להצד שמדאורייתא מצטרפים זל"ז, ומה שאין מפרישים הוא הלכה במעשה ההפרשה, אבל בחיוב מצרפים זל"ז בדומים, א"כ מ"ט בצאן לא נימא שיצטרפו לחיוב?

אמנם לפי מש"כ לעיל ניחא שמה שמצטרפים זל"ז בחלה הוא רק בנושכים זב"ז, הנלמד מעריסותיכם, ששם נתבאר שחיוב נוצר בדומים היוצרים עריסה משותפת, א"כ זהו דווקא בחלה, שהנשיכה והדמיון מחשיבה אותן כעיסה אחת, אבל בראשית הגז החיוב בחמישה צאן אינו חיוב הנוצר מהסמיכות וההתקשרות ביניהם.

אכן, על חילוק זה שדווקא בחלה ניתן לצרף את הדומים משום שיסוד חיובו הוא מ'עריסותיכם', יש להקשות מסוגיית הירוש' (חלה פ"ד ה"ב). במשנה שם נאמר לגבי צירוף לשיעור שכשיש בין עיסות שאין בהן שיעור 'דבר שניטלה חלתו באמצע מצטרפין שכבר נתחייב בחלה'. ובגמ' שם: 'ר' יונה בעי אף לעניין מעשר בהמה כן, כמה דתימר תמן היו לו חמש חיוב בכפר חנניא וחמש חיוב בכפר בנותני וחמש פטור בציפורין, כמה דתימר תמן דבר שניטלה חלתו מאמצע מצרף אוף הכא כן [כלומר – במעשר בהמה מצטרף רק צאן שאינו מרוחק ט"ז מיל. אם נדמה דין מע"ב לחלה, א"כ כשרחוקים זמ"ז יותר מהשיעור, אלא שבאמצע יש לו צאן שכבר הופרש ממנו מע"ב, מ"מ מצרף את הרחוקים כמו בחלה]. אין תימר שנייה היא חלה שהיא כנשוך, וההן ששה עשר מיל לא כנשוך הוא? מצינו חלה מהלכה לא מצינו מעשר בהמה מהלכה'. ע"כ.

הנה בגמ' רצתה לדחות שיש הבדל בין חלה שהנשיכה מצרפת, לבין צירוף במעשר בהמה. ודחתה הגמ' שבמעשר בהמה דבר המצרפם ה"ה כנשוך. וקשה, אם בחלה סיבת החיוב בנושכים משום 'עריסותיכם', א"כ ברור החילוק בין חלה למעש"ב, ומדוע דחתה הגמ'?

ועכצ"ל שסברת הירוש' לדחות שמעשר בהמה דומה בזה לחלה, שגם במעשר בהמה צריך לצירוף מחמת הקירבה לעשותם כמקום אחד, כשם שבחלה צירופם הוא לעשותם כעריסה אחת, ולכן דיניהם שווים.

ולפי"ז יל"ע על תירוץ הקושיא מראשית הגז [לפי ר' אילעאי] שאין מצרפים צאן משנים שונות, מדוע לא נצרפם כשם שמצרפים את הדומים לענין חלה, שהרי דחתה הגמ' את התירוץ שנשוך שאני.

ומ"מ עדיין נראה לישב, שסברת הירושלמי שאין הבדל בין נשוך לשאינו הוא דווקא כשחסרון הצירוף הוא מפני המרחק, אבל צירוף שאינו מינו, וכן משנה על חברתה שגם הוא נידון כאינו מינו, אין מצטרפים אפילו כשסמוכים זל"ז, ורק כשנושכים זב"ז בחלה שדינה עריסותיכם נאמר שמצטרפים מאחר שנראים כעריסה אחת.

ז. דעת הפוסקים

השו"ע (סי' שכד ס"ב) הביא להלכה כדברי התוספתא, וכתי' השני שבראשונים, וז"ל: 'חמשת מיני תבואה מצטרפין, שאם אין בעיסה אלא חמשת רבעים מחמשתן, מצטרפין. בד"א, כשערבן קמח, אבל אם לש כל אחד לבדו, ואין בו כשיעור, ומדבקו למין אחר, אין מצטרפין אלא בזה הסדר: החטים אין מצטרפין אלא עם הכוסמין, והכוסמין מצטרפין עם כל אחד ואחד. השעורים מצטרפים עם הכל חוץ מעם החטים. שיפון מצטרף עם שעורים וכוסמין, ולא עם שבולת שועל וחטים. שבולת שועל מצטרף עם שעורים וכוסמין, ולא עם חטים ושיפון. ולהרמב"ם, כוסמין ושבולת שועל ושיפון מצטרפים. ואם לש כל מין ומין לבדו, ויש בו כשיעור, ורוצה להפריש ממין זה על זה, אין מפרישין אלא על מינו. כיצד, אין מפרישין חטים על שום אחד מהם, ולא משום אחד מהם עליהם. וכוסמין ושיפון מפרישין מזה על זה, וכן שבולת שועל ושעורים מפרישים מזה על זה'. הרי שפסק כתירוץ הרא"ש השני.

אבל ברמב"ם (בכורים פ"ז ה"ג) לא הוזכרו אלא דברי המשנה בפ"ד, ולא חילק בין יש בו שיעור בכ"א או לא. ודייק מכך בחלת לחם (סי' ג ס"ק כג) שלרמב"ם דמיון העיסות קובע גם כשיש בכ"א שיעור, וניתן להפריש מזע"ז, וכתי' הרא"ש הראשון שחלה שונה מתרומה. והוסיף שגם מדברי רש"י (מנחות ע:) והרמב"ן (בפסקי חלה) נראה כך, ע"ש. וכן הוכיח מלשון הירוש' כשיטה זו.

כמו כן, הרמב"ם לא הזכיר את דיני התוספתא שהובאו לעיל, כשמצורפות עיסות חיטין כוסמין ושעורים, שאם בכל אחת מהן קב מפריש מכל או"א, וכשהן של חצי קב מפריש מהכוסמין, אמנם בשו"ע פירט זאת (סי' שכד סע' ד, ה). ולפי החלת לחם בדעת הרמב"ם מבואר שבכל מקרה ניתן להפריש מהדומים, וכפי שביארנו לעיל. אבל השו"ע שמפרט שדין הדומים הוא רק כשמצטרפים, ואז מפרישים, מפרט גם את פרטי הדין שבצירוף ג' עיסות שבהם מתחדש שבמקום שהעיסה מצטרפת אך אפשר לצירוף גם בלעדיה, בכה"ג אין מפרישין מזע"ז, וכמבואר לעיל.

יש להוסיף שהרמב"ם לא כ' גם שהעיסות הדומות מצטרפות רק כשהן נושכות זב"ז, ולא פירט את הדין כשחלה המצרפת מבדילה בין הדומים. אפשר שסובר שעיסות הדומות דינן כמינו לכל, וע"כ גם בצירוף חיטין וכוסמין אפילו אם עיסת שעורים ביניהם, יצטרפו. וכן צירוף סל יועיל [וכמו שכ' בדעת הרשב"א לפי הגירסא שלפנינו וראה לעיל הובאה גיר' אחרת. וכן מלשון הרמב"ם נשמע שהדומים כמין אחד הם]. אמנם צ"ע שגם השו"ע לא כתב דין זה במפורש. וצ"ע.

אכן, המפרשים והנו"כ והפוסקים לא כתבו שלהרמב"ם ניתן להפריש מהדומים מזע"ז גם כשיש שיעור בכ"א. וע"כ נראה שלא ראו הכרח ברמב"ם שחולק בזה.

וכבר העיר בחלת לחם מדוע לא הביאו את הרמב"ם כשיטה חולקת? וכ' שאין לומר שהפוסקים הביאו רק את השיטה המחמירה, שכשיש שיעור בכ"א מהם, אינו מפריש מזע"ז, זה אינו, שיש גם קולא בשיטה זו, שאם הפריש מזע"ז לא חלה ההפרשה, ואם יערב שאור מהעיסה השניה בעיסה חדשה, יוכל להפריש מיניה וביה, אבל להרמב"ם לא יוכל מפני שהשאור כבר פטור. ועוד נפ"מ כ' עפ"י מה שהביא הש"ך (יו"ד סי' שכו סק"ד) בשם הב"ח ומשאת בנימין שכשחיובם אחד א"א באופנים מסוימים לחלקם לכמה נשים שכ"א תפריש חלה בפנ"ע, וברכה שאינה צריכה ואיסור גמור הוא, ע"ש. וא"כ לרמב"ם כשחיובם אחד, אין להפריש מכ"א בפנ"ע [בזה אחר זה], דנפטרה העיסה ע"י ההפרשה הראשונה, ע"ש.

וע"כ נראה יותר שהנו"כ והפוסקים לא סוברים שמוכח שהרמב"ם חולק בזה. וצ"ע.

ח. צירוף והפרשה בעיסות מתבואות שנים שונות, ונפ"מ בין השיטות הנ"ל

במשנה (חלה פ"ד מ"ד) נאמר: 'קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה רבי ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרין'. ובירוש' (שם ה"ב): 'יאות א"ר ישמעאל, כוסמין וחיטין שני מינים הן, ע"י שהוא מדמה לו את אומר מצרף, חדש וישן לא כ"ש. א"ר הילא טעמ' דרבנן כוסמין וחיטין שני מינין ואין בני אדם טועין לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה, חדש וישן מין אחד הוא אם את אומר כן אף הוא סבר לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה'.

הנה בדברי הירוש' מבואר שכשם שבתרומה אין מפרישים מהחדש על הישן ולהיפך [כלומר מתבואת שנה על שנה אחרת], כך בחלה אין מפרישים מעיסה מתבואת חדש על ישן, שדינן כשני מינים. אלא שכשהן נושכות זב"ז צ"ל שמצטרפות זל"ז לשיעור כשם שהמינים הדומים מצטרפים לשיעור חלה, וכדלעיל, וכ"ש חדש וישן. ולפי זה ניתן גם להפריש מזע"ז בכה"ג כמו במינים הדומים, וכ"ד ר' ישמעאל [אלא שבמשנה משמע שגם לר' ישמעאל אינו מפריש מזע"ז אלא יקח מהאמצע, שנמצא מפריש משניהם. אמנם בביאור הגר"א ועוד סוברים שניתן גם להפריש מזע"ז, וי"ח וסוברים שלר' ישמעאל מפריש רק באופן הנ"ל, ואכ"מ].

ולכן הקושיא על חכמים מ"ט אין מפרישים כר' ישמעאל. ותירצה הגמ' שהיא גזירה שמא יבוא לתרום ממין על שאינו מינו.

מתבאר שמעיקר הדין צ"ל דין חדש וישן שווה לדין המינים הדומים, ומדינא מצטרפים, לולי הגזירה הנ"ל. ולפי' הראשון הנ"ל שניתן להפריש מזע"ז גם כשבכל אחת יש שיעור, ניתן להבין שלכן כ' הגמ' שחששו חכמים שמא יאמרו תורמים ומעשרים מזע"ז, משום שבחלה תמיד מפרישים מזע"ז. אבל לפי התירוץ השני הנ"ל שמפרישים מזע"ז רק אם אין בהם שיעור, אבל כשיש שיעור לא מפרישים, מדוע לא אמרו חכמים שהחשש הוא שמא יפרישו חלה מזע"ז כשיש שיעור, ומדוע הרחיקו לתרו"מ? ואמנם יש שגרסו משום כך בגמ' 'שמא יאמרו תורמים מזע"ז', ללא 'ומעשרין', וכוונת הגמ' שמא יאמרו שמפרישים חלה כשיש שיעור.

אמנם אפ"ל גם ללא גיר' זו שחשש חכמים היתה יותר בצירוף עיסות אלו עצמם, כשעדיין לא הופרשו תרו"מ מהם, שמא יאמרו שמותר להפריש כשם שמותר ליטול חלה. וחשש זה גדול יותר מהחשש שמא יפריש במקרה אחר כשבכ"א יש שיעור.

להלכה נפסק כחכמים. ז"ל הרמב"ם (בכורים פ"ז ה"ד): 'עיסת חדש אינה מצטרפת לשל ישן אף על פי שהן ממין אחד, כדי שלא יאמרו תורמין מן החדש על הישן, ולא יתרום מאמצע שתיהן אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן ויצטרף להם להשלים השיעור'. בדברי הרמב"ם מבואר שגזירת חכמים היתה שלא נחשיבם כמצורפים, אלא יש לצרף עיסה נוספת מהחדש לצרף לחדש להשלימו לשיעור, או לצרף ישן לישן [וי"ס שצריך לצרף להשלים גם לחדש וגם לישן, ראה ריבמ"צ ונו"כ הרמב"ם וגר"א, ועוד]. ומדהצריך הרמב"ם לצרף עיסה אחרת משמע שמעיקר הדין התחייבו כבר החדש וישן המצורפים בחלה כיון שהם מהדומים, ולכן כשחכמים גזרו שלא יצטרפו ע"כ שא"א לאכול ללא הפרשה, אלא הצריכו להוסיף עיסה לשיעור ואז להפריש.

אלא שלשון הטור והשו"ע צ"ע, שסתמו בזה, וז"ל: 'קב של תבואה חדשה וקב של ישנה, אינם מצטרפים'. וזה תמוה, שהיו צריכים להוסיף ולומר כדברי הרמב"ם שיש לצרף עיסה נוספת לחיוב ולהפריש, שהרי עיסות אלו חייבות בחלה, ומדוע לא כ' זאת. ואמנם הב"י עצמו הביא את דברי הרמב"ם הנ"ל, וכן את דברי הר"ש שכתב שצריך להפריש על כל אחת מהן מעיסה כמותה המחויבת, וכ"כ הט"ז והש"ך והלבוש ועוד הוסיפו שכך יש לעשות. ומ"מ צ"ב מדוע סתמו במקום שצריך לפרש. ובפרט השו"ע שכבר כ"כ בב"י [ודחוק לומר שהוא דין פשוט של"צ לאומרו].

אמנם כבר הובא לעיל שהטושו"ע פסקו כתי' השני שדין צירוף עיסות הדומות אינו אלא כשאין שיעור בכ"א. אם נימא שהם סוברים כמו הצד שהובא לעיל שדין צירוף הדומות אינו מן התורה, ייושב שפיר לשונם, שבחדש וישן גזרו חכמים שלא יהיה צירוף כלל, ופטור מהפרשה כל שאין שיעור, שחכמים הם שתיקנו חיוב הפרשה בעיסות הדומות, והם שהפקיעו תקנה זו בחדש וישן מפני החשש שמא יפריש תרו"מ מזע"ז. ולכן סתמו, משום שלפי זה לא חל חיוב כלל, לא מהתורה, שכן אינם אלא דומים, ולא מדרבנן שהפקיעו את תקנת הדומים בחדש וישן [ולפי זה חזר בו השו"ע ממש"כ בב"י. וצ"ע].

ומאידך, הרמב"ם שהצריך לצרף עיסה, לשיטתו כפי שלמד החלת לחם ועוד, שבעיסות הדומות ניתן להפריש מזע"ז גם כשיש שיעור, וע"כ שהוא חיוב דאורייתא, ותקנת חכמים היא לצרף עיסה ליצור שיעור.

אלא שכאמור המפרשים לא ביארו כן בטושו"ע. ז"ל הש"ך (שם סקט"ז): '..הכי אמרינן בירושלמי. ולפי זה משמע דמכל מקום צריך להפריש על כל אחד ואחד מעיסה אחרת שלא הורמה חלתה, מן החדש על החדש ומן הישן על הישן. וכ"כ ר"ש והרמב"ם ובית יוסף. וכן בדין, דהא כיון דמן התורה חייבים בחלה מצטרפים וחייבים בחלה, ודאי דלא אתי גזירה דרבנן לאפקועי איסורא לפטרה מחלה וקאכיל טבלא, וכ"כ העט"ז'. עכ"ל. וכ"כ הט"ז. ומפורש בדבריהם שצירוף הדומים מחייב מדאורייתא, ולכן ודאי שבחדש וישן חייבים בהפרשה ע"י צירוף עיסות.

אמנם בערוך השלחן (שכד סקכ"ב) תי' שהשו"ע לא הצריך הפרשה משום שמדובר בחלה בזה"ז שהיא דרבנן, אבל בחלה דאורייתא חייב להפריש עליהם, ולא צריך לתירוץ הש"ך.

ט. ספק שיעור בעיסות הדומות, ונפ"מ לדינא

כאמור, הרוצה לצרף שתי עיסות מעיסות הדומות כדוגמת חיטין וכוסמין לשיעור חלה בברכה, יכול להפריש מזע"ז. אלא שיש לשים לב שלפעמים כבר יש ספק שיעור בעיסות אלו [בחיטין מעל כ- 1.250 קילו. ובכוסמין קרוב ל – 1.5 קילו], ועדיין אין מברכים עד השיעור שבו אין ספק [פירוט והרחבה בנושא השיעורים ראה בס' תבואת השדה פ"ד], ועל הצד שיש שיעור לא תחול הפרשה מזו לזו לרוה"פ כדלעיל.

י. עיסות הדומות כשבאחת מהן שיעור, ונפ"מ

שתי עיסות הנושכות זב"ז, באחת יש שיעור ובשניה אין שיעור, אם הן ממין אחד ודאי שניתן להפריש מכל אחת על חברתה. אולם אם הן עיסות הדומות, כגון חיטה וכוסמין, יש מהפוסקים (חדרי דעה שכד ס"ב, חלת לחם שכד סקט"ז) שכתבו שניתן להפריש מהעיסה שיש בה שיעור על השניה אבל לא להיפך, שכן העיסה שיש בה שיעור אינה צריכה לצירוף הקטנה, ורק הקטנה צריכה לצירוף הגדולה, ולכן לגבי הגדולה הקטנה היא מין אחר, וכשמפריש מהקטנה לא נתקנת הגדולה שהרי הופרש עליה מאינו מינו לגביה, משא"כ כשמפריש מהגדולה הקטנה נתקנת, שהרי לגביה הן מין אחד והרי הופרש עליה כדין. וסברתם היא עפ"י הדין המבואר לעיל בשם התוספתא והפוסקים שכשבכל עיסה יש קב מפריש מכ"א בפנ"ע, וכמבואר לעיל.

ונפ"מ לדינא לפי זה כשמצרף עיסה שיש בה ודאי שיעור עם עיסה שאין בה שיעור, או שמצרף עיסה שיש בה ספק שיעור עם עיסה שבודאי אין בה שיעור, שיפריש רק מהגדולה על הקטנה, שאל"כ אפשר שלא תוקנה העיסה הקטנה.

ואם מצרף עיסה שיש בה ודאי שיעור עם עיסה שהיא ספק שיעור, לא יפריש מזע"ז כלל, שמא יש שיעור בשתיהן, וא"כ אינן פוטרות זא"ז, וע"כ יפריש מכ"א.

אמנם מהט"ז (שם סק"ג) משמע שבכה"ג ניתן להפריש מכ"א [ויל"ע בשיטתו, ע"ש ס"ק ג, ה, ובחלת לחם], וכן נוקט בד"א (בביהה"ל בכורים פ"ז ה"ג) [ופשוט שלדעה ראשונה הנ"ל בודאי ניתן להפריש גם מהקטנה, שהרי אפילו כשבכל אחת שיעור מפרישים מזע"ז. אלא שהפוסקים נקטו כדעה שניה].

פורסם בגיליון תנובות שדה מס' 189

___________________________________________

[1] בירושלמי מובאת שיטה נוספת, שכל מין מחמשת המינים הוא מין בפנ"ע. ובירוש' רפ"ד דעה נוספת, שגם בנשיכה מצטרפים כל חמשת המינים זל"ז לחומרא. ואין ההלכה כן.

[2] אולם רש"י בפסחים (לה. ד"ה מין) פירש שהברייתא שכוסמין מין חיטין וכו' היא לענין הפרשת תרומה מזע"ז. וכבר העיר בתוס' שם ע"ז.

[3] ועוד, דעת רשב"ל (ירוש' חלה פ"ג ה"ה) שצירוף עיסות הנושכות אינו אלא מדרבנן. אמנם נקטינן כריו"ח.