צמח האגבה – עץ או ירק? וההשלכות ההלכתיות

בדין צמח 'אגבה' לענין ערלה, כלאים ועוד

כ אייר תשפ"ה

לכבוד
מעלת ידידינו היקר והנעלה
הרה"ג רבי אהרון חסקל שליט"א

השלום והברכה!

במאי דבדיק לן מר על צמח האגבה, היאך להגדירו אם כעץ או כפרי, והזכרת בזה נפ"מ לערלה, ולכלאים, ועוד.

ונקדים התיאור של צמח זה, שהוא צמח חשוב וגדל בחלקים רבים של אמריקה, אולם מיוחד הוא בדרום אמריקה ובפרט במקסיקו ובמיוחד במדינת חליסקו.

הצמח כולל עלים בשרניים הגדלים כשושנת עלים, הוא צמח עלים רב שנתי, וגודלו נע בין גובה של 20 ס"מ עד 4 מטר, זה תלוי בזנים, כאשר לצמח זה יש קרוב ל 300 מינים שונים. הנפוץ והאכיל יותר זה צמח האגבה האמריקאית, או הכחולה המכונה 'טקילה', שממנה מייצרים את משקה הטקילה.

צמח זה חי עד אשר הוא פורח ומוציא פרי, הפרי איננו אכיל, הוא בעיקר פרי עגול כעין תרמיל המכיל את הזרעים המשמשים לזרעים להמשך הגידולים הבאים. הצמח מוציא צמחי בנות מהצדדים ליד צמח האם. הפריחה מתרחשת על גבי עמוד תפרחת המתנשא לגובה 3 מטר ואף יותר וצומח בבת אחת בשנתו האחרונה של הצמח, לאחר הפריחה הצמח כולו מת. זמן חיי הצמח, עד אשר צומח עמוד התפרחת ועליו הפירות הוא מינימום זמן של שבע שנים והממוצע היותר נפוץ בין 8 ל 10 שנים באמריקה ומקסיקו, ויכול להגיע עד 20 או אפילו 30 שנה למינים אחרים במדינות אחרות בעולם ולעיתים אף יותר. על הגזע האמצעי שהוא עמוד התפרחת יוצאים פרחים בדרך כלל בצבע צהוב, הפרי שמתקבל איננו פרי רגיל הוא בעיקר לקט זרעים. לאחר נתינת הפרי הצמח נובל. ואינו מוציא פרי פעם שניה. ההמשך הוא מהזרעים שלו שירבו אותם, או מרביה וגטטיבית, או מצמחי הבת שכבר צמחו ליד צמחי האם וממשיכים הלאה.

לאחר מינימום של שבע שנים, לב הפרי כבר ראוי לקטיף. לב הפרי איננו פרי מאכל אלא הוא הלב של הצמח שהעלים מחוברים אליו בקצוות שלהם, כלומר מידי פעם מורידים את העלים [מהם עושים חבלים], אולם לב הצמח הוא כפשוטו הלב שלו, לאחר שפעם אחת הניב פרי, או גם בלי זה, לב הצמח [הנקרא 'פינייה'] כבר גדול, ואז מסירים את כל העלים ממנו, וחותכים אותו. מסירים את הקצוות, ויש לנו גוש לבן שהוא בעצם צמח, אולם הוא אכיל, יש לו טעם ראדיש או כיו"ב. לב הצמח מכיל עמילנים, שהם יסייעו לייצור הטקילה. לב הצמח עובר בישול בתנור [בין 7 ל 24 שעות תלוי בסוג התנור], שהופך את העמילנים לסוכרים שאפשר להתסיסם, הלבבות שבושלו עוברים מעיכה ועוד כדי לשחרר את הנוזל [יש מזקקות שהיום משחררות את הנוזל ללא בישול]. הנוזל נשאר לתהליך תסיסה ובתוספת שמרים, תהליך התסיסה לוקח כשבוע, לאחר מיכן הוא עובר סינון פעמיים שמגדיל את תכולת האלכוהול מ 6% המקורי שהיה בהתחלה. ולאחר מיכן או עובר בקבוק או עובר יישון.

עד כאן תיאור הצמח והשימוש בו.

ערלה בעלים ובגזע:

אולם מעבר לכל האמור, מעיקרא אין שאלה כלל כי הרי אין בפירות כל שימוש, אלא כאמור הם תרמיל המכיל את הזרעים, ואילו עיקר השימוש בצמח הזה הוא בעלים שבו [שבכמה בודדים מן המינים הם אכילים] ובעיקר בלב הצמח. שהוא בעצם הגזע שנושא את העלים, ועם תום חייו שזה לאחר כשבע שנים, מסירים אותו, ומורידים את הקצוות, ומכניסים לתנור כדי להפיק עמילן וכו', כמתואר לעיל.

ואם כן קיי"ל להלכה שבגזע העץ אין בו משום ערלה, ולב הצמח הוא הגזע ממש, וכבר כתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סו"ס קכ) שבעצים לא עלה במחשבה מעולם לאוסרם משום ערלה, ופשוט הוא. ויעוי' בברכ"י סי' רצ"ד אות א. וגם בעץ שטעמו מצוין ואף שהוא הפרי שעבורו מגדלים צמח זה. ועי' בשו"ת בנין ציון (החדשות סי' נה). ולכן כתב הרדב"ז שקני הסוכר פטורים מערלה הגם שהם עץ, והבאתי דבריו בעץ השדה (פרק ג סעי' כח). ומזה הטעם הקינמון פטור מן הערלה.

ומקור דין ערלה בעלים מבואר במשנה (ערלה פ"א מ"ז) ונפסק להלכה ברמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט הי"ג) ובשו"ע (סי' רצד סעי' ב) שהעלים של אילנות מאכל אין בהם ערלה, ומבאר שם הש"ך (ס"ק ו) דהיינו טעמא שאין טפלים אפי' לפרי אלא לאילן עצמו. וראה בספר שו"ת חלקת השדה ח"א (ערלה סי' א), לגבי ורדים והדסים. ובחלק ג (ערלה סי' ג) לגבי עלי גפן ועלי צמח הקקטוס 'נאפוליטוס' יעוי"ש. ובחלק ה (ערלה סי' א) לגבי המורינגה. ועיקרי הדברים הם דברי הראשונים לגבי הורדים, והם דברי הראב"ד  (תשובות ופסקים סי' ס"ו והוב"ד ברשב"א המובא לקמן ובב"י בבדק הבית סו"ס רצ"ד), שכתב שאין חוששין להם משום ערלה. וכ"כ בכל בו (ברכת הפירות סי' כ"ד). מאידך דעת הרשב"א בארבע תשובות מרבינו הרשב"א דס"ל שורד זה הוא פרי ויש להחמיר בו לגבי ערלה (ח"ה סי' ל"ח. ח"ז סי' שי"ב. סי' שנ"ו סי שנ"ז) אולם למסקנא לאחר שהביא את דברי הראב"ד שמתיר,  כתב: 'לו שומעין שהוא רב מובהק וכל המחמיר עליו הראיה'. ורבינו הריטב"א ז"ל כתב (סוכה דף ל"ה ע"א בד"ה והא דאמרינן) ועצי הורדים הם קטנים ואין ספק שנוהגת בהן ערלה, אלא שהעלים שאנו אוכלים אינן הפרי, כי הפרי הם הגרעינין שנעשה באותו עיגול, בתוך העלין וכו' ומשום דכי שקלת להו לא לקי פירא אין הערלה נוהגת בהם. הרי לך שלדעתו גם אם לגרעינין נוהג ערלה, מ"מ העלים שאותם נוהגים לאכול, אין נוהג בהם ערלה וכ"כ השיטה מקובצת עמ"ס ברכות (דף ל"ו ע"ב בד"ה סבר) שכתב: הלכך הני ורדים שקורין רוש"ש [רויזין בלשוננו] והם נעשים ודאי באילן וכו' ואי שקלת להו לעלין של ורד לבדו וישאר העיגול לא לקי זרעא בהכי ומתעבד שפיר, הלכך אין בהם משום ערלה כלל וכן המנהג, ומנהג ישראל תורה היא. וכ"כ רבינו הרדב"ז בשו"ת (ח"א סי' מ"ד) כתב וז"ל: ולענין ערלה לא אסרה תורה אלא עץ שנטעו למאכל, אבל נטעו לסייג ולקורות אפילו יש בו פירות אין נוהג בו ערלה, וכ"ש אילני סרק שאין נוהג בו. הילכך כל אילן הנטוע לפירות, כגון לימון נארגא ואתרוג, שיש להם זה"ר פי' פרח, וכו' הלכך מותר להריח בזה"ר של האילנות של ערלה, אע"פ שיש בהם עיקר הפרי לפי שעדיין הוא סמדר, וכיון שמותר לאכול כ"ש שמותר להריח בו. ובהמשך כתב שם, שאם הוא אילן שאינו עושה פירות כגון הכופר הנקרא תמרחינא, או יאסמין או כלף, מותר להריח בו או לאוכלו דקרא כתיב, ונטעתם כל עץ מאכל, ואין זה עץ מאכל אלא עץ של ריח או אילן סרק, שכל אילן שאינו עושה פירות אילן סרק הוא. וכו'. ומסיים: 'כללא דמילתא, אין לך דבר של ערלה שיהיה אסור להריח בו אלא אילן הנטוע לפירות מאכל, ומריח בפירות עצמן אפי' בעודם בוסר ולא בעודם סמדר'. ועוד ראה בשו"ת המהרי"ט (ח"ב סי' ל"ד) ולאחר שדן בדברי המהרשד"ם ובדין ברכת הריח והאכילה, סיים שלמעשה אין נוהג ערלה בורדין אף בארץ ישראל, וכך נוהגין, והקבלה והמעשה עמודי ההוראה.

ומכל האמור מבואר שאין נוהג ערלה אלא בפרי עץ מאכל, ברור ופשוט שאין בעלים דין ערלה כלל, ואף אם יאכלו מהם, ולכן כתבתי בכל המקורות הנ"ל שאין ערלה בעלי קאת הגם שהוא עצמו מוגדר עץ. ובחלקת השדה חלק ג (שם) הוספתי שגם בעץ מאכל שממתינים לפריו שנות ערלה, מכל מקום בעליו אין ערלה, גם אם יש ממנו תעשייה שלימה, ואפילו אם בנטיעה יחשבו גם על העלים, מכל מקום, אין דיני ערלה ותרו"מ חלים רק על פרי מאכל, ולא על עלים ולא על שאר חלקי העץ. והכל כמבואר במקורות דלעיל, והגם שהיה דרכם לאכול העלים כמבואר בריטב"א מכל מקום כתב שאין בו ערלה, וכן משאר הראשונים.

והן אמת שהגאון רבי משה ישראל זצ"ל משאלוניקי בספרו שו"ת משה ידבר בהלכות נטע רבעי (סי' א) כתב למסקנת התשובה על עלי גפן שכיון שבזה"ז כו"ע אכלי להו אפשר דאית להו דין ערלה. והאריך עוד לדון והוכיח כדבריו מהרמב"ם ועוד.  אולם אני בעניות דעתי קלה כמות שהיא, דחיתיו ראיותיו, ואדרבה הוכחתי מדעת הרמב"ם שלא כפי שכתב הדר"ג. וכפי' שהמעי' שם יראה בס"ד כל הדברים שכתבתי על דין זה, וסיכמתי שהלכה למעשה דבר שאיננו פרי או שומר או טפל, לא שייך בו כלל ערלה, וכפי שהדגיש רבינו הרמב"ם בתשובה לגבי עצים שלא יעלה על הדעת לאוסרו משום ערלה, ולכן העלין, הלולבין, הסמדר וכיו"ב כולם מותרין אפילו באכילה כי הם מופקעים לחלוטין מהגדרת פרי ואינם אסורים משום ערלה, וגם אם העלין נאכלים כיום ואף אם נגיד שהשתנה המצב ממה שהיה פעם, עדיין העלים הללו הם עלים ולא פרי ולא שומר לפרי, אלא כדין עצים שלא עלה על דעת אף אחד לאוסרם גם אם ישתמשו בהם היום לכל דבר. ומכל האמור הסקתי גם לגבי מורינגה, שגם אם יש בו שימוש בתרמילים ובפירות באופן שוטף, ויש גם שימוש בעלים, וגם אם כל עיקר השימוש בעץ הוא לעלים שלו, שעושים מהם אבקה או שאוכלים אותם לקבל את ערכם התזונתי העצום שטבע בהם בורא עולם, בכל גוונא אין לחוש בהם לערלה ומותרים הם. ומכל האמור קל וחומר שהפקעות אשר מגרדים אותם ואוכלים אותם, או מהעצים עצמם, שאין בכל אלו ערלה, שהלכה פסוקה היא שאין בהם ערלה, וכלשונו של רבינו הרמב"ם בתשובה הנז' לעיל 'אמנם על העצים לא עלה במחשבה לעולם' או בלשונו האחר: 'ועצי ערלה מותרין בלא ספק'.

ואחר שהראנו ה' כל זאת, ברור שכל השימושים שיעשו בעלי צמח האגבה, או בלב הצמח, כולן דינם כעלים שראינו לעיל שאין בהם ערלה, וק"ו בלב הצמח שאיננו אלא כדין גזע שכתב הרמב"ם שו"ת הרמב"ם (פאר הדור סי' קכ-א) וז"ל: "ועצי ערלה מותרין בלי ספק. ומה שאמר תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה, מפני שהוא קשור עם הפרי והגרעינין אסורין, כמו שאמרו את פריו לרבות את כולם [ובגירסת פריימן: את הטפל לפריו], וכן מפורש בתורת כהנים ופרק ראשון דערלה, וכאשר זכרנו בחיבורינו, אמנם על העצים לא עלה במחשבה לעולם". ובגירסת "מקיצי נרדמים" הנוסחא: ועצי ערלה מותרין בלא ספק. ואיך יאסרו העצים והרי לא נאסר אלא הפרי, ולא נאמר תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה, אלא לפי שקליפי הפרי וחרצנים של מה שיש לו חרצנים אסורים, לאומרו את פריו – לרבות את כולם.

כך שהלכה למעשה לגבי החומרים הסופיים שעושים מצמח זה ובעיקר משקה הטקילה, אין מקום כלל לחשוש, אף אם משתמשים בעלים שהם בתוך השלש שנים, ובלב הצמח בלאו הכי אין לחוש, שהרי אין מוציאים עד עבור שבע שנים לפחות.

הגדרת צמח האגבה לענין ערלה:

אולם למעשה יש לבחון אם לצמח זה יש בכלל דין של עץ או שיח אדמה, שהנה קיי"ל בש"ס ובפוסקים שעל מנת להגדיר צמח, יש לנו שבעה סימנים, והארכתי אודותם ובביאורם, בשו"ת חלקת השדה בחלקים א. ג. ד. ה ובספר עץ השדה פרק ג. ועיקרי הדברים הם, שכאשר צמח שגזעו עולה משורשיו בתחילת גידולו ואינו מחליף את גזעו, והעץ מניב את פירותיו לאחר שנה מזריעת הגרעין ופירותיו גדלים על ענפים היוצאים מן הגזע, , וממשיך להניב פירות בלא ירידה בכמות ובאיכות הפרי גם אחר שעברו ארבע שנים מתחילת גידולו, דינו כאילן לכל דבר ונוהג בו ערלה. מאידך צמח 'חד שנתי', דהיינו, שלאחר שנתן את פריו הוא נובל וזורעים אותו כל שנה מחדש, דינו כירק לכל דבר ואין נוהג בו ערלה.

אמנם גם צמח רב שנתי יש מהם שאין נוהג בהם ערלה, וכמה סימנים נאמרו בזה.

• צמח ששורשיו אינם כלים באדמה אולם גזעו מתחלף מידי שנה, כלומר, שלאחר תנובת הפירות גזעו מתייבש ומן השורשים עולה 'גזעול' חדש המניב פרי, העיקר להלכה שדינו כירק ולא נוהג בו ערלה. וכמבואר בגמ' בברכות (מ ע"א) סד"א הואיל ואמר רבי יהודה חיטה מין אילן היא ליבריך עליה בפה"ע, קמ"ל היכא מברכינן בורא פרי העץ היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק, אבל היכא דכי שקלת לי לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק, לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בפה"א. וגווזא ביאר רש"י הענף של עץ. ודעת הגאונים ובהם, רב האי גאון (אוצה"ג ברכות מ ע"א), והבה"ג (פרק ו) שגווזא היינו הגזע, ולכן כל שהגזע נשאר להתקיים ימים רבים הריהו אילן, אך אם גזעו כלה אפי' ששוב יעלה עוד פעם משרשיו אינו נחשב לאילן אלא ירק. והארכנו בהבנת הדעות וחילוקי הדינים בינהם במקורות הנ"ל יעוי"ש. ועוד כתבנו לדון על ההשוואה בין ברכות לערלה, יעוי"ש. ועוד הבאנו מדברי התוספתא (בפ"ג הל' י"ג כלאים): הקנין והחבין והורד והאטדין מין אילן ואינם כלאים בכרם. זה הכלל: כל המוציא עליה מעיקרו ה"ז ירק וכל שאין מוציא עליה מעיקרו ה"ז אילן. ובשינוי לשון הובאו הדברים גם בירושלמי (סופ"ד מעשרות וסופ"ה כלאים) את שהוא עולה מן גזעו מין אילן, מן שרשיו מין ירק, התיבון הרי הכרוב עולה מגזעו, כאן בודאי כאן בספק. ועי"ש שהבאנו כמה ביאורים על כרוב זה, והבאנו לשונו של מרן החזו"א (ערלה יב) שממשו של ירק יש לו סוג מיוחד שאין כיו"ב בפרי אילן כמו כרוב ובצל וכיו"ב. אבל יש בירקות הגדלים כעין פרי העץ ובהן צריך בירור. ועו"כ החזו"א שם, וכרוב שתכונתו ירק הוי ירק אף שגזעו מתקיים ומוציא עלים מגזעו בכל שנה. עכ"ד. והנה למדנו למסקנת הדברים שאף שיש סוגי צמחים העולים מגזעם, וגזעם מתקיים לכמה שנים, מ"מ אם תכונתם כירק, דינם כירק ולא אילן. ואולם, כל זה כאשר גזעו כלה מאליו ולא כאשר גוזמים אותו בידיים, ואפילו אם יש הכרח לגוזמו כדי שיניב פירות ראויים – אין זה נחשב שגזעו כלה כדי להחשיבו כירק, וכך כתבתי להוכיח בשו"ת חלקת השדה (חלק א, ערלה סי' יג), וזה שלא כדעת הגאון רבי משה לוי זצ"ל (הוב"ד בתנובות שדה גליון מס' 5), יעוי"ש היאך הוכחנו הדברים מדברי רבותינו הראשונים גבי קני הסוכר, יעוי"ש.
• צמח שגזעו אינו כלה מיד לאחר תנובת הפירות הראשונה, אלא מניב פירות מספר שנים, אלא שהם יורדים בכמות או באיכות הפרי עד שהגזע כלה, העיקר להלכה שדינו כירק ולא נוהג בו ערלה, כן כתב מרן החיד"א זצ"ל בספר ברכי יוסף (יו"ד סימן רצד ס"ק ד) בשם המהר"ם אלשיך. ובשו"ת משפטי עוזיאל (יו"ד ס"פ) הביא סמך לטעמו של המהר"ם אלשיך מהפסוק (ויקרא פר' קדשים פי"ט פכ"ה): ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו", מכאן שאינו נקרא אילן כדי לחייב בו דין ערלה אלא אם הוא מוסיף ומשביח משנה לשנה. ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן קצ"ו) גם הביא סמך לסברת המהר"ם אלשיך מדברי הרמב"ן על התורה בפרשת קדושים שם, יעוי"ש. ואף שהמהר"ם אלשיך כפי שהב"ד הברכ"י כתב דבריו על ירידה באיכות היבול, ולא על ירידה בכמות בלבד, אבל כבר כתבתי בשו"ת חלקת השדה (כרך א ערלה סי' טז), שלענ"ד אפשר לומר סברא זו ממש כה"ג גם כאשר קיימת ירידה ניכרת בכמות, יעוי"ש.
• צמח שגזעו כלה לאחר שלש שנים, העיקר להלכה שדינו כירק ואין נוהג בו ערלה, כי לא מסתבר שיהיה אילן שלעולם יהיו פירותיו אסורים באכילה משום ערלה. ואם אינו כלה עד שנה רביעית אפשר להתירו בצירוף טעמים נוספים. ראה מש"כ הרדב"ז בתשובתו (ח"ג סי' תקלא (תתקסו) לגבי החצילים) כתב סברא זו, אלא שכתב שהתלמוד לא דרש טעם זה, ואף אנו לא נדרוש. מאידך בשערי צדק (בבינ"א על הל' ערלה פ"ו ס"ק ב) כתב, שלדעתו כיו"ב כן מצינו דרשה כעין זו עיי"ש, ועוד עיין בשו"ת רב פעלים (או"ח חלק ב סי' ל בד"ה ואם תאמר), בתשובתו אודות הפפאיה. וכ"כ החזון איש (ערלה סי' יב) אלא שכתב שזה בצירוף שני הסימנים, היינו שאם הצמח נותן פרי תוך שנתו, וכמו"כ אינו חי יותר מג' שנים (ובמקום אחר כתב אחר ערלה ואחר רבעי ודאי לאו אילן הוא, וראה מה שביארנו שם. ועוד מה שכתבנו בחלקת השדה ח"א וח"ג ובעץ השדה, על דברי מרן החזו"א, שהלא כשם שהקשה על טעמו של הרדב"ז שנותן פרי תוך שנה מזריעתו בגרעין, שאין לו כל מקור בגמ', כך יש להקשות על טעמו שלו שהכריע שכל שאינו מתקיים יותר מג' שנים שאין בו ערלה שלכאורה אין לזה כל מקור בגמ'? וביארנו שם שהחזו"א תלה את דבריו בסברא וכפי שכתב שם בסוד"ה ונראה, 'שאין סברא שיהיה אילן שפירותיו לעולם אסורין', א"כ גם החזו"א למד דבריו מתוך סברא, שאין אילן כיו"ב, ובע"כ שכאשר יש צמח עם תכונות של ירק, אינו נידון כאילן, וה"ה אם כן גם בטעמו של הרדב"ז כפי שכתב הרדב"ז גופיה שם. יעוי"ש באריכות מה שביארנו הדברים.
• צמח שגזעו חלול, אינו סימן מובהק להחשיבו כירק אלא בצירוף טעמים נוספים. הנה טעם זה הביא בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' פ"ג ד"ה אמר המני"ח) לאחר שהביא את הטעם של הרדב"ז המובא בסעיף הבא על צמח הנותן פרי תוך שנתו, כתב עליו שטעם זה קלוש הוא להתיר איסור תורה, ולכן כתב טעם אחר להתיר את החצילים משום שעצו חלול, והביא דבריו בשו"ת רב פעלים (שם) וכתב ע"ז שמסתברים דבריו שאין לך עץ שגזעו חלול, וע"ז הסתמך להתיר את הפפאיה שעצו חלול. ובספרי שו"ת חלקת השדה כרך א ערלה סי' י, כתבתי שלכאורה דברי הלק"ט צל"ע, שאחר שכתב על טעם הרדב"ז שהוא טעם קלוש להתיר איסור תורה, הביא טעם אחר מדידיה אודות גזע חלול, ויל"ע וכי טעם זה אינו קלוש? וכי יש לו מקורות על כך מהגמרא? וא"ת שכך עלה בדעתו שסברא פשוטה היא כיון שאין אילנות שגזעם חלול כמו שכתב בשו"ת רב פעלים, א"כ גם סברתו של הרדב"ז סברא אמיתית היא שידוע הוא שאין כל אילן שמוציא פרי תוך שנתו. ולדידי קשיא לי על טעם זה של חלול מדברי הר"מ בהל' כלאים (פ"ה הי"ט) אודות קנים, שכתב שהם מין אילן, והרי קנים חלולים הם, ובשלמא אם נאמר שבקני סוכר איירי ניחא, שכידוע קנה הסוכר אינו חלול כשאר קנים אלא מלא מבפנים, אך אם נאמר שבשאר קנים ג"כ איירי, צ"ע [ועי' בשו"ת חלקת השדה כרך א ערלה סי' י בד"ה והאמת מש"כ בזה].
• צמח שמניב פירות תוך שנה מזריעתו, יש שכתבו להחשיבו כירק רק בצירוף סימנים נוספים, והעיקר להלכה ולמעשה, שדי בסימן זה להחשיב את הצמח כירק ולא כאילן ולא נוהג בו ערלה סימן זה הביאו רבינו הרדב"ז (ח"ג סי' תקל"א), על היתר החצילים לאחר שכתב שיש לחוש ולאסרם כדין אילן, שנוהג בו ערלה, שוב בסוף דבריו ציין שכשעלה לארץ הצבי וראה שנוהגין בו היתר, ונתחדש לו טעם חדש וז"ל: ונתחדש לי טעם אחר שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי תוך שנתו כזה הלכך ירק הוא". עכ"ל. ובדבריו הדגיש הרדב"ז שהיינו מזריעה בגרעין ולא מנטיעת ייחור. ואת דברי הרדב"ז הללו הביאו כמה פוסקים נוספים, ראה בספר קול אליהו (בסוף חלק שני, קונטרס מחנה ישראל סי' נד) בשם המהר"ש גרמיזאן, וכ"כ בספרו כסא אליהו (יו"ד סי' רצד) בשם המהר"י חביליו, וכ"כ לסמוך על טעם זה בשו"ת מעט מים סי' כ, וכן סמך על טעם זה בכל כוחו רבינו הבן איש חי (או"ח סי' ל), ועפי"ז העלה להתיר את הפפאיה שאין בה ערלה, שכן צמח זה נותן פריו בתוך שנה מזריעתו בגרעין [ודבר זה בדוק גם בזמנינו וכפי שיבואר להלן סעיף יט], וכ"כ להלכה להסתמך על טעם זה הגר"י ניסים זצ"ל בספרו "יין הטוב" (יו"ד סי' יד), ועו"ע כר"צ הל"פ ערלה (ד' ה'), וכן כתב לסמוך על טעם זה להלכה מרן הראש"ל הגרי"ע זצוק"ל (שו"ת יחו"ד ח"ד סי' נב) לענין הפפאיה וכך הורה לי בע"פ הלכה למעשה אודות הפלפלים שאין לחוש בהם לערלה מחמת שנותנים את פריים בתוך שנה מזריעתם בגרעין. וכן הורה להלכה למעשה מו"ר הגר"ש משאש זצ"ל (במכתב שנדפס בגליון תנובות שדה מס' 5 והב"ד בראש הספר), וכן הסכים להלכה הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל (במאמרו שנדפס בתחילת הספר איש מצליח). אמנם הרב המני"ח בהערה בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' פ"ג ד"ה אמר המני"ח) כתב שטעם זה קלוש הוא להתיר איסור תורה, וכבר הערנו על דבריו זצ"ל, וכמובא לעיל. וגם מרן החזון איש בספרו (ערלה סי' יב) הביא את טעמו של הרדב"ז על צמח המוציא פרי תוך שנתו, והקשה עליו מהסוגיא בירושלמי אודות הכרוב? וכתב שאפשר שזה התי' בירושלמי כאן בוודאי וכו' שכרוב וודאי ירק כיון שנותן פרי תוך שנתו. ומ"מ כתב החזו"א על טעם זה שאין לו מקור בגמ', ולכן מסיק החזו"א: ונראה לדינא דכל שהגרעין מגדל פרי בשנה הראשונה וגם הגזע אינו מתקיים יותר משלש שנים אין בו משום ערלה" עכ"ד. הרי שסמך על טעם זה רק בצירוף טעם נוסף. וראה מה שכתבתי בס"ד בשו"ת חלקת השדה (ח"ד ערלה סי' ב) להשיב על הטענות של מי שאמר שעיקר המקור הוא בגלל התוספתא, ואם היא לא נמצאת לפנינו, אז אין לה מקור, והשבתי שאדרבה יש מן האחרונים שסברו שיש תוספתא כזו רק שהיא לא לפנינו. אולם עיקר דברי שם היה להסביר שעיקר סמיכתם איננה כלל מחמת דברי התוספתא אלא מחמת הסברא הטמונה בטעם זה, שמחמת סברא זו בלבד הורה הרדב"ז שם שכל שזורעים גרעין ומוציא פירות תוך שנתו הרי הוא ירק ולא אילן, וכ"ז מחמת סברא מדנפשיה ולא מחמת שזה כתוב בתוספתא, ובספרי חלקת השדה שם ביארתי שסברא גדולה יש בדברי הרדב"ז והיא כלולה באותו מקור של הסברא הנז' בגמרא, והיא מבוארת בדברי הירושלמי בדינא דכרוב, וכמו שרמזנו לעיל בתחילת דברינו. ולא רק סברא זו אלא כל שאר הסברות דלעיל ולהלן כלולים בהאי דינא של הגמרא בברכות שמדברת על חוזק הגזע, וממילא כל עץ פירותיו ממשיכים באיכותם עוד שנים רבות ואינם הולכים ונעשים גרועים, ובוודאי שאין הגזע מת לחלוטין, ראה באריכות איך ביארנו שם הדברים בס"ד. הלכה למעשה נמצאת למד, שאם מקור הדין הוא מתוספתא ממש שנאבדה ואיננה לפנינו, או שזה מתוספת דברים שנכתבו על גליון הרדב"ז, כל זה איננו מעלה ואיננו מוריד, אלא זיל בתר סברא העיקרית שנאמרה בגמ' וממנה נגזרו כל הטעמים כולם. ולאחר זאת, כיון שהביאו הפוסקים סברא זו להלכה וכאמור מקורה טהור ואיתן, אשר על כן פסקוה רבותינו גדולי הדור להלכה ולמעשה, וכן עיקר.
• צמח שיש בו את כל סימני אילן המוזכרים לעיל, אולם הוא שפל ונמוך ביותר, זה איננו סימן להגדירו כירק ולפוטרו מדין ערלה. כדוגמת החמוציות שדינן כעץ. סימן זה שעץ שפל מין ירק הוא, ראה מש"כ רש"י עמ"ס סוכה (ל"ה ע"א בד"ה חייבין) ומש"כ ע"ד בתוס' שם (בד"ה ללמדך). וראה בסוגיא בגמ' בסוטה (מג ע"ב), לגבי אילן שגודלו לעולם פחות מטפח, וראה בנשמת אדם בכלל נא סוף אות ז. ובשו"ת הלק"ט בח"א סי' פג. ומש"כ על דבריו בעץ השדה שם.  ועוד הבאתי שם מדברי החיד"א וממש"כ על דבריו בספר דברי מרדכי ומה שכתבתי ליישב טענותיו, וברור שאין כוונת החיד"א שעץ שפל הוא סימן מובהק להכריע שהוא ירק ואין בו ערלה, אלא כל כוונתו על דמיון מציאותי, כלומר שזה עץ שיש בו כל תכונות ירק מצד הדמיון במציאות הכללית, ואפשר גם שהשפלות שלו מסמנת על דברים נוספים שהם כן סימן מובהק.
• צמח שפירותיו אינם גדלים מענפיו אלא גדלים ויוצאים מהגזע עצמו, יש מי שכתב שהוא סימן מובהק שדינו כירק ואין נוהג בו ערלה, ויש שסמכו על סימן זה רק בצירוף סימנים נוספים. על סימן זה ראה מש"כ הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי בספרו שולחן ערוך הרב, בסדר ברכת הנהנין פרק ו הביא בסעיף ו את דיעות הראשונים בזה, ובסעיף ז הוסיף בזה"ל: וכל זה כשחוזרים וצומחים ענפים מהעיקר והענפים הם שמוציאים עלין ופירות ולא העיקר שהוא קשה אבל מיני עצים רכין שהעלין והפירות יוצאין מהעיקר עצמו אינו נקרא אילן כלל לדברי הכל לענין ברכת בורא פרי העץ. ועל המשך דבריו לגבי כלאי הכרם, ראה מה שהבאתי בספר עץ השדה שם לבאר את דבריו. וראה בכתב העת ישורון ג תשנ"ז עמ' קנז ואילך מש"כ הגרש"י זוין זצ"ל. ועו"ע בספר תשובות והנהגות (ח"ג יו"ד סי' שלג) על סימן זה לגבי הפפאיה. ולמעשה כתבתי שם לצרף סימן זה לעוד סימנים נוספים, יעוי"ש.

השוואת כל הסימנים הנז' לצמח האגבה:

הנה העלים והלב של הצמח, אין להם דין של פרי וכמו שנבאר להלן. אולם אכן העמוד תפרחת שיוצא לאחר כשבע שנים או יותר, ועל גבו פרחים, והלקט [=תרמיל יבש] שבתוכו הזרעים. לאחר הפריחה הצמח מסיים את תפקידו והוא נובל, וההמשך זה מה שיצאו חדשים מצמח האם.

הנה לגבי הפרי עצמו [האמיתי] ודאי שגם אם היה דינו כעץ אין מה לחוש לערלה, כי לעולם יעבור שבע שנים לפחות מזמן שתילת הצמח עד שיתן את פריו. אולם האמת היא שמדינא דגמרא אין לו דין עץ, שהרי קיי"ל שצמח ששורשיו אינם כלים באדמה אולם גזעו מתחלף מידי שנה, כלומר, שלאחר תנובת הפירות גזעו מתייבש ומן השורשים עולה 'גזעול' חדש המניב פרי, העיקר להלכה שדינו כירק ולא נוהג בו ערלה. ואין כלל משמעות שזה לא כל שנה אלא רב שנתי, כיון שסו"ס הוא חד שנתי במושגי ההלכה, כלומר 7 שנים אין לו כלום, ואז מוציא גזע עם פרחים וזרעים, והצמח נובל וצומח חדש מן השורש. כלומר הוא מתאים ממש לפרי הבננה ודומיו, שאין דין עץ להם, אלא שיח אדמה.

ושאר סימנים, ירידה ביבול, אינו מן הענין שהרי נותן את פריו פעם אחת ונובל לחלוטין יחד עם כל הצמח. אין גזעו חלול, לב הצמח ודאי שלא, וכמדומני שגם הגזע שעליו הפרי לא ראיתי בכתובים שהוא חלול [אולם זאת לא בדקתי, כיון שגדילתו היא מהירה מאד בשנה האחרונה, ובמהירות גדולה הוא צומח לגובה, למעשה הוא עמוד תפרחת מרשים המתנשא לגובה 3 מטר ואף יותר. לאחר הפריחה הצמח מת יתכן ששונה הוא]. ואינו נותן פריו תוך שנתו. ומה שהעלים יוצאים מיד, כאמור אינם הפרי, וגם יש לבדוק אם ראויים לצרכים שמשתמשים בהם מייד או לאחר זמן. ועוד ראה בשו"ת חלקת השדה (ח"ה כלאים סי' א) שם כתבנו שאפשר שנתמעט שצמח הנותן פירות בשנה הראשונה אינו נחשב אילן, אולם צמח המוציא עלים בשנתו הראשונה אף שזהו פריו מ"מ יכול להיחשב אילן. יעו"ש. והצמח אכן שפל, אבל הפרחים והפירות גדלים על עמוד תפרחת שגובהו כ 3 מטר, ואם כן גם סימן זה אינו. אולם העיקר כאמור שהטעם שנזכר בתלמוד, הוא קיים בצמח זה, ודינו אם כן כירק.

יש לציין שצמח זה שונה מדוגמא צמח האלוורה [שפירטנו את הדין אודותיו בחלק ה כלאים סי' א], שם יש פריחה כל שנה, פריחה צהובה שנושאת את הזרעים, ומפזרת אותם [אין זה כעין פרי שיש בתוכו זרעים כמו באגבה]. בצמח שלפנינו כאמור יש פריחה חד פעמית לאחר כשבע שנים ויותר, ועם תום תפקידה עם גדילת הפרי [התרמיל שבתוכו הזרעים], הצמח נובל, ולכאורה דינו ממש כצמח שנובל לאחר שנותן את פריו ויוצא חדש מן השורש. ואם סימן זה בידך די להחשיבו כירק, גם אם חלק מהסימנים האחרים אין אותם בו, ואם בבננה זה לוקח שנתיים עד שתהליך זה קורה, בנידו"ד הוא שבע שנים או יותר, אבל הדברים שווים. וברור ופשוט שהעלים הגם שהם מתרבים, מכל מקום אין דין פרי להם ולא ללב הצמח שכל אלו דין

כלאים:

הנה כבודו הוסיף ושאל שהחקלאים רוצים לחזק את מערכת השורשים, ובשביל זה רוצים לשתול עם גרגרי קטניות נוספים. ושאל מה לגבי כלאים.

והנה בשלמא אם היה הצמח כדין עץ, לית מה לחוש לגבי כלאי זרעים, אולם השתא שזה כדין ירק, יש להרחיק בין הזריעות כדת וכדין, ושיעורים רבים נאמרו בהרחקה זו, ואם איירי בירקות מסוג אחר, אז יש להרחיק מדין תורה טפח. ומדברי חכמים יש להרחיק טפח ומחצה [כ- 15 ס"מ]. ושיעור זה הוא בכל הגדלים השונים של השטחים, מלבד בין שדה לשדה [שדה = שטח זרוע ממין אחד ברוחב של עשר אמות וחומש לפחות, ואורכו יותר מרוחבו במשהו] שמרחיק ביניהם ששה טפחים [כ- 60 ס"מ]. ואילו בתבואה השיעורים שונים בין השטחים השונים [כאשר זה משר (ערוגה צרה ארוכה שרוחבה לא פחות מ 60 ס"מ ולא יותר מ 6 מ') – מרחיק 1.2 מ', ובשאר אופנים מרחיק 6.12 מ']. ואם זה תבואה יש פרטי דינים נוספים, ולפי הענין יש להורות להם.

אולם מה שכבודו הוסיף שהם רוצים ממש יחור של הצמח יחד עם אחד הפירות של הצמחים האחרים, אכן זו שיטה שהולכת ונהיית נפוצה יותר ויותר בפרט שצמחים שהשרשה שלהם איטית, והם רוצים לחזק את השורש ולצורך זה הם מכניסים ענף של הצמח המבוקש לתוך פרי כמו תפוח או תפוח אדמה, ונוטעים אותם יחד על מנת לעודד יצירת שורשים. וכבר כתבתי על כל כך תשובה במקו"א, ועיקרי הדברים הם ראשית ממשנה בריש מס' כלאים שאין תוחבין זמורה לתוך האבטיח [ראה הביאור להלן]. וממה שהביא הפת"ש (סימן רצ"ה סק"א) וז"ל: עיין בתשובת חתם סופר סי׳ רפ״ז במה שנוהגים היתר בנטיעת ענפי אהל ושושנים וכדומה ע״י שעושים סדק בשולי הענף ההוא ותוחבין בו חטה ונוטעים בארץ וע״י החטה משרישים הענפים בקרקע ודעת השואל לאסור דה״ל הרכבת אילן בירק ואפילו אילן סרק בירק מאכל אסור. והשיב כי כן ראיתי לאחד מבני ביתי עשה כן בגינתא דבי רב דידי ומחיתי בידו, משום דלא בריר לי היתרא, אבל מ״מ אין בידי למחות לאחרים במה שנהגו בזה היתר דלא ברי לי ג״כ איסורא, דנלע״ד דלא שייך הרכבה אלא בשני המינים מגודלים למעלה מהקרקע או לכל הפחות שעתידים שניהם לעלות מהקרקע משא״כ הכא שהחטה הזאת כלה ובלה בארץ רק גורמת שתשרש השושנה כו׳ ע״כ איני אומר בזה לא היתר ולא איסור והמחמיר תע״ב ע״ש. וראה עוד במש"כ מרן החזו"א (כלאיים סי' ב' ס"ק י"ז) כתב, והנה הדבר תלוי אם החטה משתרשת ומזדווגת עם הענף שאם היא מזדווגת חשיב כלאים והוי הרכבה גמורה, ואם החטה אינה מצמחת רק בלתה ומלחלחת את הענף להשתרש אין כאן הרכבה, וקשה להכריע הדבר והדעת נוטה דמצמחת ומזדווגין השרשין. ע"כ. כלומר הרכבה נאסרה בין שמרכיב ענף לענף או ענף לתוך פרי, כל שיש איחוי ביניהם הוא עובר על איסר כלאים שאת זה אסרה תורה. ואפילו אם הפרי הסופי לא משתנה. והוא הנאמר במשנה בריש מסכת כלאים (משנה ח) שאין תוחבין זמורה לתוך האבטיח, והיינו משום הרכבת אילן בירק וכמבואר בירושלמי, ובר"ש והריבמ"ץ שם, ויעוי' במפרשים שם ודוק. ומכל מקום למעשה כל שיש שורשים לשניהם ושניהם משתרשים זה גופא איסור כלאים, ולזה התכוון מרן החזו"א, שאם אין השרשה של החיטה, אין כאן איסור כלאים, ואם יש השרשה, ממילא הוי איסור כלאים. ואינו קשור לדין זורע מינים זה ליד זה דשרי ולא חיישינן לתערובת בשורשים.

ולפי זה יוצא הנה במציאות, כדי שהענף ישריש יש צורך בזמן ההכנסה לאדמה להגיע למצב שיש לו רקבון כל שהוא, בלי שיגיע לעובש, ולכן להשריש ייחור באדמה זו עבודה לא קלה של התאמה, בשיטה המתוארת לעיל, הוא פשוט משתמש בפרי שישמש עבור כחומר אורגני ויסייע היטב להשרשה של הענף. למעשה אם כן בדוגמת הפירות שהזכרנו לעיל, אם יעשו זאת בתוך תפו"א, אז ודאי שגם התפו"א ישריש מהעיניים שיש לו. ואם יעשה מתפוח עץ אם זה עם גרעינים, גם שם הם ישרישו, ובשניהם תהיה בעיית כלאים. ומאידך בתפוח ללא גרעינים, לכאורה אין השרשה שם אלא רקבון, ובכה"ג אין כאן הרכבה האסורה וכדברי מרן החזו"א זיע"א [אלא שאיני יודע אם יש תועלת כאשר הירק או הפרי אינו משריש עם הייצור ביחד].

ברכת הנהנין:

הנה אף אם שיח זה עץ היה, מכל מקום הברכה על אכילת לבו של העץ לא יהיה ברכת בורא פרי העץ, אלא יהיה דינו כדין לבבות הדקל, שבזמן הגמרא הברכה עליהם הייתה ברכת שהכל, וכבר כתבנו בזה באריכות בשו"ת שש משזר (ח"א או"ח סימנים ד-ז) ותמצית הדברים הם הגמרא בברכות  (דף ל"ו ע"א) שם נפסק להלכה כוותיה דשמואל שמברך שהכל נהיה בדברו, ומבארת הגמרא שבדקל אנשים לא נוטעים על דעת לאכול את הקורא כיון שהאוכלו ממעט את האילן [=לאחר הסרתו אין אילן יותר], וכל שנוטע לא על דעת הפרי אינו מברך אלא שהכל, וכיון שסופו להקשות מברך עליו שהכל. וכך נפסק להלכה נפסק בטור ובשו"ע או"ח סי' רד (סעי' א) שעל הקורא מברך שהכל, וכתב מרן בבית יוסף שם שהטעם הוא כיון שעיקר נטיעת הדקל אינו אלא מפני התמרים, לא חשיב הקורא פרי והלכך אינו מברך אלא שהכל. וכן ציטט בכה"ח על דברי השו"ע שם. וכ"כ במשנ"ב ס"ק ט', שלא נטע אדעתא דקורא, כיון שממעט ענפי האילן. והנה בתשובתי בשש משזר שם הבאתי נתונים שהיום הלבבות דקל ניטעים לשם כך והם הזן המיוחד הנקרא 'פופוניה' וכל עיקר הנטיעה המיוחדת של זן זה בדווקא הוא רק בשביל הקור והוא נפוץ ומגודל כיום בכל האיזורים הטרופיים ממרכז אמריקה עד האמזונס, וכל ריבוי הנטיעות והגידולים הוא בעיקר רק עבור הלבבות דקל. וא"כ לפי המציאות שלפנינו בטל הטעם העיקרי שלא נטעי אינשי אדעתא דהכי, ואף שסופו להתקשות, מ"מ נטעי אדעתא דהכי.

אלא שעדיין תישאר הברכה בורא פרי האדמה, וכמבואר להדיא ברבינו המאירי על מס' ברכות (שם) אחר שהסביר הטעם מדוע הברכה היא שהכל, מציין בזה"ל: אבל דבר שסופו להתקשות אלא שאדם נוטעו על מנת לאוכלו רך כגון צנון וכגון עלים ותמרות ר"ל קפרס או צלף מברך עלו בופה"א, וכן קצת אילנות שחריות שלהם או עלים שלהם ראויות לאכילה ברכותן, ושהאדם נותן לב בשעת נטיעת האילן באכילתן, או מצד חשיבות דברים אלו אצל בני האדם, אם מצד גריעות האילן שאינו חשוב כל כך שיתיאשו מכל הדברים שבו מפני פריו, מברך עליהם בורא פרי האדמה, אבל לא בורא פרי העץ שאין מברכין בופה"ע אלא על מה שהוא בכלל פרי גמור. עכת"ד. וכ"כ מרן החזו"א זצ"ל (במעשרות סי' א' סקכ"ט, ומש"כ לגבי קדו"ש צ"ע שהשמיט דברי רמב"ם מפורשים, ויעוי' בתשובה שם מש"כ בזה) שאם ינטעו אדעתא דהכי יברכו בופה"א. והבאתי סמך לזה מצמח אחר והוא הצלף שנתבאר דינו באו"ח (סי' ר"ב), וכתב מרן הברכ"י בסי' רב (אות ה), בשם תשובות מהר"י פראג'י שבימינו ישתנה דין הצלף, כיון שבזמנינו הקפריסין הן עיקר הפרי, והאביונות רק אח"כ, והעלים והתמרות אין מי שיאכל אותם, וצריך לברך על הקפריסין בורא פרי העץ, כי צריך לברך הכל לפי הזמן, מידי דהוה אקורה, דמטעם דלא נטעי אותו אדעתא, מברך שהכל. וה"ה לנידו"ד.

אם כן גם בלב צמח האגבה, איננו פרי אלא גזע שעליו יושבים העלים, וממנו מפיקים תעשייה של משקאות, אולם גם האוכלים וטועמים כטעם הראדיש [צנון לבן] ודאי שלא תהיה ברכתו בורא פרי האדמה, גם אם זה היה עץ. ולאידך לא יברכו על זה שהכל, כיון דנטעי אדעתא דהכי, וכדין לבבות הדקל בימינו.

העולה לדינא:

• ערלה – בעלים ובגזעים אין נוהג כלל דין ערלה, וממילא גם המשקה או אותם האוכלים את תוכנם בפני עצמו, לא יהיה בהם ערלה כלל, ואף לא חובת תרו"מ אם יגדלום בארץ ישראל.
• ירק או עץ – הלכה למעשה צמח זו שנותן את התרמיל עם הזרעים פעם אחת לאחר כשבע שנים, ואז הוא נובל, ומשורשיו עולה הצמח החדש, אין דינו כעץ אלא ירק הוא, ובדומה לבננה ואחרים, הגם שאת העלים הוא כן מוסיף ובגודל או ברוחב הוא כן גדל.
• כלאים – זריעת ירק אחר לחזק את השורשים, באם מדובר על ירק שלצידו יש להרחיק לפי המרחק שהזכרנו בפנים. ואם זה זריעת יחור לתוך ירק אחר כפי שאמרו לכם, יש לחלק בין הירק השני יש בו גרעינים וממילא הוא גם ישריש ויגדל והוי כלאים. לבין סוג ירק או פרי ללא גרעינים שלא יצמח מעל פני הקרקע, ובכה"ג אין זה אלא רקבון ולא כלאים.
• ברכת הנהנין – כיון שמגדלים אותו בעיקר בשביל לב הצמח, על כן יש לברך עליו בורא פרי האדמה, ובדומה ללבבות דקל שכך היא ברכתם.

בברכה
שניאור ז. רווח

המאמר פורסם בגליון 'תנובות שדה' מס' 181