• אם שייך לפדות את הבלוע:

עמדתי ואתבונן על דינו של רבעי שנבלע בכלי, מה דינו. הנה כבר הבאנו בעץ השדה בסו"פ יד, את דעת הר"ש על המשנה במע"ש (פ"ב מ"א): 'נפל לתוכו דבש ותבלין והשביחו, השבח לפי חשבון. דגים שנתבשלו עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו, השבח לפי חשבון'. וכותב הר"ש בביאורו על המשנה שא"א לפדות כשיש רק טעם, ומקורו מדברי הברייתא המובאת בסוף ההלכה שם לפי גירסתו: 'תבשיל של מע"ש שנתבל בתבלין של חולין, השבח לפי חשבון. ושל חולין שנתבל בתבלין של מע"ש אל יצא מע"ש שלו לפדיון'. ולשיטתו הרישא והסיפא הם באוקימתא אחת, ואעפ"כ יש הבדל בין הרישא לסיפא, שבסיפא שהמע"ש נתן טעם בחולין א"א לפדות. וז"ל שם: 'והיכא דמעשר משביח את החולין כגון תבשיל של חולין שנתבשל בתבלין של מעשר אין לו תקנה לפדיון כדתני אל יצא מעשר לפדיון דלא שייך פדיון בדבר שאין בו ממש וצריך להוליכו לירושלים דכיון שהמעשר נתן טעם בחולין אסור לאוכלו בגבולין' ע"כ.

העולה מדבריו, שבזמנינו שא"א להוליכו לירושלים צריך להוציאו מן הכלי באחד מדרכי ההכשרה המתאימים לכל כלי ואופן בליעתו. וכן נראה מביאור הגר"א בביאורו על הירושלמי (שם) שמבאר כשיטת הר"ש.

ומצאתי שהאחרונים הביאו את דבריו וכתבו בהם הגבלות, ראה בפירוש חסד לאברהם [לרבי אברהם בן יחיאל] על המשניות בביאורו על משנה זו שהקשה בזה"ל: 'אך קשה מה שייך בזה לפי חשבון הא בודאי גם הדגים קבלו טעם מהקפלוטות וגם על הדגים יש עליהם דין מעשר שני ואין תקנה להם בפדיון וכמ"ש בירושלמי הביאו הר"ש תבשיל של חולין שנתבשלו בתבלין של מעשר דאין לו תקנה בפדיון משום דהוי דבר שאין בו ממש ומה יפדה אלא אסור לאוכלו בגבולין' וכתב בסו"ד ליישב: 'ונראה לומר בזה כך דהא דאמרינן חולין שנתבשלו בתבלין של מעשר דאין לו תקנה בפדיון הוא דוקא באופן שהתבלין כבר נתבטלו ונפסדו כבר שאין ראוין עוד לאוכל ואי אפשר לפדות אותם דפקעה כבר קדושת מעשר מהם ולכן אין פדיון גם לטעם נמי משום דהוא דבר שאין בו ממש משא"כ הכא כיון שפודה את המעשר שני כולו א"כ גם החולין נשאר בהכשירו ומותר לאכלו חוץ לירושלים וכמ"ש במ"ד פ"ט דתרומות עיין שם דפודה אותם בזמן זרעם ופודה כל האוצר בדמי אותה סאה ולכן לא מבעיא בדבש ותבלין דהוי לח בלח שנתערבו דודאי כן הוא אלא גם דגים שנתבשלו עם הקפלוטות דהוי דבר גוש ואפשר להפרד ממנו אפ"ה כל שפדה את המעשר פקעה גם מן הדגים נמי קדושת מעשר מן הטעם כן נראה' עכ"ל. הנה אם כן עולה מדבריו שכאשר מחלל הדבר שיש בו ממש שהוא נתן את הטעם, יחד עמו מתחלל גם הטעם הבלוע, וכל זה גם בדעת הר"ש. אולם בלא"ה אם אכן נפסד המעשר שני ונשאר רק הבלוע לא שייך לחללו.

בנוסף ראה לשני נביאים שהתכוונו לדבר אחד, יעוי' מה שכתב מרן החזו"א לגבי מעשר שני (דמאי סי' ד אות טו) בהתייחסו לדברי הירוש' שר"י היה מעשר הביצה שקיבלה טעם טבל, אם כן לדעת הר"ש הנז' זה לא יועיל. וכתב דאפשר שבנידון זה גם הר"ש יסכים שניתן לפדות, מאחר שרק פרי שנקרא עליו שם מע"ש בעין ולאחר מכן התערב, שייך בו חידוש הר"ש שא"א לפדותו כשאין בו ממש, אבל אם נקרא שם מע"ש עליו כשהוא כבר אינו בעין, יועיל פדיון באותו מצב וסיים בצ"ע [גם בסי' טו אות ט נשאר בצ"ע]. ובצהה"ל במע"ש פ"ד ס"ק טז כתב בזה"ל: 'ואף על גב שכתב כאן ואפשר ומסיק בצ"ע, מ"מ במכתב כת"י פסק כן שאם בשעת קריאת שם היתה בתערובות יש לו פדיון, וכן שמעתי ממנו להקל בשעת הצורך בזה. מיהו אם נבלע אחר שנעשה מע"ש וכן בנטע רבעי שמענו שהחמיר אף בדיעבד' ע"כ.

וכן מצאתי במנחת שלמה (ח"א סי' סב אות יז) שכתב את דברי הר"ש דלא שייך פדיון בדבר שאין בו ממש, וצריך להוליכו לירושלים. והוסיף: 'ונלענ"ד דמסתבר שכל זה דוקא כשהטעם בא מתבלין שכבר חל עליהם שם מעשר שני דאז אמרינן דאע"ג שטעם כעיקר מ"מ המעשר חשיב כאבוד ואינו ברשותו ולא אלים למיתפס פדיון, משא"כ בתבשיל שתיבלו בתבלין של טבל וקרא אח"כ שם מעשר על אחד מעשרה מהתבשיל, דנראה דהיתרו כאיסורו, וכמו שהקריאת שם היתה רק על טעם כך גם הפדיון. ואפשר לפי"ז להפריש מעשר שני מעוגות ותבשילין שמתובלין בטבל ולפדותן ואין צריכים כלל להפסיד אחד מעשרה מכל התערובת, כי בהרבה מקומות בירושלמי נזכר שחששו לטעם של טבל וכן גם בפוסקים ולא נזכר כלל שצריכים להפסיד את כל האחד מעשרה שיש בו טעם מעשר שני'.

הרי לך שהיכא שמפריד המעשר שני הנמצא בתבלין שיש בו ממש, לוקח עמו גם את הבלוע, כפי שביאר החסד לאברהם הנז'. אולם אם נותר רק הבלוע, יהיה הדין תלוי, אם קרא לו שם ולא חיללו ושוב נתערב לא שייך לחללו ואין לו תקנה אלא הכשרת הכלי. משא"כ, אם כעת הוא קורא לו שם לאחר שכבר מעורב לפניך, אז היתרו כאיסורו, ומהני הפדיון.

אלא שלמרות כל האמור לגבי מעשר שני, בנטע רבעי יצטרך הדין להיות שונה לדעת הר"ש, והטעם הוא דבשלמא באופן שזה עדיין עם ממשות ומחללו וכולל את הבלוע, ניחא דמהני, אולם אין כאן מקום לחלק בין אם הוא נבלע כך או כעת קורא לו שם כמו במעש"ש, כיון שרבעי קדוש מתחילתו. ואם כן בכה"ג לדעת הר"ש לא יהיה מהני חילול כלל. ולפי זה יש לדון מה יהיה תקנתו?

ואקדים כי במהדורה קמא של ספרי עץ השדה, כתבתי שהעיקר להלכה שאפשר לחלל גם כשאין ממשות לרבעי. ובטעם הדברים כתבתי שהוא מפני שכמעט כל שאר המפרשים לא פירשו כדבריו, ולשיטתם הרישא והסיפא אינם באוקימתא אחת. ושבתי וראיתי שעדיין הגם שהם פירשו אחרת לא מצאתי מי שלא סובר כך להדיא מן הראשונים במקרה של בלוע, ואדרבה ראיתי שיש ממפרשי המשנה שהביאו את דברי הר"ש בפשטות, וכן הוא במשנה ראשונה על המשנה שם (בד"ה השבח לפי חשבון), הביא כביאור הר"ש. וכן ראיתי בספר תורת זרעים (מע"ש פ"ד מ"ד) שהביא את דברי הירושלמי וביאור הר"ש ודן בדבריהם, וז"ל: בירושלמי לעיל ברפ"ב תניא: תבשיל של חולין שנתבשל בתבלין של מע"ש אל יצא מע"ש לפדיון. וכתב הר"ש דלא שייך פדיון בדבר שאין בו ממש. ולכאורה קשה, הא טעם כעיקר הוי דאורייתא, וא"כ הרי יש כאן מע"ש, ולמה לא יועיל בי' פדיון. אך לפי הנתבאר, דעיקר דינא דפדיון מע"ש הוא מדין קנין כסף, מבואר הוא היטב הא דלא מהני פדיון בטעם כעיקר, משום דדינא דטעם כעיקר לא נאמר אלא לענין איסורים, אבל לא שייך זה כלל לקנייני ממון, דלענין קנין הוי אין בו ממש. הרי לך שכך תפס בפשיטות כדעת הר"ש וטרח ליישב מסוגיא של טעם כעיקר.

וכן ראיתי בשו"ת מהרא"ש (לתלמיד הגר"ש קלוגר סו"ס ה), שהביא דבריו להלכה בפשיטות. וכן ראיתי כתוב לרבי יוסף ענגיל בפירושו גליוני הש"ס על ירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) שכתב שם שעפ"י הירושלמי שם דברכת הנהנין היא פדיון, מובנת סוגיית ברכת הריח המבואר בבבלי במכלתין (דמ"ג ע"ב) מניין שמברכין על הריח שנא' כל הנשמה תהלל כו'. והקשה למה צריך פסוק, מאי שנא ריח משאר הנאות עוה"ז דטעונין ברכה? והשיב דמאחר שהברכה עניינה פדיון, אם כן לפי המבואר בר"ש (הנז') שהיכא דמעשר משביח את החולין כגון תבשיל של חולין שנתבשל בתבלין של מעשר אין לו תקנה לפדיון כו' דלא שייך פדיון בדבר שאין בו ממש כו' אם כן ע"כ ריח דג"כ אין בו ממש ה"א דלא שייך בי' ברכת הנהנין דעניינה פדיון דאין פדיון לדבר שאין בו ממש וע"כ צריך מקרא בפ"ע לריח דטעון ברכה ודו"ק. עכ"ד. [וראה עוד בשו"ת בן פורת להגר"י ענגל מה שהשיב לאחיו רבי יצחק על האי דינא של הר"ש מהסוגיא בפסחים דע"ה ע"ב לגבי קרבן פסח שסכו בשמן של מע"ש, שמוכח שמחוץ לירושלים אפשר לפדות, והקשה שהרי זה בלוע. והשיב לו אחיו רבי יוסף ענגיל שצ"ל שיש שמן בעין שם. ומוכרח דס"ל שדברי הר"ש להלכה בלא פקפוק, ולא הזכיר אפילו דלחולקים ניחא, לא השואל ולא המשיב, שלכאורה לא ראו בזה צד שחולק].

וזאת עוד מצאתי בשעורי ר' משולם דוד סולובייצ'יק עמ"ס מנחות (דף ע עמוד א) שמבאר דעת אביו הרב מבריסק זצ"ל לגבי כל היוצא מפרי טבל אית ביה איסור אכילה ואי אפשר לתקנו (לא להפריש מיניה וביה ולא לתקנו ממקום אחר), והביא דברי החולקים וטענותיהם וכתב ליישב דבריהם. ובתו"ד הביא שאביו זצ"ל הראה דמצינו במקום נוסף כעין זה, וזה סוגיא דידן מדברי הר"ש 'דלא שייך פדיון בדבר שאין בו ממש, וצריך להוליכו לירושלים', וביאר דהיינו הגם שטעם מע"ש דינו כמע"ש, וצריך להוליכו לירושלים, מ"מ לענין פדיון לא סגי ביה, דלפדיון בעינן פרי ממש, עכ"ד. אלא שהוסיף שמ"מ לא נתבאר שם לענין הפרשת תרו"מ, איך הדין לענין הפרשה על טעם, בכגון שבישל תבשיל של חולין בתבלין טבל אם שייך הפרשה על זה. ועוד נראה, דדינא דטעם המבואר שם לא דמי לדינא דיוצא, ומסברא נראה דדין 'טעם' עדיף על 'יוצא', ודו"ק. וראה עוד שם מה שהביא מדברי התורי"ד, וכתב שכל זה ראיה אלימתא לדעתו של מרן זצ"ל בדין יוצא. יעוי"ש.

אמנם הרב מראה פנים דחה מכל וכל פירוש הר"ש עד אשר כתב עליו: 'ומלבד כמה וכמה דוחקים שצריכין אנו לסבול לפי פי' הזה ולא ניתן להאריך והחונן דעת שנתן בלבנו להבין לכל הסדר הזה להמשנה ולהתוספתא ולהגמרא הוא ינחנו תמיד בדרך האמת והישר ואין לנו עסק לפרש כ"א על קו האמת והנכון' עכ"ז לא ברירא לי דבדינא פליג על הר"ש, ואדרבה מכל דבריו נראה דפליג בביאור ומציאות הדברים, ולא לגוף ההלכה.

ובספר קהילות יעקב (זרעים סי' יח אות ג) הביא דברי הר"ש, והדגיש שכל דבריו הוא לפי גירסתו בסוגיא 'אל יצא מע"ש לפדיון'. אולם לפי גירסת הספרים שלנו 'לא יצא מע"ש מידי פדיונו' משמע שאינו מסתלק ואדרבה צריך לפדותו, ולפי"ז מהני פדיון. וציין שם שכך גרס הרש"ס [וראה שם בהגהות וציונים שבמהד' עוז והדר מה שהביאו מכת"י מינכן, שזה ממש דברי הר"ש]. וציין שכן גרס הגר"א שם על הירושלמי, דמשמע שצריך פדיון [אמנם הגם שגרס הגר"א 'לא יצא' מכל מקום בדבריו שם כתב 'משום שאינו בעין, והרי הוא בקדושת מע"ש, מדקאמר לא יצא משמע שצריך פדיון'. הנה לכאורה להיפך בדבריו משמע כהר"ש שצריך פדיון רק א"א שאינו בעין. ושו"ר שכבר העיר זאת על דברי הקה"י בספר דרך אמונה (מעש"ש פ"ד ס"ק טז). וראה עוד בהמשך דברי הקה"י שם על דברי הגר"א, ודוק].

ובאמת שגירסת הר"ש היא הגירסא בתוספתא (מע"ש פ"א הט"ז) שם כתוב לוג יין שנפל לתוכו לוג דבש והרי בו ב' לוגין השבח לפי חשבון תבשיל של מעשר שני שתבלו בתבלין של חולין השבח לפי חשבון ושל חולין שתבלו בתבלין של מעשר שני אל יוציא מעשר שני שלו לפדיון ע"כ. ומבאר המנחת ביכורים שם 'אל יוציא: כיון דאין בהם ממש לא שייך פדיון אלא מעלן לירושלים ואסור לאכול החולין חוץ לירושלים כיון שתבלין מע"ש נותנים טעם בהתבשיל. וזה אם כן כדברי הר"ש.

ובהמשך דבריו עוד הביא הקה"י מדברי האור שמח (מע"ש פ"ג הי"ד) שמביא הירושלמי, וכותב שהגירסא המחוורת הוא כמו שלפנינו דלא כהר"ש, ופירושו, שהמעשר הוא התבלין נפדה כשיעור שבח שהשביח התבשיל, ע"ד דריו"ח והיא שיהא שם הותיר מידה, ע"ד דר"ל כו' שבחו ניכר, פירוש דאם לא הותיר מידה, או אין טעם שבחו ניכר, הרי אילו היה התבשיל של מעשר והתבלין של חולין לא היה נחשב לחשבון החולין כלל, א"כ הוא הדין להיפוך, שהתבשיל של חולין והתבלין הוא מעשר, אף שאוסר התבשיל מלאוכלו בתורת חולין, כדין כל המתבל, מכל מקום זכות ממון אין כאן למעשר שיחול עליו פדיון המעשר ויתפוס ממונו, והוי כאין בו שוה פרוטה, שאינו תופס פדיונו, ועל כרחין דמיירי שטעם שבחו ניכר, דאז זכות ממון יש להמעשר, ותופס פדיונו. וסיים שגם לגירסת הר"ש בע"כ יש לומר ששבחו אינו ניכר, כי אם הוא ניכר, אז הוא שווה ממון, ואפשר לפדותו.

על כל פנים בבליעת כלים שעפי"ר הוא אינו שווה ממון, מצטרף גם האור שמח, לבאר שגם לפי הגירסא שלפנינו, עדיין אם אינו ממון הוי כאינו שווה פרוטה ואינו תופס פדיונו.

אם כן למעשה לא מצאנו מי שלהדיא פליג על דברי הר"ש, וגם מה שהביא הקה"י מהרש"ס ומהגר"א, אין הדברים ניכרים מדברי הגר"א אלא אדרבה להיפך דס"ל כהר"ש. ומהרש"ס אין הכרח, וגם מדברי המראה פנים שדחה לחלוטין דברי הר"ש אין הכרח לגוף הדין של בליעה דאפשר לפדותו.

כל זה לאפוקי טענה אלימתא אחת, שרבינו הרמב"ם השמיט דין חשוב, ואפשר דאם כן לא ס"ל דין זה להלכה, וכך כתב בקה"י שם והביא הדברים גם בדרך אמונה (באות טו הנז'). ומהלך הדברים בקה"י אכן משמע מדבריו שהפשיטות לא כהר"ש, וגם בד"א הביא את הנז' לעיל כיש חולקין, ואין הכרח לזה כלל וכנז'.

ובקה"י (הנז' סוף אות ב) כתב עוד בזה"ל: והנראה בזה דאע"פ דלהר"ש ז"ל א"א לפדות טעם בלוע, מ"מ ז"א אלא כשבא לפדות רק את הטעם בלבד אבל כשהוא פודהו בצירוף דבר שיש בו ממש נתפס הפדיון על הכל, דוגמת אויר חצירו דא"א למוכרו משום דהוי דבר שא"ב ממש, ומ"מ כשמוכר את גוף החצר קנה הלוקח גם את האויר, יעוי"ש. ומלשונו נראה דהיינו בכל גוונא יכול לפדות כל מעשר שני שהוא בעין, ואפילו לא הוא נתן את הטעם, ובחילולו יכוון גם על הבלוע, ואין צריך שיחלל בדווקא את הגוש שהוא זה שנתן את הטעם. כי באופן זה השני כבר ראינו לעיל שאפשר מן הדגים על הטעם שנבלע בקפלוטות, למרות שהוא בלוע, וכמבואר בדברי החסד לאברהם הנז'. אלא שמהוכחה של חצר נראה דאיירי על של עצמו, וראיתי שהביא בלשון זה גם בדרך אמונה (ס"ק יא): ועוד נראה שמה שא"א לפדות טעם הוא כשבא לפדות רק את הטעם בלבד אבל כשהוא פודהו בצירוף דבר שיש בו ממש נתפס הפדיון על הכל. ומביא בציון ההלכה (ס"ק יח) שהמקור זה דבריו אביו הקה"י. והוסיף ומצאתי בס' פתחא זוטא חלה סי' שכ"ד סקל"ג שכ' ג"כ שאם פודה את התבלין עצמן ומכוין לפטור גם את הטעם שנתנו בהתבשיל מהני. ע"כ. אלא שגם מקרה זה הוא בטעם שבלע מהתבלין שיש בו ממש שאותו הוא פודה כעת, ועוד יש להתיישב בזה.

והנה הלכה למעשה למרות שבדרך אמונה, נקט שיש חולקים, וסתימת הרמב"ם לכאורה מוכיחה שלא ס"ל כהר"ש, מכל מקום למעשה כתב (שם בס"ק יא) שיש לחוש לדעת הר"ש, ולכן כיון שאי אפשר לפדותו צריך לקברו בזה"ז. אולם הוסיף בזה תנאים ממה שהזכרנו לעיל, שדוקא בקרא עליו שם מע"ש ואח"כ נתערב בחולין אין לו פדיון, אבל כשקרא עליו שם בתערובות יש לו פדיון [ובהערה הזכיר מש"כ לעיל שלמרות שבספר נשאר החזו"א בצ"ע, מ"מ כך הורה למעשה. להוציא אם נבלע אחר שעשה מע"ש. ולהוציא נטע רבעי וכפי שכתבנו לעיל]. ועוד הוסיף והביא משם אביו (בתשובה שם באות ה) שאם נבלע משקין של מע"ש בחולין באופן שאפשר לסוחטו ולהוציא ממשו זה נחשב דבר שיש בו ממש ואפשר לפדותו גם להר"ש [וכבר הבאנו בעץ השדה פי"ד סעי' מד ובהערה 44 שם, את דברי האבנ"מ (שו"ת שבסוף הספר בסי' ז) דפליג על האי דינא, ואת דברי האחיעזר (יו"ד סי יב סק"ד) דפליג עליה דמהני, ואת דברי התורי"ד בע"ז (עד ע"ב במהדו"ת) וכתבנו לדון בדבריו, והבאנו שם שלמעשה הסכימו עם האחיעזר דבכה"ג מהני פדיון, בחסד לאברהם הנז' לעיל, ובשו"ת מנח"ש הנז' לעיל, יעוי' שם].  ועוד סיים בדרך אמונה שם עוד הגבלה על הדין הזה, 'נראה שמה שא"א לפדות טעם הוא כשבא לפדות רק את הטעם בלבד אבל כשהוא פודהו בצירוף דבר שיש בו ממש נתפס הפדיון על הכל'.  ע"כ. וגם זה מדבריו אביו, ונקט שם כלשונו ממש, וראה בסוד"ה הקודם מש"כ בזה.

ועוד מצאתי שכתב להגרב"צ פלמן זצוק"ל בספרו שיעורי שלמי תודה (תפילה וענינים, יורה דעה אות רכג) בזה"ל: מעשר שני הבלוע בכלים ובא לחללו בפשוטו נחלקו הראשונים דהר"ש במע"ש פ"ב מ"א כתב דלא מהני לחלל בלוע והרמב"ם לא הביא דין זה ומשמע שמיקל ושמעתי מהגרנ"ק דמרן החזו"א הורה בזה למעשה לקולא [ובחזו"א בספר דמאי ס"ד ט"ו דן דאפי' להר"ש דכתב דלא מהני מ"מ אם קורא שם על מע"ש בלוע מהני לחללו ושמעתי פעם שעל כגון זה היקל החזו"א למעשה]. ואינני יודע אם השמועה מהגרנ"ק שהקולא היא לחלוטין, ובסוגריים דיבר על הלכה למעשה.

הנה הלכה למעשה כפי שמתברר לאחר העיון, שאדרבה דעת הר"ש היא זו שכתובה להדיא, ואחריו הסכימו עמו עוד מרבותינו הפוסקים והמפרשים שהביאו הדברים כפשוטם להלכה, ולמעשה לא מצינו מי שלהדיא פליג על עיקר הדין, הגם שעל הביאור בסוגיא מצאנו ביאורים אחרים, ואדרבה ראינו שגם מי שגרס בסוגיא דלא כהר"ש, מכל מקום כתב להלכה כר"ש, והוא ביאור הגר"א על הסוגיא בירושלמי שם, ועוד מפרשים נוספים וכמבואר לעיל. והגם שהשמטת הרמב"ם היא אכן טענה אלימתא, מכל מקום, להלכה נראה שיש להורות כדעת הר"ש וכפי שהביאו את דבריו הפוסקים והמפרשים, שלמעשה אי אפשר לפדות בלוע, או מחמת שאין בו ממש, כלומר אינו חשוב ואם כן כל דברי הר"ש כשאין שבחו ניכר, כי אם שבחו ניכר הוא חשוב, ואפשר דמהני, ולמעשה כן כתב האור שמח שלדעת הר"ש אם שבחו וטעמו ניכר, יועיל פדיון, וכנז' לעיל [אמנם מדברי האבני מילואים (שו"ת שבסוף הספר בסי' ז הב"ד בעץ השדה פי"ד הערה 44) נראה שאיירי גם כששבחו וטעמו ניכר. וכנראה האב"מ גם למד כך. ויעוי' בספר זהב התרומה עמ"ס מעשר שני פ"ב מ"א, מה שתמה על ביאור הר"ש בזה]. אולם אפשר שאם זה מצד שוויות ממון, צריך שיהיה הכלי מחמת הבליעה דבר ששווה ממון, וצ"ע אם קיים שוויות כזו, ואפשר דלעיתים אדרבה יש צורך במאכל בטעם וללא ממשות, ואפשר שיש בזה שווי ממון, אולם אם אינו ניכר ואינו שווה ממון, ודאי דלא מהני בו פדיון לדעת הר"ש  להוציא בתנאים מסויימים כפי אשר כתבנום לעיל, וכן נראה עיקר להלכה לחוש לדעתו[1].

 

• מהי התקנה לכלים שנבלע בהם מעשר שני:

הנה להבדיל ממעשר שני, שבדרך כלל, הבעיה תהיה פחות מצויה, כיון שכפי שאמרנו לעיל, הבעיה לפדות תהיה אם אדם הפריש תרומות ומעשרות וקרא שם למעשר שני, אך לא פדה אותו, ואז בישל בסיר שקיבל טעם של מעשר שני, ואין מקרה זה מצוי שכן כל המפריש כבר מחלל בפרט בימינו שמשתמשים בנוסח ההפרשה המודפס מפריש מהטעם, משא"כ בנטע רבעי שהוא קודש כבר במחובר, אם כן כל בישול משאיר את הבעיה אחר כך של הבלוע. ובשלמא אם יבוא לפדות את הפירות יכול הוא לפדות גם את הבלוע, אולם אם מהפירות לא נותר כלום, ורק הבלוע נותר, צריך להגעיל את הכלי, כדי להוציא את הקדושה ממנו, ולפי כללי הכשרה באם הכלי הוא מחרס אין לו תקנה אלא שבירה.

והנה בסיר שבישל בו טבל, ראה מה שכתב בשו"ת מנח"ש (ח"א סי' סב אות ח) לגבי סיר שבלע טבל שאם לא עבר מעל"ע יש חובת הפרשה על הבלוע, שעם ההפרשה של הטבל מכוין גם עליו, או שמגעילו ומפריש טעם הטבל ממנו. אולם אם עבר מעל"ע כתב להתיר ללא הגעלה. דהואיל ואיסור טבל הוא רק משום חובת הפרשה וכיון דאוכל שנפסל מאכילת אדם פקע מיניה לגמרי איסור טבל, לכן אף דבשאר איסורין גזרו רבנן על אינו בן יומו אטו בן יומו הכא שרי. משא"כ באם הסיר בלע תרומה, דינו ככל איסורים שנבלעו וגזרו בו אטו בן יומו, וצריך הכשרה. ואם הוא כלי חרס אין לו תקנה. עכת"ד.

ובאמת מה שכתב במנחת שלמה שם שיש חובת הגעלה בבלע תרומה, והוסיף שאם הוא כלי חרס אין לו תקנה, הנה הגם שציין שם שכ"כ הראב"ד בהל' תרומות (פט"ו הי"ט) מכל מקום אין זה דעת רבינו הרמב"ם שכתב שם קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בישל בנותן טעם, ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה, בישל במקצת הכלי אין צריך לשטף את כולו אלא שוטף מקום הבישול בלבד. ועל זה השיג הראב"ד וכתב וז"ל:  הפליג ושטף שלא מצינו שטיפה אלא בצונן ודרך העברה וזה צריך הגעלה בחמין ואח"כ שטיפה בצונן משמעתא דזבחים פרק דם חטאת ודוקא קדרה של נחשת אבל של חרס אין לה תקנה.

והאריכו בזה הנושאי כלים לבאר דעת הרמב"ם, אולם היא מבוארת להדיא בתשובות הרמב"ם במה שהשיב לחכמי לוניל והביאו את לשונה המהר"י קורקוס והכסף משנה על הרמב"ם שם, שכתב שאת מקור הדין למד מהמשנה השנויה בסוף תרומות המערה כד שהיה בו שמן והטיף שלש טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצה הרי זה תרומה וזה הוא פרושה המערה שהיה בו שמן או יין של תרומה עד שתתרוקן ופסק כל הנצוק והתחילה ההמשכה לנטף טיפה אחר טיפה דיו ונותן לתוכה חולין מיד ואין הצחצוחין הנשארים בכד מדמעין ואם הרכינו על צדה אחר שנטפו הג' טפין עד שנמשכו הצחצוחין שבכד ונתמצו למקום אחד אותו הנמצא תרומה וממשנה זו דקדקתי שאין הקדרה שנתבשל בה תרומה צריכה הגעלה אלא שטיפה בלבד מק"ו ומה אם היין או השמן הנשאר בדופני הכד אינו מדמע אף על פי שאלו הרכין הכד על צידו המתמצה ממנו תרומה וכל הצחצוחין הנשארים שם הן עצמן תרומה ק"ו לקדרה שבלעה תרומה בחרסיה שיעלה על דעת שיצא אותו הנבלע וידמע שזה הנבלע בחרסיה אין בו ממש ולא הוא מן התרומה אלא המים שנתבשל בהם התרומה הן הנבלעין בקדרה ואין לאותו היוצא לא טעם ולא ממש ולפיכך אני אומר שאין הקדרה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהוא ע"י האור להחמיר אבל ליתן בה חולין ע"י צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד לכד זהו דעתי בדבר זה ומפני הלכה זו לא הצרכתי הגעלה לתרומה עכ"ל. והיה מקום לומר דהיינו דווקא היכא דאין טעם, אולם היכא דיש טעם בבלוע, יהיה דינו כשאר איסורים, ובאמת הרדב"ז כתב שלדעת הרמב"ם אין חילוק בין כלי נחשת לכלי חרס לענין זה דהא נתמעטה תרומה מדין קדשים ושאר איסורין. וכל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה מחמת מיעוט אינה אוסרת הילכך בשטיפה סגי אבל אם בישל בה ונתנה טעם בתבשיל איגלאי מילתא למפרע שהיה שם שיעור גדול מן התרומה ונאסר התבשיל. והוסיף ששמע שיש תשובה של הרמב"ם, ואני לא ראיתי תשובתו ז"ל וקיימתיה מסברא דטעמא דמתני' הוא מאחר שנטף ג' טפין דבר מועט נשאר ולא קפדי בהכי אבל אם הרכינה ומיצה הרי זו תרומה והכא נמי אם עבר ובישל בה ונתנה טעם בקדרה אסורה דכל כי האי טעמא קפדי כהני. ע"כ. אולם באמת בתשובת הרמב"ם ובסתימת הלשון בהלכה, משמע דבכל תרומה איירי, וס"ל שכל תרומה הבלועה, אין בה ממש כדי לדמע, ולכן מותר בשטיפה בלבד.

והמהר"י קורקוס אחר אשר ביאר דעת הרמב"ם כתב לבאר דעת הראב"ד שלא יקשה ההוכחות שהוא הביא שם על הסוגיא בזבחים, וכתב בתוך דבריו שהראב"ד מפרש לה בתרומת חו"ל, או בתרומה בזמן הזה שהיא דרבנן. והביא להדיא מהירושלמי דההוא דמגורה תני ר' חלפתא בן שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה ג' פעמים בחמין ודי אמר רב ביבון ואין למדין ממנה לענין נבלה א"ר יוסי קשיתה קומי רבה תרומה במיתה ונבלה בלאו ואתמר הכי אמר ליה כמ"ד קבלו עליהם את התרומה פי' ואינה מן התורה אלא מדרבנן הרי שמה שהקלו בתרומה שיספיק לקדרה של חרס בהגעלה ג' פעמים היינו למ"ד דרבנן אבל שנקל בלא הגעלה אפילו דשל נחשת אין לנו והרי זה כדברי הר"א.

גם בספר מרכבת המשנה (חעלמא) על הרמב"ם כאן האריך לבאר הסוגיות מהיכן למד רבינו הרמב"ם את דבריו, וסיכם דאדרבה פסיקא ליה להש"ס דתרומה א"צ הגעלה דשאני בלוע דקדשים שמנונית בשר הוא דאסור משא"כ בלוע דתרומה דהוא מי פירות שרי כנ"ל ולא אסרה התורה אלא תרומה בעין. וכו'. ולזה משני דלא ממעט קרא אלא משטיפה יתירתא דסגי במריקה או בשטיפה ומשו"ה כתב רבינו אם שטף סתם ר"ל בחמין או בצונן ומינה דאין חילוק בין כלי מתכות לכלי חרס ותו לא מידי.

ובספר כתר המלך על הרמב"ם כאן הביא דברי הירושלמי בתרומות, שם שנינו, תני רבי חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה בחמין ג' פעמים ודיו, א"ר בא ואין למידין ממנה לעניין נבילה, א"ר יוסי קשייתה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בלא תעשה ואת אמר הכין א"ל כמאן דאמר מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות. וכתב דס"ל לרמב"ם כגירסת הרא"ה בבדק הבית שם בתורת הבית שער ד שלא מזכיר בחמין ולא כדברי הרשב"א ז"ל בחמין. והר"מ מפרש ליה דמגעילה ג"פ הוא בצונן, דאי בחמין למה לי ג' פעמים דלא מצינו בשום מקום דנבעי הגעלה בחמין יותר מפעם א', אבל בצונן הא שפיר מצינו כמו שכתב רבינו לעיל בהל' מאכלות אסורות פי"א הי"ח לענין כוס של יין נסך דבעינן נמי הדחה ג' פעמים. אלא שכמבואר בירושלמי שם זהו רק בתרומה שהיא דרבנן, וכיון שכך דעת הרמב"ם שתרומה בזה"ז היא דרבנן, אם כן מצאנו היתר זה בתרומה דרבנן דדי בשטיפה בצונן ג' פעמים. והגם שכתב הרמב"ם לשונו בסתמא, צ"ל שלזה כיון, והביא דוגמא לזה ממקום אחר. יעוי"ש.

והנה על הסוגיא בבבא בתרא (דף פז ע"ב) הביא השיטמ"ק את דיעות הראשונים בהאי דינא דהרכינה ומיצה הרי היא של תרומה. והביא דברי הירושלמי הנז', ומש"כ הרמב"ן לבאר שיש לומר דהתם היינו טעמא משום דכיון דבטול איסורן מדרבנן הוא לא רצו להטריח יותר מדאי ולפיכך התירו לתת לתוכה חולין ולבטלה לאחר שהטיף שלש טיפין נותן לתוכה חולין. ומיהו הא דשרינן בתרומה מכי הטיף שלש טיפין נותן לתוכה דוקא בצונן לפי שכיון שהוא דבר מועט אי אפשר לחולין שנתנו בה שלא יהא בהם כדי לבטל אבל בקדרה שבלעה על ידי האור אי תרומה דאורייתא הוא הכשרה כשאר איסורין במריקה ושטיפה ואם של חרס היא לשבירה והכי איתא בפרק דם חטאת ואי תרומה מדרבנן היא הקילו בה בשל חרס להגעילה שלש פעמים אף על פי שאין אומרים כן בשאר איסורין ומסיים הרמב"ן ואומר אני שאין למדין ממנה אפילו לשאר איסורין דרבנן ואין צריך לומר לסתם יינם לפי שהוא חמור יותר מאיסורי תורה בשיעורין. ומאידך הביא לדעת הרשב"א שכן למדין לכל שאר איסורים שמדבריהם אף על פי שיש להם עיקר בדאורייתא. והביא גם את דברי הרא"ה  שסובר דלא מיבעיא באיסורין דרבנן שיש להם עיקר בדאורייתא שאין למדין ממנה אלא אפילו כשאין להם עיקר לא סגי להו בהגעלה שלש פעמים. ובתרומה היקלו מתוך שהוא איסור שאינו שוה בכל מקום.

ובהמשך הביא לשון הרשב"א שהביא דברי הרמב"ן, הנז' שמה שנשאר בדפני הכלי דבר מועט הוא ומותר לבטלו לכתחלה ברוב חולין וכן ענין המשנה שם שכך שנינו שם מגורה שפינה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית של שמן שנשפכה כו' המערה מכד לכד ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חוליו הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה, אלמא קל הוא שהקלו לבטלו ברוב לפי שלא הטריחו יותר מדאי אבל כלי שבשל בה תרומה ליכא לבטולי לפי שלא ידענו שיעורא דטובא בלעה וטובא פלטה וזה נכון. והרי אמרו קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדימה דין מבשל חולין בקדרה שבשל בה תרומה לאותה של מגורה שפינה ממנו חיטי תרומה וכמו שהשיב לחכמי לוניל ואינה.

ובהלכות הכשר כלים (סי' קכא) הביא הטור את דברי בעל העיטור שכתב שבקדרה שלאו בת יומא, שאיסורא מדרבנן אפילו בכלי חרס מגעילה שלש פעמים ודיו. והיא ראיה לדבריו מהירושלמי הנז'. והביא שכ"כ הרשב"א אלא שהגביל זאת רק לאיסורי דרבנן שאין להם שורש מהתורה כגון תרומה וחלת חו"ל בזה"ז שאין להם עיקר מהתורה, וכן בישולי נכרים. אבל שאר איסורים של דבריהם החמירו בהם כשל תורה וראוי לחוש שלא להקל בהם.

ובדרישה על הטור (שם ס"ק ו) כתב על דברי הראשונים שחיישינן שמא יפשע ולכן רב אמי שבר פינכא דאימלח בה בישרא, וכותב הדרישה, וצ"ע מאי פשיעה שייך בזה יטבלנו שלש פעמים במים רותחין זה אחר זה ולא ישהה הכלי. ובזה יש לומר דהאי שלש פעמים דקאמר רצה לומר שיחמם לכל פעם מים בפני עצמו כדי שיעשה זכר שכלי חרס דינו חמור שגם בקדרה שאינה בת יומא צריכה שלש מים להגעלתם. ועוד צ"ע מאי ראיה מיניה מההיא פינכא דילמא דההיא פינכא בת יומא הוה ובעל העיטור לא התיר אלא באינו בן יומו ואין משהין כלי לכתחלה בן יומו הנאסר מלהגעילו עד שתהא אינו בן יומו להתירו בהגעלה.

נמצינו למדים הלכה למעשה, שלדעת רבינו הרמב"ם אם בישל תרומה בכלי, אין צורך בהגעלה להוציא את הבלוע, אלא אפילו בישל בחמין, די בשטיפה כדי להתיר השימוש בכלי. ודין כלי חרס או שאר מתכות שווים בזה. ויש מי שכתב בדעת הרמב"ם שהיינו דווקא בתרומה שהיא בזה"ז דרבנן, אולם שאר נו"כ לא כתבו לחלק, אלא טרחו ליישב דעת הרמב"ם דס"ל שתרומה לא אוסרת בליעתה, יעוי' שם. ומאידך, דעת הראב"ד שבלוע חייב הגעלה, וכלי חרס שבירה. ובירושלמי מוכח שכלי חרס די בהגעלה בתרו"מ בזה"ז שהם מדרבנן, אלא שאמרו להגעיל ג' פעמים, כדי לזכור חומרת כלי חרס. וכדעת הירושלמי, כ"כ הרמב"ן, הרשב"א, הר"ן ועוד.

ומצאנו להלכה שפסק מרן השו"ע בהלכות בישולי עכו"ם (סימן קיג סט"ז) כלים שבשל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים, צריכים הכשר. ויש אומרים שאינם צריכים. ואף לדברי המצריכים הכשר, אם הוא כלי חרס מגעילו שלש פעמים, ודיו, מפני שאין לאיסור זה עיקר מדאורייתא. והביא בביאור הגר"א שמקורו מהירושלמי בתרומות, ומדברי הראשונים הנז', אלא שכל זה באיסור דרבנן שאין לו עיקר מהתורה, כמו תרומה וחלה בזה"ז ובישול עכו"ם, יעוי"ש. [ועמש"כ הגר"א בשם הרשב"א ראה להלן בסוף דברינו].

ביד אברהם על השו"ע שם, הביא דברי באר הגולה על השו"ע כאן שמקורו מהרשב"א ותמה על דבריו שהנמוקי יוסף (ב"ב דמ"ד ע"ב) כתב בשם הרשב"א בתורת הבית דאפילו בדבר שאין לו עיקר מן התורה לא התירו אלא בתרומה דרבנן שהוא איסור שאינו שוה בכל מקום. וכן הוא שם בשם הרמב"ן שכתב שאין למדין מתרומה לשאר איסורים דרבנן. וציין לעיין בקרבן העדה [שירי קרבן] בפירוש ירושלמי פסחים (פ"ג הלכה א ד"ה ובלבד) שהביא דברי הירושלמי בפסחים שם, אמר רב הכי גבי חמץ בפסח לבשל שאינו מינו בכלי חרס מועלת הגעלה שלש פעמים, ואף שאית ליה עיקר מן התורה. ע"כ.

והנה מה שכתב בשם הרמב"ן דבריו אמת מללו, אולם הרשב"א כתב להדיא שאדרבה דלא כהרמב"ן אלא דלמדין לכל איסורי דרבנן וז"ל בתורת הבית הארוך (בית ד שער ד דף לז עמוד א) ונראה שהוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם. ואפשר שלא הקילו אלא בתרומה בזמן הזה שאין לה עיקר בדאורייתא כמאן דאמר מאיליהן קיבלו את המעשרות והוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם שאין להן עיקר בדאורייתא אבל שאר איסורין אפילו של דבריהם אם יש בהן עיקר בדאורייתא אין מקילין בהן כבתרומה. והראשון נראה לי עיקר. הרי שדעת הרשב"א ברורה וכתובה, ומה שהקשה בהמשך על רב אמי מדוע שיבר, כבר יישב זאת הרשב"א שם, יעוי"ש. וכעין זה יש להקשות על ביאור הגר"א הנז' שכתב בשם הרשב"א שרק באין לו עיקר מהתורה, שרי להגעיל ג"פ, ואדרבה להדיא ברשב"א להיפך, והוא גופיה שאל מדברי רב אמי, כמבואר שם. והשתא ראיתי שכבר בחשק שלמה העיר על דברי הגר"א הללו וסיים שדברי הגר"א הללו צריכים עיון.

והנה על טעם הדברים דבכלי חרס בעינן ג פעמים, ראינו לעיל בדרישה שבתחילה הביא בשם רבו שלא שתלוי ההכשר בשלש פעמים אלא תפס שיטת הירושלמי שמצריך לכל הגעלה שלש פעמים עכ"ל. אולם הדרישה כתב לבאר שג' פעמים היינו ג' כלים כלומר שמחמם לכל פעם מים חדשים, ולא די בהגעלה ג פעמים, באותם מים חמים, וזה כדי להזכיר לו חומרת כלי חרס. וכך אפשר לבאר מש"כ בספר חסד לאלפים (הל' חלה סעי' ב) וצריך ליזהר כשנפלה חלה בתבשיל רותח ואין בקדרה לבטל החלה, התבשיל ימכר לכהן והכלי צריך הכשר, ואם כלי חרס הוא, ישבר. ויש אומרים דאין אנו נותנין לכהן עכשיו, ויש לסמוך להקל במילתא דרבנן לבטל ברוב. ואפילו בכלי חרס מהני הגעלה ג"כ, בחלת חוצה לארץ. ע"כ. וכוונתו ג' כלים, שזה כפי המבואר לעיל דבעינן ג' כלים עם מים חדשים, ולא די בג' פעמים [ראה בהערת המגיה שם שאפשר להגיה ג"פ כפשטות לשון הש"ך, הגם שבבאר היטב למהרי"ט דייק לדינא מהכתוב ג"כ]. וכן ראיתי שכתב בספר דרך אמונה (תרומות פט"ו ס"ק קלב) שצריך כל פעם מים חדשים, ומקורו מהמקדש מעט (סי' שכב סו"ס א {כצ"ל}), אלא ששם לא גילה מקורו, אלא ציטט שכך כתב בדעת קדושים, ובחפשי מעט לא מצאתי אלא שכתב שצריך מים נקיים. וראה להלן מה שהבאנו מדברי מרן החזו"א, ואפשר שזה כוונתו כאן נקיים, וממילא מכאן מקורו.

אולם קצת יש לתמוה שדין חשוב זה לא הוזכר לא בירושלמי, ולא בעיטור ולא באחד מן הראשונים. גם נושאי הכלים סביב בשו"ע כתבו ג פעמים (ראה ש"ך סי' שכג ס"ק ד) לגבי חלה, ועוד. ובאמת שמצאתי בגליון המהרש"א (על השו"ע בסי' קיג ס"ק ט) שביאר שהטעם שמגעיל שלש פעמים לפי מה שכתב הר"ן סוף עבודה זרה (לט, ב) והב"ד הב"י לקמן סימן קכ"א (בד"ה הגעיל כלי הצריך ליבון) לגבי כלי שתשמישו על ידי האור דלא סגי ליה בהגעלה שמא יפלוט יותר בחמין שניים, ומשמעות דברי הר"ן דהטעם משום דאין כל החמין שוים, ואפשר שחמין אלו שהגעיל בהן לא היו כל כך חמין. ואם כן יש לומר דבהגעיל שלש פעמים הוחזק לכל מיני החמין. והוא טעם וסברא על פי ההלכה, אלא שאם לטעם זה, אפשר גם באותו כלי ג פעמים עם אותם מים, רק כמובן שצריך שיהיו רותחים כל העת, וכדין כל הגעלת כלים, רק שכל הגעלה נוספת הוא מוציא עוד מהבליעה. ויש עוד צד לומר ולדקדק בלשונו, שכדי להחזיק בשלש פעמים לכל מיני החמין יש להחליפן, שתהיה חזקה בכל סוגי חמין שונים. וצל"ע.

ועוד סברא אחרת מצאתי שכתב מרן החזו"א (יו"ד סי' מד) אחר שהביא דברי הטור (סי' קכא) בשם בעל העיטור שבקדירה של חרס שאינה בן יומה מגעילה ג"פ, ומבאר החזו"א  שמרתיח בתוכה ג"פ מים, וצריך להחליף המים בכל פעם, אבל אם יחזיר מי ההגעלה פעם שני' לא עדיף מהאריך זמן הבישול דאפי' יבשל כל היום לא חשיבא רק פעם אחת כי מי הגעלה מזדהמין מהבלע ומתישין כחן מלמרק ולנקות את הקדירה והלכך צריך להחליף המים ג"פ, וכן אין להגעיל כלי אחר במי הגעלה, וכן אם מגעיל כלי בתוך כלי, הקטן בתוך הגדול, כיון שהגעיל כלי אחד אין להגעיל עוד כלי, כי כבר נעשו המים מי הגעלה, ואינן עולין למנין ג"פ [ובסוגרים הביא דברי הדרישה שהוא משום פירסום שאין הגעלה לכלי חרס וכתב שהדבר תמוה שהרי אם אינו מחליף את המים אין על זה שם ג"פ].

והנה אחר שכך הכרעת רבותינו האחרונים, ולדעת החזו"א משמע דלא מהני אף בדיעבד, הגם שהתמיהה לא תסור מדוע לא נכתב מדבר זה כלל בראשונים להדיא, וצ"ע. ומכל מקום בדיעבד לענ"ד נראה שכן מהני, גם מהשמטת הראשונים, וגם ששאר אחרונים ובפרט הדרישה בשם רבו וגם לטעמו שלו, שמ"מ כהגעלה זה מהני, ובפרט בכלי שאינו בן יומו, ואכמ"ל.

והנה הגאון רבי צבי פסח פראנק זצוק"ל בספרו מקראי קודש (פסח, ח"א סי' פ אות ו וראה גם אות ה) כתב תשובה כדלהלן: 'נשאלתי ממשגיח באניה ששם משתמשים בצלחות של כלי חרסינה ובעת מחסור כעת אין בעלי האניה רוצים בשום אופן להחליפם בחדשים תשובה אם אי אפשר בשום אופן להשפיע עליהם להחליפם בחדשים ולא יהיו לנוסעים צלחות אחרות של פסח ואם אין דרכם לשאוב מן הקדרה בשעה שהיא על האש וליתן לתוך הצלחות יש להתיר בשעת הדחק כזה ע"י כך שמליל י"ג בניסן לא ישתמשו בם בדגן מחמשת המינים ובליל י"ד בניסן תיכף אחרי ארוחת הערב יגעילו אותם במים מרותחים שלש פעמים זה אחר זה'. עכ"ל. ובפשטות נראה שאפשר זה אחר זה כפשוטו במים מרותחים, ולא צריך כלים נפרדים, אולם אין הכרח מהלשון. ובאמת שבביאור הררי קודש על הספר (מאת הגר"י כהן נכד המחבר זצוק"ל) כתב, יש לעיין אם כוונת מרן בזא"ז באותם המים או שצריך להחליף המים, משום שראיתי בחזון איש יור"ד סי' מ"ד ס"ק ג' שכתב דלהמתירין בהגעלת ג' פעמים צריך בכל פעם להרתיח מים חדשים, אבל אם יחזיר מי הגעלה פעם שניה אינו אלא כמאריך את זמן הבישול ולא נחשב אלא כפעם אחת, וכמו שמצינו בשו"ע יור"ד קלה בדין מילוי ועירוי. אמנם בדרישה יור"ד סימן קכא כתב ג"כ שצריך להחליף המים ג"פ אבל כתב שם הטעם כדי לפרסם דבעלמא אין הגעלה לכ"ח עיי"ש. ובספר הגעלת כלים (פי"ג הערה קד), כתב שלמעשה אם לא יכול בשלש כלים, עדיף שיגעיל באותו כלי ג"פ וכפי הנראה מהדרישה, וציין למקראי קודש, ולמש"כ בהררי קודש, וסיים שאפשר שזה כוונתו, יעוי"ש.

הלכה למעשה, חזינן שמרן השו"ע פסק להתיר בבישולי גויים, וביאר שטעמו הוא משום שאין לו עיקר מן התורה, ובבית יוסף לימד אותנו את מקורו מדברי הרשב"א. ובדומה לזה כתב הש"ך לגבי תרומת חלה, וכנז' לעיל. וזה כדעת רוב הראשונים, עכ"פ באיסורים דרבנן שאין להם מקור מן התורה. ולפי"ז יש לומר שבתרומה וחלה בזה"ז שהם מדרבנן, לדעת הרמב"ם לכל הביאורים, יהיה פטור מהכשרה בכלל, אלא בהדחה ואפילו בן יומו ואפילו בלע בחמין. ולדעת שאר הראשונים, לפי ביאור הירושלמי בתרומות, אפשר להכשיר גם כלי חרס אלא שיש לעשות זאת ג' פעמים ובאופן שביארנו לעיל.

והנה השתא ראיתי למש"כ הגאון רבי משה בראנדסדארפער (היכל הוראה ג עמ' 236) שם כתב להקל במעשה שהיה בחו"ל שקנו פירות מארץ ישראל שלא הפרישו מהם תרו"מ, והקונה הפריש וטרם הספיק לחלל, אשתו כבר בישלה בקדירה של חרס. וכיון שהשאלה הייתה לאחר מעל"ע, הטעם כבר פגום ולא שווה פרוטה אז א"א לחללו כי הוא פחות משווה פרוטה, אז הצעתו להקל להגעילו שלש פעמים, כמו שאביו בעל הקנה בושם (ח"א סי' נז) היקל בזה בשעת הצורך היכא דיש עוד צדדים.

והנה צפיתי בתשובת מור אביו הגאון זצ"ל, וראיתי ששם האריך בהאי דינא של עוף שנתבשל בלא מליחה ונאכל בכלי חרס, והאריך לדון, דכיון שדם שבישלו דרבנן, הגם שיש לו עיקר מן התורה, מכל מקום היכא דיש עוד צדדים להיתר יש לסמוך ע"ז גם באיסור שיש לו עיקר בדאורייתא, וכמו שהביא הדרכי תשובה (סימן קכ"א ס"ק ע"ד) מגדולי האחרונים שהקילו בכגון דא, יעוי"ש. והנה תשובתו זו כתבה לבעל חשב האפוד, שהוא זצ"ל השיב לו והובאה התשובה בחשב האפוד (ח"ב סי' מב). ובתוך דבריו כתב שלמעשה דברי בעל העיטור נשארו להלכה רק בבישולי עכו"ם, וז"ל שם: 'והנה לא ראיתי אצל רבנן קשישאי שהורו למעשה להתיר כלי חרס אחר הגעלה ג' פעמים, ובודאי בכלים של בישול עכו"ם הוראה זו ברורה היא בשו"ע סוס"י קי"ג, אבל לא ראיתי אצל זקני הוראה שירחיבו הוראה זו לשאר דוכתי. ומטעם זה אינני רגיל בהוראה זו, ותמיד אמינא בלבי שאם יש צדדים להקל יותר טוב להקל בלי הגעלה לגמרי ורק להשהות מעל"ע מלהקל להגעיל ג' פעמים, פן יבאו לטעות ולומר דיש הגעלה לכלי חרס תמיד. ועתה ראיתי בדרכי תשובה אשר ציין כת"ה בסי' קכ"א אות ע"ד שהעתיק משו"ת שער אשר בעובדא שרצה השואל להתיר כלי חרס שבישל בהם בשר משחיטת שו"ב שאבד חזקת כשרותו ע"י הגעלה ג' פעמים בצירוף כמה סניפים, והשיב דעתה בעוה"ר שהם רבים עמי הארץ שאם נתיר בזה הכלי חרס ע"י הגעלה ג"פ יש לחוש שבכל פעם שיארע איסור בכלי חרס יאמרו שדי להם בהגעלה ג"פ ולא ידעו שהרב לא אמר זאת אלא בהכלים של עובדא כזו שאין האיסור ברור ע"כ נכון יותר להתיר הכלים בהפ"מ בלא הגעלה עכ"ל. והנאני מאד שמצאתי שמחשבה זו כבר עלתה בלב גדולים, ומיהו משום זה לא נחמיר בכלי חרס של בישול עכו"ם כי ודאי הוראת בעל העיטור במקומה עומדת אבל לא להרחיב הדברים. קשים הדברים. עכ"ד. ובאמת שהדברים קשים מאד. שהרי מקור של ההיתר הוא בתרומה, ולא בבישול נכרי. ועל זה הסכימו כל הראשונים הנז' לעיל. ולגבי תרומה יש לנו מעשה רב שכך נהג רבי יחיאל הגדול כמובא בכפתור ופרח (פ"ה המובא להלן) ופלא שהתעלם מכל דברי רבותינו אלו. וכאמור מצאנו פוסקים שציינו זאת לגבי פסח, ועוד אופנים של הפ"מ, וכ"כ לגבי תרומה בדרך אמונה על הרמב"ם (תרומות פט"ו ס"ק קלב), יעוי"ש. וכן הוא להדיא בש"ך על הלכות חלה וכנזכר לעיל. וראה עוד בשו"ת אגרות מלכים (סי' יט) ובכמה סגנונות נכתבה התשובה שם, ודוק. והשתא ראיתי בתשובת מרן בעל יבי"א (ח"ז יו"ד סי' י) שהביא דברי השערי אשר הנז' שאין להתיר בזה"ז בג' פעמים מחשש לתקלה. וכתב על דבריו בזה"ל: והחששא שכתב מהר"י ערב הנ"ל אינה מחוורת, שאין לגזור גזרות מדעתינו, וגם האחרונים לא חששו כלל לזה.

• אם יש תקנה לכלים שבלע בהם רבעי:

הנה שני חילוקים גדולים יש לנו בין מעשר שני לנטע רבעי, כאשר במעשר שני החלות עושה מי שקורא את השם, וכאן מצאנו פתח גדול, אם הוא יפריש לאחר שזה מבושל, ואז יוכל גם לחלל כמבואר לעיל באות א. אולם בנטע רבעי לא שייך כי הרי הוא קדוש מאליו, וממילא אם בישל לא יוכל לפדותו לפי הר"ש ורוה"פ. אלא אם כן פודה את מה שיש בו ממש עם הבלוע וכפי המבואר לעיל.

חילוק נוסף שאם בדרבנן מצאנו היתרים או לדעת הרמב"ם בתרומה, וה"ה במעשר שני. אולם רבעי שנוהג בזמן הזה מן התורה וכן נראה הכרעת רוב הפוסקים [ראה מש"כ בספר עץ השדה פרק יג סעי' ב], אם כן לא שייך כל הקולות הללו, ואם לא שייך פדייה יש להכשיר, ואם לא שייך להכשיר כגון כלי חרס לשבור.

והרוצה להתיר גם בכלי חרס בן יומו לעשות הגעלה שלש פעמים, וגם לעשות חילול על הבלוע, ויהיה מהני ממ"נ, אם כדעת הר"ש דלא מהני פדיון לבלוע, שמא הלכה כפוסקים שנט"ר הוא דרבנן, ומהני הגעלה ג' פעמים. ואם תאמר שזה מדאורייתא, שמא הלכה כדעת הפוסקים שהתירו פדיון בבלוע.  ויש להתיישב בזה עוד.

אמנם זאת ברור דאפשר לעשות, להמתין שיהיה אינו בן יומו [ובזה יהיה שרי לכתחילה, כי אין לו דרך אחרת בכלי חרס אי נימא דאין לו פדיון[2]], והיכא שאינו בן יומו יוכל הוא להגעיל ג' פעמים, וכך לא יצטרך שבירה. וזה בהתבסס על דברי בעל העיטור, שגם באיסור תורה אפשר אם אינו בן יומו. וכ"כ למעשה הכפתור ופרח (פ"ה) שמה"ר ברוך ז"ל אמר אלי בירושלים שרבינו יחיאל הגדול ז"ל פסק הא דרבי חלפתא והא בקדרה של חרס עסקינן ואפילו הכי סגי לה בהגעלה שלשה פעמים במים חמים מה שאין כן בנבלה. יעוי"ש ממעשה רב שציין שם.

העולה מכל האמור:

• דעת הר"ש ועוד רבים מן המפרשים והפוסקים דלא מהני פדיון לבלוע. והרמב"ם השמיט דין זה. ויש שכתבו שיש חולקים על דין זה, ולמעשה נראה דיש לחוש לדעת הר"ש ששפתיו ברור מללו שלא לפדות הבלוע.
• אם נותר דבר שיש בו ממש, יכול לפדות עמו גם את הבלוע. ויש מי שמשמע מדבריו שלאו דווקא אם נשאר ממה שיצר את הבליעה, אלא כל חילול של דבר שיש בו ממש, יכול לצרף אליו את הבלוע.
• אם קרא שם למעשר שני לאחר שהוא בלוע, יכול לחללו למרות שהוא בלוע.
• מיץ או שאר תוצאות מן הסחיטה חשיב ממשות ולא בלוע, ויכול לחלל, וכך העיקר להלכה שאפשר לחללו, ודלא כמי שחלק וכתב שדינו כדין בלוע שאי אפשר לחללו.
• נטע רבעי קדוש מתחילתו, וממילא כל בישול של רבעי, נחשב שבלע כבר קודש, ואין אפשרות לחללו אלא אם מחלל גם דבר שיש בו ממשות עמו.
• אם יש בלוע בכלים ולא שייך לחללו, לדעת הרמב"ם בתרומה אין צורך בהגעלה אף אם בלע בחמין, אלא הדחה ושטיפה בלבד. ויש אומרים שכל דין זה רק בתרומה שהיא דרבנן בזמן הזה. [וכמובן שלדעת הרמב"ם שאין צורך בהכשרה, אז גם אי אפשר לקרוא שם תרומה על הבלוע בקדרה]. אולם הראב"ד ורוב הראשונים חולקים בזה על הרמב"ם ומחייבים הכשרה. ועל כן למעשה יש להכשיר את הכלי ולהוציא הקדושה מהבליעה בכלי. וגם בכלי שאינו בן יומו.
• בנטע רבעי שהוא מן התורה לרוב הפוסקים, ודאי שיש להחמיר בזה יותר מן התרומה שלהלכה היא רק מדרבנן בזמן הזה.
• בכלי חרס אי אפשר להגעילו, ואין לו תקנה אלא שבירה. אולם אם הוא אינו בן יומו, העיקר להלכה שאפשר להגעילו ג פעמים, ולהכשירו בכך. והגם שההיתר הזה נאמר רק באיסורי דרבנן שאין להם עיקר מהתורה, כגון תרומה, חלה, וק"ו בישולי עכו"ם וכו'. מכל מקום כל שאינו בן יומו אפשר להקל גם אם עיקרו מהתורה. בצירוף כמה צדדים נוספים, כגון צירוף הדיעות, שנט"ר אינו מהתורה גם בזה"ז, וצירוף הדיעות שאפשר לחלל גם בלוע. ובצירוף שיש מי שהתיר גם ביש לו עיקר מן התורה.

[1] והנה אחר כותבי דברים אלו למעלת ידידינו הדגול הגרמ"ל שליט"א הוא הפנה אותי לדבריו בספרו ים אמונה (סי' כד) שם כתב שגם לחולקים על דעת הר"ש, וס"ל שאפשר לפדות הבלוע, היינו בדווקא שזה שווה ממון, רק שנחלקו כיון שאין בו ממש, אם שייך פדיון או לאו. אולם אם אינו שווה ממון, לכו"ע אי אפשר לפדות. כלומר כאשר התבשיל הותיר טעם ששבחו ניכר או הותיר מידה [שזה מחלוקת ר"י ור"ל בירושלמי הנז' לעיל], ואז יש שווי, אולם אין בו ממש. אולם אם רק יש בליעת טעם, ואפילו אם זה חזק, לא נראה ששבחו ניכר, ואם כן איך שייך לפדות, הרי הטעם אינו שווה דמים אפילו לחולקים על הר"ש, ומה שאינו שווה א"א לפדות. אמנם ציין שמדברי החזו"א שהזכרנו לעיל שהתיר לפדות בלוע כשקרא שם כשהוא כבר בלוע, מוכח דלא ס"ל הכי. וכתב שאולי שם היה שבחו ניכר, ומ"מ בבלוע בכלים צ"ע, איך ניתן לפדות. עכת"ד. אולם רק זאת אעיר, שלהדיא באור שמח שכל דברי הר"ש היינו באין שבחו ניכר, ומוכרח שכששבחו ניכר, כן מהני פדיון לר"ש. וראה עוד בלשון מרן בעל הקה"י בתשובתו למרן הגריש"א שנתפרסם בקול התורה (יט, עמ' ז למטה) שכתב אם לא נחלק בין טעם שבאוכלים לטעם שבלוע בקדרה. הרי שהדבר לא פשוט לא כלל שיש חילוק ביניהם. [אמנם כתב הדברים בדעת הגר"א, אבל לא נראה שתפס חילוק זה כלל]. וזאת כן מצאתי בספר צבא הלוי לגרצ"א שטיינברג  עמ"ס חולין (סי' ס) שדן על הפרשת תרו"מ על הבלוע בקדרה, והביא מדברי הגרד"ל שליט"א שאף שמפרישים תרו"מ על בלוע אבל דנו אם היה נבלע מעשר שני בכלי שא"א לחללו כיון שאין בו שום שויות ואף שמע"ש שאין בו שו"פ אפשר לחללו על מטבע שיש בה כבר מע"ש אבל מע"ש שאין בו שום שויות אפשר דל"ש לחללו דל"ש שיתפוס דמיו.  הרי לך שדן על הפרשת בלוע גם בכלים. והי' מעשה שבישלו תות שדה ובזמן הבישול נזכרו שלא הפרישו תרו"מ והפרישו תרו"מ באמצע הבישול ושוב דנו שחל מע"ש ואח"כ חל הפדיון אבל עד שחל הפדיון הרי בלעה הקדרה ותלי' בהנ"ל אם יש פדיון על מע"ש שנבלע בדופני קדירה, והגרד"ל אמר להשאל על ההפרשה [יעוי"ש שאמר בשם החזו"א שכשנשאלים על הפרשת תרו"מ אין אומרים מותר לך הרי אין נעשה היתר אלא חוזר לטבלו אלא אומרים אין כאן תרו"מ. [ומנהגינו להוסיף אחר מותר לך והפרשותיך בטלות, וממילא אין כאן תרו"מ ודוק. ש.ז.ר.]. עכ"פ לא חתך בסכינא חריפא שכלים חמור יותר לכו"ע.

 

[2] ובדרישה (סי' קכא) שאל על ההוכחה של הרשב"א בתוהב"א מהסוגיא בחולין שמלחו על פינכא ושבר אותו רב אמי, וכותב הדרישה 'ועוד צ"ע מאי ראיה מיניה מההיא פינכא דילמא דההיא פינכא בת יומא הוה ובעל העיטור לא התיר אלא באינו בן יומו ואין משהין כלי לכתחלה בן יומו הנאסר מלהגעילו עד שתהא אינו בן יומו להתירו בהגעלה'. ובאמת שאין הדברים ברורים כלל מש"כ שלא התיר אלא באינו בן יומו, שהרי זה תלוי במה המדובר, שבבישולי גויים אפילו בבן יומו שרי, וכך כתב והוכיח בספר ערך השולחן (סי' קיג ס"ק כב). ובאמת שכ"ז תלוי אי בעינן שישים בבישולי עכו"ם, ואי לאו ודאי שאין כל טעמא להזקיק דהכי יהיה בן יומו כי אין חשש שמא לא יהיה שישים ולכן ממתינים רק אחר 24 שעות, וכמבואר בטור בסי' קכא. ובהאי דינא אי בישול גויים צריך שישים או די ברוב נחלקו הראשונים והאחרונים ודעת מרן השו"ע לא הוכרעה והאריך בזה בספר שולחן מלכים בשער י פרק ג, יעוי"ש.