מכירת והשכרת שדה לגוי לשנות ערלה, השכרת קרקע למכירת חמץ, והמסתעף לגבי תרו"מ
הקדמה: פירות ערלה אסורים בהנאה, ולכן אסור למכור את פירות הערלה. אעפ"כ, הפוסקים מביאים להלכה שקודם שבאו הפירות לעולם מותר למכור לגוי את העצים לפני שצמחו פירות, וממילא יהיו הפירות שלו, כפי שיתבאר בעז"ה. אלא שיש שכתבו שהיתר זה אינו אלא כשמוכר לנכרי, אבל אם משכיר לו אסור, ששכירות לא קונה.
ולכאורה דין זה צ"ב שהרי כל שכירות העצים היא עבור הפירות, וא"כ מה ההבדל לגבי הפירות בין מכירה בשנות הערלה לשכירות? שאלה זו עוררה פולמוס בביהמ"ד בהגדרת שכירות. ורבינו הג"ר שניאור זלמן רווח שליט"א, ראש המכון השיב, ששכירות אינה על הקרקע אלא על הפירות וההשתמשות, ועל כן זוכה בפירות רק בשעת ההשתמשות בהם, בלקיטתם. והנה מאחר שבנושא זה הגדרות שונות, והוא יסודי ונפ"מ להלכות רבות, אמרתי אשנה פרק זה בעזהי"ת "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה".
עוד יש לבאר: נחלקו האמוראים אם קנין פירות כקנין הגוף, ולכאורה שכירות לא גרעה מקנין פירות. וכן נפסק ששכירות ליומיה ממכר הוא. כיצד מתיישבים כל הכללים הנ"ל? ועוד, אם אכן שכירות אינה קונה את הפירות, מדוע במכירת החמץ בערב פסח אנחנו מוכרים את החמץ אגב שכירות הקרקע שאנו משכירים?
כמו כן, בזמן ביעור מעשרות [בשנה זו בערב שביעי של פסח הוא זמן ביעור] צריך להפריש תרו"מ מפירות טבל וליתנם למקבליהם לקיים את מצות הביעור. מי שלא נמצא ליד פירותיו יכול להקנות את המעשרות למקבליהם ע"י שישכיר להם את מקומם, כמבואר במשנה (מעשר שני פרק ה משנה ט). הרי שחצר קונה גם כשהקרקע שכורה?
ועוד, במתנות עניים הדין הוא שבעל קרקע שהוא עצמו עני אינו יכול לזכות בעצמו בפירות לקט שכחה ופאה, אלא עני אחר זוכה בהם. מה הדין בזה בעני ששוכר קרקע והצמיחה פירות, והאם יש הבדל בזה בין שכיר לאריס [דהיינו שקיבל קרקע בתורת אריס, וחלק מהפירות לעצמו, וחלק לבעה"ב]. ולענין תרו"מ, האם פירות שהשוכר לוקט מחצר השכורה דינם כלקוח, וחיובם רק מדרבנן?
במאמר שלפנינו נדון בהבדל בין מכירה לשכירות לגבי הפירות היוצאים ממנה, וגבי קנייני החצר, ומהו גדר שכירות להלכה, וההבדל בין המושג שכירות לא קניא, או ששכירות ליומיה ממכר הוא, ובין המחלוקת אם קנין פירות כקנין הגוף, וההלכה בכל זה, והנפ"מ.
*
- מכירת עץ לשנות ערלה
פירות ערלה אסורים בהנאה, ולכן אסור למכור את פירות הערלה, אלא יש לבערם (כפי שהתבאר בהרחבה בס' עץ השדה פ"א ופ"י).
אעפ"כ, הפוסקים מביאים להלכה שקודם שבאו הפירות לעולם מותר למכור לגוי. וכן מבואר בשו"ע (יו"ד סימן רצד סעיף טו): מותר למכור לעובד כוכבים פירות שני ערלה לשלש שנים, מאחר שלא באו לעולם. מקור ההיתר הוא הראב"ד, והביאו בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' אלף רכא), ז"ל: "כתב הראב"ד ז"ל במשנת המקדש בערלה (קידושין נב) דמותר למכור פירות ערלה שלא באו לעולם, דאינו מוכר אלא מקום עצים, ועצי ערלה שרו בהנאה". ואף שהט"ז (שם סקכ"ג) תמה על לשון השו"ע מדוע ניתן למכור את הפירות עצמם, אולם כבר ביארו הנו"כ [ראה נקוה"כ ורע"א שם, ועוד] שמבואר ברשב"א שבכה"ג כוונתו מפורשת שמוכר את העץ לפירותיו.
אופן היתר נוסף מובא בשו"ע (שם סע' יג): נכרי וישראל שהיו שותפין בנטיעה, אם לא התנו מתחילה, אסור. ואם התנו מתחילת השותפות שיהא העובד כוכבים אוכל שני ערלה וישראל אוכל ג' שנים משני היתר כנגד שני ערלה, ה"ז מותר, ובלבד שלא יבואו לחשבון. ואמנם הרמ"א כתב: ויש מתירין אפילו לא התנו מתחלה, רק שהישראל אומר לעובד כוכבים – טול אתה שני הערלה ואני אטול שני היתר כנגדן (טור והרא"ש).
מקור היתר זה בגמ' (ע"ז כב.) בישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות שאם התנו כך מתחילת השותפות מותר. עיקר דין זה נאמר לגבי שכר שבת בשותפות ישראל ונכרי, והסתפקה הגמ' מה הדין כשלא התנו לא בתחילת השותפות ולא אח"כ, אלא חלקו בסתם. ופסקו הרמב"ם והשו"ע (או"ח סי' רמה ס"א) שמותר דווקא אם התנו בתחילת השותפות. וברמ"א שם הביא שיש מתירין השכר בדיעבד, אפילו לא התנו, וחלקו סתם. ע"ש. והנה לגבי ערלה דעת רש"י ועו"ר שאפילו אם לא התנו בתחילת השותפות אלא אח"כ, מותר, ושונה מאיסור שבת שכשמחליפים ביניהם דינו כשליחות בשבת, אבל בערלה אין איסור עבודת קרקע ואילן, אלא רק הפירות אסורים, וכשהתנו אח"כ זוכה כ"א בפירות השנה שעבד, שדין הוא שהעובד יטול פירות השנה. אולם הרמב"ם (מאכ"א פ"י הי"ד) פסק שאם לא התנו מתחילה אסור. וכ"פ השו"ע, כדלעיל. נראה שחולקים על סברת רש"י ואינם סוברים שדין הוא שהעובד יטול פירות השנה. ואילו הרמ"א הביא את סברת המתירין כרש"י ודעימיה.
אופן היתר נוסף מובא בשו"ע (שם סע' יד): "מותר לומר לעובד כוכבים בשני ערלה – עבוד כרמי ותטול פירותיה, ותן לי כרמך שעברו עליה שני ערלה ואעבדנה ואטול פירותיה". ובב"י הביא טעם דין זה בשם רבינו ירוחם שדין הוא שהעובד יטול פירות. והקשו עליו שזו סברת רש"י הנ"ל, והרמב"ם והשו"ע חולקים, ומצריכים שיתנה מתחילה, ומדוע בזה פסק השו"ע שמותר. פסקו כאן סותר למש"כ לעיל?
ובט"ז (ס"ק כב) תי': "דהוה כמו מכירה שמוכר לו הקרקע שלו בשכר שנותן לו קרקע שלו לעבדה, והוה כמו מכרה במעות, וזה מותר לכ"ע". ובש"ך שם תי' שאפילו הרמב"ם מודה כאן דדוקא התם שקבלוהו בשותפות דרך השותפין זה עובד וזה אוכל, ועביד שותף דטרח בעד שותף חבירו, משא"כ הכא". אמנם ראה בביאור הגר"א שלא ניחא ליה בתירוצים אלו, וא"כ סובר שרק כשהתנו מתחילה מותר, אא"כ מוכר לו, וכדברי השו"ע (סט"ו), וכמובא לעיל. אמנם לדעת הי"מ שהביא הרמ"א צ"ל מותר.
- השכרת עץ לשנות ערלה
אלא שיש פוסקים שכתבו והגבילו שהיתר זה אינו אלא כשמוכר לנכרי, אבל אם משכיר לו אסור.
ז"ל ספר תשב"ץ קטן (סימן שסז. המחבר הוא רבינו שמשון בר צדוק, שכתב מפסקי רבו המהר"ם מרוטנבורג): "וששאלת אם יכול היהודי להשכיר אותו כרם לגוי עד שיעברו שני ערלה ואח"כ יקח היהודי הכרם ברשותו? לא. כי פירות הערלה אסורים בהנאה ואסור הישראל לאכלם אף למכרם לגוי כי הפירות של ישראל הם דשכירות לא קניא. וכיון דבקרקע דידיה קיימי, פירי דידיה הוו ואסירי בהנאה. ולא דמי להנך שתילי ערלה דסוף פ"ק דע"ז (דף כב) דגוי אוכל שני דערלה וישראל אוכל שני דהיתרא ושרא ליה רבא אף בלא התנו מעיקרא לעשות כן. שאני התם דשותפין הוו תרווייהו או בקבלנות או שותפי ממש הוו בגוף הקרקע ולהכי שרי דהכי דינא שזה טורח בחלקו ומעדר וזומר בכל יום או יום אחד או שנה אחת או ג' שנים ואוכל מה שטורח, ואח"כ חבירו עושה כמו כן לחלקו, לכך שרי רבא, אבל הכא דקרקע דישראל הוו ואילנות נמי דידיה הוו דבתר תלת שנין אמר ליה לגוי הסתלק מארעאי ומאילני, נראה דאפילו התנו מעיקרא אסור [אמנם ע"ש שדעתו להחמיר אפילו כשמוכר לזמן, ודלא כש"ר, וכנ"ל].
מקור הדין הוא ממסקנת הגמ' בפסחים (ו.) ובע"ז (טו.) ששכירות לא קניא, ומשום כך אסור להשכיר דירה לגוי שמכניס ע"ז לבית ישראל, וכן כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה תרומה, וכן להיפך. וכן נפסק להלכה (רמב"ם תרומות פ"ט ה"ז).
אלא שעדיין צ"ב מדוע פירות הגדלים בקרקע ששכר אינם שייכים לשוכר, והרי כל השכירות היתה עבור הפירות שיגדלו, ומדוע נחשב כקונה את הפירות? ועוד, הרי נקטינן ששכירות ליומיה ממכר הוא? וכן נחלקו האמוראים אם קנין פירות כקנין הגוף. כיצד מתיישבים כל הכללים הנ"ל? ומדוע מטלטלין נקנים אגב שכירות קרקע או בקנין חצר בכה"ג, אם הקרקע אינה שלו. כגון במכירת חמץ נמכר החמץ אגב ד' אמות מקרקע שהמוכר משכיר?
- אם חצר קונה למשכיר או לשוכר
והנה ברמב"ם (שכירות פ"ו ה"ה), וכ"ה בשו"ע חו"מ (סי' שיג סעי' ג), נפסק: "הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר… בד"א, כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר, אבל אם הבהמות של אחרים, הזבל של בעל החצר, שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אף על פי שהיא שכורה ביד אחרים". ובראב"ד השיג: "א"א דבר זה אינו מחוור שהרי בגמרא העמידוה בחצר דמשכיר [ושוורים דאתו מעלמא פי' חצר דמשכיר] דלא אגירא לשוכר דאי אגירא ליה כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומו". ודברי הראב"ד כפירוש רש"י בסוגיא.
הרי לפנינו מחלוקת למי קונה החצר, לרמב"ם החצר קונה למשכיר את ההפקר אע"פ שהשוכר גר שם, וזכות ההשתמשות שלו, ואילו לרש"י ולראב"ד השוכר קונה את ההפקר, וכדידיה דמי. וראה בש"ך (שם סק"א) שהביא שדעת התוס' ועוד חבל ראשונים כהרמב"ם, ומאידך, הביאו האחרונים שדעת הרא"ש (תחילת כלל א), ועוד, כרש"י ודעימיה.
וראה בש"ך (סי' רס ס"ק טו, ובסי' שיג סק"א) שכ' שהעיקר כהרמב"ם שרק המשכיר זוכה, ואילו הגר"א (סי' רס סקי"ג, ובסי' שיג סק"ה) כ' שהעיקר כרש"י ודעימיה.
- הקושיות על הרמב"ם, והגדרת זכות השוכר
והנה על דברי הרמב"ם האלו הק' הראב"ד בתו"ד מדין שוכר את מקומו, והיינו ששוכר יכול לקנות חפץ מאחרים בקנין חצר [כמבואר בב"ב עו:], ולכן כשאדם רוצה להקנות לחבירו חפץ, יכול להשכיר לו קרקע, והקונה יקנה בקנין חצר [או באגב], וכמעשה דר"ג וזקנים שהיו בספינה, והקנה להם ר"ג את התרומות ומעשרות ע"י שהשכיר את מקומם (משנה מע"ש פ"ה מי"א וגמ' ב"מ יא., ע"ש), ודנה הגמ' אם קנו בקנין חצר.
ובש"ך שם תי' בב' אופנים: "י"ל דדעת אחרת מקנה אותו שאני, משא"כ במציאה והפקר. א"נ שאני התם שהונח בו הדבר לדעת השוכר, וכיון ששכר המקום מסתמא לכך שכרו שכל מה שיונח בו לדעתו יהא כאלו מונח ברשותו הקנוי לו, משא"כ במציאה והפקר". וראה בבית מאיר (אבה"ע סי' קלט סק"א) שביאר שבדעת אחרת מקנה או שהונח כדי שיקנה השוכר קונה השוכר ששכר את הקרקע לתשמישיו, וכל מה שהמשכיר אינו יכול לקנות, כגון כשדעת אחרת מקנה לשוכר, עד"כ ירד לחצר זו, משא"כ מציאה והפקר שבהם יכול המשכיר לזכות בהם.
קושיה נוספת. בב"י שם, אחר שכתב שקצת נראה כהרמב"ם, הקשה: "ומכל מקום יש לתמוה על דברי הרמב"ם ז"ל דכיון דקיימא לן (ב"מ נו:) דשכירות ליומיה ממכר הוא, חצרו של שוכר הוא וזוכה לו, ולא היה לו לקנות למשכיר".
קושיה נוספת. בסמ"ע הוסיף והק' שהשו"ע עצמו פסק בסי' רס (ס"ד) דלא כהרמב"ם, ז"ל: "ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר, אם צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסו לתוך הבית, זכו בהם שניהם". הרי שקנייני החצר שייכים גם לשוכר, ששכירות ליומיה ממכר הוא, וקנו שניהם מפני שגרים יחד [וראה בנו"כ שיש שתירצו שבסי' רס מדובר במציאות ששכיחות להגיע לבית, ולכן זוכה גם השוכר, שעד"כ שכר].
ויש שתירצו [על שתי הקושיות האחרונות] שאמנם השוכר יכול לקנות בקנין חצר בחצר השכורה, אלא שתלוי למה היתה כוונת השכירות, ולגבי מה שהושכר לו שכירות ליומיה ממכר, ואילו לשימושים שלא היתה הכוונה להשכיר לו, ובכללם לקנות בקנין חצר זבל דאתי מעלמא, לא קונה, שלא השכיר לו להעמיד תורי לעשות שם זבל. וכן הביא הש"ך תי' זה בשם התו"ח, אלא שכ' שאין דבריו נראים, וגם בסו"ד כ' שברמב"ם משמע שמדובר כשהיא שכורה לכל דבר.
והש"ך (שם, וכ"כ אח' נוספים) תירץ שכבר כתבו התוס' (ב"מ נו: ד"ה והאי. ע"ז טו. ד"ה והשתא. וכ"כ תה"ד סי' שיח, ועוד) ביישוב הסתירה בין מסקנת הגמ' ששכירות לא קניא, לדברי הגמ' ששכירות ליומיה ממכר, שרק לענין הונאה הוי ממכר, ולא לשאר דינים. ועוד, שדעת הריב"ש והנמו"י שלא אמרו ממכר אלא לענין זכות ההנאה, אבל לא בגוף הדבר, יעוי"ש. וכ"כ הלח"מ בהל' שכירות רפ"ז, בביאור הרמב"ם שכ' ששכירות ליומיה ממכר, ע"ש. וכן הביא ביד מלאכי בכללי הדינים (כלל תקפד). ויעוי' עוד בשו"ת דברי חיים (ח"ב חו"מ סי' כט) שהביא שהנותן מתנה לחבירו בתנאי שלא ימכרנו, והמקבל השכירו, אינו עובר על התנאי, ואפילו לדעת הסוברים ששכירות מימכר ליומיה לכל דבר, מכל מקום גוף הדבר נשאר של המשכיר, עכ"ד.
- הוכחה ששוכר אינו כקונה קרקע לפירות, ומו"מ בביאורו
והנה במשנה (ביכורים פ"א מ"ב) איתא: "האריסין והחכורות אין מביאין ביכורים משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך" [דין מוסכם. ומה שנחלק ר"י במשנה שם בסוף הפרק הוא רק באריסי בתי אבות, ע"ש].
וקשה שהרי בגמ' בגיטין (מז:) לגבי המוכר שדהו לפירות, לדעת כולם הקונה מביא ביכורים, אלא שנחלקו ריו"ח ור"ל אם קורא, לריו"ח קורא מפני שקנין פירות כקנין הגוף דמי, ולר"ל אינו קורא, דלאו כקנין הגוף. ובגמ' שנו"נ בדבריהם לא הזכירה כלל משנה מפורשת שאינם מביאים כלל.
וע"כ צ"ל שיש הבדל בין מוכר קרקע לפירות שיש לו קנין פירות, לבין אריס וחוכר. ובס"ד מצאנו בזה באחרונים הסברים שונים.
בקובץ הערות (להגר"א וסרמן זצ"ל. סי נג), וכן בקהילות יעקב (שביעית סי' א) הביאו מח' ראשונים האם אריס וחוכר וכן השוכר עמהם, האם כקונה גוף לפירות, או שאינם קונים קרקע לפירות, אלא יש להם זכות לעבוד בקרקע, והבעלים משועבד לתת להם הפירות. ע"ש שהביאו בהרחבה דעות הראשונים. ויש להוסיף לזה גם את מחלוקת הראשונים בבכורות (יא:) בלוקח טבלים ממורחים מהגוי מעשרם ואינו חייב בנתינתם, משום דאמר קאתינא וכו'. והעמידה הגמ' שהמירוח היה של ישראל ברשות הגוי. ופירש"י ורבינו גרשום שמדובר באריס ישראל בשדה גוי, ונקרא מירוח ישראל בשל גוי. והקשו בתוד"ה דמרחינהו שאריס בחלקו אינו נקרא של גוי. ומבואר שנחלקו אם הפירות של הבעלים או של האריס.
א"כ, לדעת הסוברים שאכן אריס וחוכר ושוכר אינם קונים קרקע לפירות, אלא יש להם זכות לעבוד בקרקע, והבעלים משועבד לתת להם הפירות, לא קשה מ"ט אריס אינו מביא ביכורים, וכל ספק הגמ' הנ"ל דווקא בקונה קרקע לפירותיה שיש לו קנין גוף לפירות, ואינו דומה לאלו. וכשיטה זו מובא גם באסופות מהגר"ח (על מס' פאה שם). מאידך, בקה"י שם כ' שדעת הרמב"ם והרמב"ן ועו"ר שלאריס וחוכר ושוכר דין קנין פירות, ולדבריהם קשה כהנ"ל.
ובקובץ הערות (להגר"א וסרמן. יבמות ריש סי' נג) תירץ שאכן אם משלם מתחילה עבור שכירותו דינו כקונה קרקע לפירות, אך אם משלם כשוכר בסופה או מתחילה ועד סוף אין לו קנין פירות, אלא רק זכות שימוש, וכדלעיל, ע"ש.
האופן הנוסף לתרץ הוא שאמנם לאריס ודומיו קנין פירות אך אינו דומה למוכר קרקע לפירותיה. ובביאור החילוק כתבו האחרונים באופנים שונים. ב"רשימות שיעורים" (ב"ב פח:) מובא בשם הגר"ח סולוביצ'יק שדווקא כשקונה שדה לפירות יש לו בגוף הקרקע לפירות, משא"כ אריס ודומיו יש להם קנין פירות, אך לא בגוף הקרקע, ולכן אינם בכלל "אשר תביא מארצך".
באבי עזרי (שכירות פ"ו ה"ה) סובר שלא יתכן שיש לו קנין פירות ואעפ"כ אין לו גוף לפירות, שא"כ קונה דבר שלא בא לעולם, וע"כ שגם אריס ודומיו יש לו קרקע לפירותיה, אלא שבזה ודאי קנין פירות לאו כקנין הגוף, שרק כשקונה קרקע לכל פירותיה לזמן דנו אם זמן כקנין הגוף, אך אריס ודומיו אין קניינם גמור גם בזמן השכירות [אמנם למ"ד שכירות קניא היה צ"ל שקניינו קנין גמור לזמן. וע"ש שמ"מ מחלק שעדיין אין זה כגוף לזמן].
ואפשר שזו גם כוונת החזו"א (שביעית סי' כא סק"ד) שתי' שקונה קרקע לפירותיו אינו משתמש בגוף הקרקע של המוכר, משא"כ באריס וחבריו, וק"פ כקה"ג אינו אלא כשקונה הגוף לכל ההשתמשות לזמן ידוע.
וע"ע בקה"י שם שכ' ליישב קרוב לזה, וביאר כדבריו את החזו"א.
ולדבריהם יל"ע דהתינח אריס וחוכר בסתם אינם מכוונים לקנות את הקרקע לכל תשמישיה, אבל בשכירות אם אינו מתנה שהשכירות רק לפירות, משמעה ששוכר לכל, וא"כ דינו צ"ל כדין קונה לפירות לשיטות אלו. ובכל האחרונים הנ"ל משמע שמשווים שכירות לאריסות וחכירות.
ושמא י"ל שאם יתנה השוכר ששוכר לכל תשמישיה לזמן יהיה דינו כדין מוכר גוף לפירות, אבל כל שלא התנה במפורש מתפרשת כוונתו ששוכר לשימושים מסוימים ולא לכל [וכעין החילוקים שכתבו בנו"כ בשי' השו"ע (בחו"מ סי' רס וסי' שיג, וכנ"ל)]. וצ"ע.
- בשיטת התשב"ץ קטן שלא להשכיר לגוי לשנות ערלה
עפ"י הנ"ל יתבארו דברי התשב"ץ קטן הנ"ל שאסור להשכיר לגוי את האילנות לשנות ערלה, והקשינו מדוע נחשב כנהנה ממכירת פירות ערלה. ולפי מש"נ לעיל, שי"ס שהשכירות אינה אלא זכות השתמשות, א"כ גם לגבי הפירות י"ל כן, שפירות הקרקע של הבעלים, אלא שהוא משועבד לתת את הפירות לשוכר, וא"כ הוי כמוכרם לו תמורת תשלום דמי השכירות.
בביאור הדברים יל"פ שמלבד ההוכחה דלעיל ששכירות אינה כקנין הפירות שיש לקונה שדה לפירות, בנוסף, מבאר בקוה"ע שם, גם מאופן תשלום השכירות מוכח שאינה דומה לקניינים, שבשאר קניינים התשלום מתבצע בשעת הקניה, ולא תלוי בשימוש בפועל, ואילו בשכירות אין התשלום בתחילת השכירות, ונחלקו אם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, או אינה לשכירות אלא לבסוף, ומ"מ אינה כמכר שמשלם בתחילה [אמנם הקונטרס הספיקות (כלל ז אות ה) סובר שבקרקע שכירות משתלמת בתחילה, וכבר חלקו עליו האחרונים]. גם זה מוכיח שאין כאן קנין בגוף הקרקע לפירות.
וא"כ להלכה שקי"ל ששכירות לא קניא י"מ שלשוכר יש רשות להשתמש בדבר כפי שסוכם, אך אין לו אפילו קנין פירות בקרקע. ולכאורה ה"ה לענין הפירות שגדלים בקרקע, כשם שלשוכר אין שייכות לקרקע, אלא שהבעלים משועבד ללתת שימושיו, כך הפירות בעלותם לבעל הקרקע שמשועבד ליתנם. ואמנם יש מקום לדון שאחרי שלשוכר זכות גידול הפירות, יהיו הפירות הגדלים שלו, כמו מי שגידל בשדה הפקר שהפירות שלו. אמנם בתשב"ץ קטן מפורש סובר שהפירות של משכיר, ז"ל: 'וכיון דבקרקע דידיה קיימי פירי דידיה הוו'. ולכן אוסר להשכיר לנכרי את האילנות לשנות ערלה. וכן ניתן להוכיח מדברי רש"י ורבינו גרשום הנ"ל שהפירות של אריס.
ומה שהשוכר יכול לקנות בקנין חצר דברים מסוימים [כמבואר בשו"ע חו"מ סי' רס ס"ד, וסי' שיג ס"ג], אינו משום הבעלות בקרקע, אלא מפני זכות ההשתמשות שלו. וכן מה שהקשו האחרונים על הרמב"ם (שכירות פ"ו ה"ה, ובשו"ע שיג ג) ששכירות ממכר ליומיה, ומהדין מקומו מושכר לו לקנות בו בקנין חצר, ומוכח שקנין חצר שלו, אין זה עדיין קנין פירות בגוף החצר, אלא הקנין הוא מכח זכות ההשתמשות בחצר, שעי"כ השוכר יכול לקנות מטלטלין.
אמנם האחרונים שהקשו על הרמב"ם הנ"ל שהחצר צריכה לקנות לשוכר כדין מקומו מושכר לו, או כדין שכירות ממכר ליומיה, וכן רבותינו שפירשו שיש לשוכר קניינים מסוימים, וכנ"ל, יתכן שסוברים שגם בערלה יכול להשכיר לגוי את העצים לשנות הערלה, ואינו נחשב נהנה מהפירות.
- קושיא ממתנות עניים שמוכח שהפירות של שוכר
לכאורה דין שוכר קרקע שווה למקבל [אריס, שמקבל קרקע לעובדה וחולק הפירות עם הבעלים למחצה שליש או רביע] ולחוכר [כאריס, אלא שמשלם סך פירות קצוב ממקו"א], וא"כ, להתשב"ץ קטן אין הפירות שלהם, אלא כקונים.
אלא שקשה ממתנו"ע שמוכח שהפירות הגדלים של השוכר. ז"ל המשנה (פאה פ"ה מ"ה): "המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקיבל ממנו למחצה לשליש ולרביע, אבל אם א"ל שליש מה שאתה קוצר שלך, מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני".
ביאור, הדין הוא שבעל השדה אינו יכול לעכב מתנות עניים לעצמו אפילו אם הוא עצמו עני, אלא מניחם לאחרים, שנאמר "לא תלקט לעני" – להזהיר לעני על שלו (גיטין יב., ועוד). מבואר במשנה שהמקבל דינו כבעלים, ואסור במתנות עניים, אבל אם אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך, וביארו בירוש' שהכוונה שאומר לכשתקצור יהיה שליש שלך, אין הפירות שלו אלא לאחר הקצירה כתשלום, וקודם לכן אינם שלו, ולכן יכול ללקט מתנות עניים.
מוכח מזה שהמקבל דינו כבעלים [וכ"ש החוכר], והפירות שלו גם בעודם מחוברים, וקשה על הסוברים שהפירות של משכיר, אלא שמשועבד ליתנם לשוכר [ודחוק מאד לחלק בין מקבל וחוכר לשוכר בזה].
וידידי הגרי"א חיון שליט"א הראה שכבר דנו האחרונים בקושיא זו (בתורת הארץ פ"ה אות י"ז, ובמורשת משה יו"ד סי' ל"ד, והגרא"ד רוזנטל בכרם ציון כרך ב' אוצר התרומות פ"ג או' י"ז סק"ח), והוא כתב שלדעת רש"י ורבינו גרשום ודעימייהו צ"ל שהוא זוכה בחלקו לפני הקצירה בסמוך לה. וצ"ב. אלא שלענ"ד מלבד שלא מסתבר כלל שזוכה לפני הקצירה, אלא רק משעה שלוקט ולוקח לעצמו, גם מוכח מדבריהם שאפילו בשעת המירוח הפירות של הגוי, שאלו דברי הגמ' שמרחינהו ישראל ברשות הגוי, והיינו ששם טבל חל ברשות הגוי.
ושמא י"ל שבדין מתנו"ע דרשו חז"ל "תעזוב" יתירא לכמה וכמה עניינים לטובת העניים (ראה ירושלמי פאה סוף פ"ד, ובבלי ב"ק כח., צד., תמורה ו., ועוד), ולכן המקבל והשוכר נחשבים כבעלים לענין עזיבת מתנו"ע לאחרים.
- אם לפירות שביד השוכר דין לקוח לתרו"מ
הלוקח פירות שאינם מעושרים מבעליהם חייב בתרו"מ רק מדרבנן, שאינם "תבואת זרעך". לאור המבואר לעיל שי"ס שלשוכר ודומיו אין בעלות בפירות, אלא של המשכיר שמשועבד לתיתם להם, לכאורה לפי"ז יהיה לפירות של השוכר, האריס והחוכר דין לקוח. וא"כ יהיה צריך להקפיד שלא להפריש מפירות של שוכר על של בעלים [ויל"ע אם ראיה מהמשנה דמאי פ"ו]. ועחזל"מ.
ומ"מ נידון זה אינו אלא לדעת הסוברים שפטור לקוח הוא כשקנה קודם גמ"מ [ריב"ם והר"ש וראב"ד], אבל לסוברים שפטור לקוח רק לאחר גמ"מ [ר"ת ורמב"ם] נראה שאינו לקוח, שהרי המקבל ודומיו קונים את הפירות מיד בתלישתם, קודם גמ"מ. אמנם מדברי רש"י ור"ג דלעיל נראה שבשעת המירוח עדיין הפירות של הבעלים, וא"כ צ"ל שדין לקוח אחר גמ"מ להם. וצ"ע.
*
סיכום:
א. מותר למכור לגוי פירות שני ערלה לשלש שנים כשעדיין הפירות אינם בעולם. מכירה זו מתפרשת שמכר לו אילן לפירות.
ב. ישראל וגוי שותפים בנטיעה, להשו"ע אם התנו מתחילת השותפות שהעובד כוכבים יאכל שני ערלה וישראל יאכל ג' שנים משני היתר כנגדם, מותר, ובלבד שלא יבואו לחשבון. ואם לא התנו מתחילה, אסור. אמנם הרמ"א מביא שיש מתירין אפילו לא התנו מתחילת השותפות אלא אחריה, ושונה משכר שבת שאסור בכה"ג.
ג. מותר לומר לגוי בשנות ערלה: עבוד כרמי ותטול פירותיה, ותן לי כרמך שעברו עליה שני ערלה ואעבדנה ואטול פירותיה. כן פסק בשו"ע. אמנם הגר"א סובר שלפוסקים כשיטת השו"ע דלעיל [אות ב], אין להתיר.
ד. יש שכתבו שאין להשכיר לגוי קרקע לפירותיה לשנות ערלה, מפני שלשוכר אין קנין בפירות אלא המשכיר משועבד לתתם לו, וזו הנאה ממכירת פירות ערלה. אמנם הבאנו דעות שונות בהגדרת שכירות קרקע לפירות, ולשיטתם הפירות של השוכר. ולדינא יש לחשוש לדעה ראשונה, ולא ישכיר לגוי לשנות ערלה.
ה. קרקע שכורה, נחלקו הראשונים והפוסקים להלכה למי קונה החצר מציאות והפקר.
ו. וכן הובא שאריס וחוכר, ולכאורה ה"ה שוכר, אינם מביאים ביכורים, שאינה ארצם, ומוכח שגרע קניינם ממוכר שדה לפירות שקניינו קנין פירות ומביא ביכורים, ובו נחלקו אם ק"פ כקה"ג [אבל באלו אינו כן, וכמובא לעיל מח' בהגדרת שייכותם לקרקע ולפירות].
ז. מאידך, אפילו להסוברים שקנייני הקרקע של משכיר, השוכר יכול לקנות בקנייני חצר ובאגב מטלטלים שמתנאי השכירות נקנים לו [כגון זבל בהמותיו, וכן מה שעד"כ השכיר]. וכן קונה דברים שאחרים מקנים לו, והטעם, או משום שדעת אחרת מקנה שאני, או משום שעד"כ השכיר לו [והובאה הגדרת הבי"מ שהשוכר יכול לקנות את מה שהמשכיר אינו יכול לקנות]. ומבואר שלקנות בקנין חצר לא צריך שתהיה בעלותו בגוף לפירות, שאפילו להסוברים שאין להם בשדה אלא זכות השתמשות, יכולים לקנות בה.
ח. ולכן שכירות בקרקע מועילה לקנות את החמץ בחצר ובאגב, וכן בזמן ביעור מעשרות ניתן להקנות את התרו"מ לזכאים להם ע"י שכירות הקרקע.
ט. אריס חוכר ושוכר עניים אינם יכולים לקחת לעצמם את מתנות העניים מהשדה שקיבלו.
י. הסתפקנו אם לפירות שביד השוכר וחבריו דין לקוח שחיובו אינו אלא מדרבנן.
