דין עלי גפן בערלה ותרומות ומעשרות ואם יש חילוק אם מקורם מעצים זכריים
ו תמוז תשפ"ה
לכבוד ידידי
הרב נחמיה חדד שליט"א
מנהל המעבדה שע"י המכון
שלום וברכה!
במה ששאלת אודות עלי גפן לענין ערלה ותרו"מ, ואם יש איזה חילוק אם מקור העלים מעצי גפן פוריים, או אף אם הם עצים זכריים, שמטרתם לכנות בלבד.
הנה בזה כבר כתבתי מזה שנים רבות, והבאתי התשובה בשו"ת חלקת השדה חלק ג (ערלה סי' ג) ואף דנתי בדבר זה לפני מרן הראש"ל ג"ע רבינו עובדיה יוסף זצ"ל. ולהלן עיקרי הדברים:
ערלה בעלים
מקור דין ערלה בעלים מבואר במשנה (ערלה פ"א מ"ז) ונפסק להלכה ברמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט הי"ג) ובשו"ע (סי' רצד סעי' ב) שהעלים של אילנות מאכל אין בהם ערלה. והטעם מבואר שם בש"ך (ס"ק ו) שאין טפלים אפי' לפרי אלא לאילן עצמו. וראה בספר שו"ת חלקת השדה ח"א (ערלה סי' א), לגבי ורדים והדסים, ובחלק ג (ערלה סי' ג) לגבי עלי גפן ועלי צמח הקקטוס 'נאפוליטוס' יעוי"ש, ובחלק ה (ערלה סי' א) לגבי המורינגה.
ועיקרי הדברים הם דברי הראשונים לגבי הורדים, והם דברי הראב"ד (תשובות ופסקים סי' ס"ו והוב"ד ברשב"א המובא לקמן ובב"י בבדק הבית סו"ס רצ"ד), שכתב שאין חוששין להם משום ערלה, וכ"כ בכל בו (ברכת הפירות סי' כ"ד). מאידך, דעת הרשב"א בארבע תשובות מרבינו הרשב"א דס"ל שורד זה פרי ויש להחמיר בו לגבי ערלה (ח"ה סי' ל"ח. ח"ז סי' שי"ב. סי' שנ"ו סי שנ"ז) אולם למסקנא לאחר שהביא את דברי הראב"ד שמתיר, הסיק וכתב: 'לו שומעין שהוא רב מובהק וכל המחמיר עליו הראיה'. ורבינו הריטב"א ז"ל כתב (סוכה דף ל"ה ע"א בד"ה והא דאמרינן) ועצי הורדים הם קטנים ואין ספק שנוהגת בהן ערלה, אלא שהעלים שאנו אוכלים אינן הפרי, כי הפרי הם הגרעינין שנעשה באותו עיגול, בתוך העלין וכו' ומשום דכי שקלת להו לא לקי פירא אין הערלה נוהגת בהם. הרי לך שלדעתו גם אם לגרעינין נוהג ערלה, מ"מ העלים שאותם נוהגים לאכול, אין נוהג בהם ערלה. וכ"כ השיטה מקובצת עמ"ס ברכות (דף ל"ו ע"ב בד"ה סבר) וז"ל: הלכך הני ורדים שקורין רוש"ש [רויזין בלשוננו] והם נעשים ודאי באילן וכו' ואי שקלת להו לעלין של ורד לבדו וישאר העיגול לא לקי זרעא בהכי ומתעבד שפיר, הלכך אין בהם משום ערלה כלל וכן המנהג, ומנהג ישראל תורה היא.
וכ"כ רבינו הרדב"ז בשו"ת (ח"א סי' מ"ד) וז"ל: ולענין ערלה לא אסרה תורה אלא עץ שנטעו למאכל, אבל נטעו לסייג ולקורות אפילו יש בו פירות אין נוהג בו ערלה, וכ"ש אילני סרק שאין נוהג בו. הילכך כל אילן הנטוע לפירות, כגון לימון נארגא ואתרוג, שיש להם זה"ר פי' פרח, וכו' הלכך מותר להריח בזה"ר של האילנות של ערלה, אע"פ שיש בהם עיקר הפרי לפי שעדיין הוא סמדר, וכיון שמותר לאכול כ"ש שמותר להריח בו. ובהמשך כתב שם, שאם הוא אילן שאינו עושה פירות כגון הכופר הנקרא תמרחינא, או יאסמין או כלף, מותר להריח בו או לאוכלו דקרא כתיב, ונטעתם כל עץ מאכל, ואין זה עץ מאכל אלא עץ של ריח או אילן סרק, שכל אילן שאינו עושה פירות אילן סרק הוא. וכו'. ומסיים: 'כללא דמילתא, אין לך דבר של ערלה שיהיה אסור להריח בו אלא אילן הנטוע לפירות מאכל, ומריח בפירות עצמן אפי' בעודם בוסר ולא בעודם סמדר'. ועוד ראה בשו"ת המהרי"ט (ח"ב סי' ל"ד), לאחר שדן בדברי המהרשד"ם ובדין ברכת הריח והאכילה, סיים שלמעשה אין נוהג ערלה בורדין אף בארץ ישראל, וכך נוהגין, והקבלה והמעשה עמודי ההוראה.
ומכל האמור מבואר שאין נוהג ערלה אלא בפרי עץ מאכל, ברור ופשוט שאין בעלים דין ערלה כלל, ואף אם יאכלו מהם, ולכן כתבתי בכל המקורות הנ"ל שאין ערלה בעלי קאת הגם שהוא עצמו מוגדר עץ. ובחלקת השדה חלק ג (שם) הוספתי שגם בעץ מאכל שממתינים לפריו שנות ערלה, מכל מקום בעליו אין ערלה, גם אם יש ממנו תעשייה שלימה, ואפילו אם בנטיעה יחשבו גם על העלים, מכל מקום, אין דיני ערלה ותרו"מ חלים רק על פרי מאכל, ולא על עלים ולא על שאר חלקי העץ. והכל כמבואר במקורות דלעיל, והגם שהיה דרכם לאכול העלים כמבואר בריטב"א מכל מקום כתב שאין בו ערלה, וכן משאר הראשונים. והן אמת שהגאון רבי משה ישראל זצ"ל משאלוניקי בספרו שו"ת משה ידבר בהלכות נטע רבעי (סי' א) כתב למסקנת התשובה על עלי גפן שכיון שבזה"ז כו"ע אכלי להו אפשר דאית להו דין ערלה. והאריך עוד לדון והוכיח כדבריו מהרמב"ם ועוד. אולם אני בעניות דעתי קלה כמות שהיא, דחיתיו ראיותיו, ואדרבה הוכחתי מדעת הרמב"ם שלא כפי שכתב הדר"ג. וכפי' שהמעי' שם יראה בס"ד כל הדברים שכתבתי על דין זה, וסיכמתי שהלכה למעשה דבר שאיננו פרי או שומר או טפל, לא שייך בו כלל ערלה, וכפי שהדגיש רבינו הרמב"ם בתשובה לגבי עצים שלא יעלה על הדעת לאוסרו משום ערלה, ולכן העלין, הלולבין, הסמדר וכיו"ב כולם מותרין אפילו באכילה כי הם מופקעים לחלוטין מהגדרת פרי ואינם אסורים משום ערלה, וגם אם העלין נאכלים כיום ואף אם נגיד שהשתנה המצב ממה שהיה פעם, עדיין העלים הללו הם עלים ולא פרי ולא שומר לפרי, אלא כדין עצים שלא עלה על דעת אף אחד לאוסרם גם אם ישתמשו בהם היום לכל דבר.
ומכל האמור הסקתי גם לגבי מורינגה, שגם אם יש בו שימוש בתרמילים ובפירות באופן שוטף, ויש גם שימוש בעלים, וגם אם כל עיקר השימוש בעץ הוא לעלים שלו, שעושים מהם אבקה או שאוכלים אותם לקבל את ערכם התזונתי העצום שטבע בהם בורא עולם, בכל גוונא אין לחוש בהם לערלה ומותרים הם. ומכל האמור קל וחומר שהפקעות אשר מגרדים אותם ואוכלים אותם, או מהעצים עצמם, שאין בכל אלו ערלה, שהלכה פסוקה היא שאין בהם ערלה, וכלשונו של רבינו הרמב"ם בתשובה הנז' לעיל 'אמנם על העצים לא עלה במחשבה לעולם' או בלשונו האחר: 'ועצי ערלה מותרין בלא ספק'.
כך שהלכה למעשה כל עלים בין מעץ שיש בו פירות, או אין בו פירות [וברדב"ז כתב כל שכן] גם אם נוהגין לאוכלו או ללועסו כגון עלי קאת, או עלי גפן, או עלי מורינגה וכל כיו"ב, אין בהם חשש ערלה, כלל, והלשונות הברורים שהבאנו בתשובות מהראשונים שם מוציאים מידי ספיקו של הרב משה ידבר שדעתו היא דעת יחיד בזה.
ועוד ראה מה שכתבתי בזה בספר עץ השדה (ערלה, פ"ג סעי' כו, כח, לא. פ"ד סעי' ז) ובספר קצירת השדה (כרך א פרק ג סעי' יט) הבאתי הדברים בתמצית בהערה שם וביארתי דברי הרמב"ם בפיהמש"נ ודלא כמי שרצה לעשות מזה מסקנות הלכתיות יעוי"ש, והוספתי עוד, בזה"ל: ובכלל נלענ"ד שלמעשה כל השימוש בעלים אלו הם למילוי בשר או אורז או כיו"ב, רק שלאחר הבישול הם מתרככים ואפשר לאוכלם, ולא ראינו מי שאוכלם בפנ"ע, וגם בתיאור הרב משה ידבר מתאר את השימוש שלהם רק למילוי, ולמעשה אפשר למלא בכל סוגי העלים ואפשר שכולם לאחר הריכוך יהיו ראויים, ואם כן נבטל כל דין עלים שפטורים מערלה?
ועוד יש לדון מדין ברכת הצלף על האביונות, הקפריסין והתמרות ולהשוותם לנידו"ד. וראה על כך בחזו"א מעשרות סי' ב סק"ו. ועי' בד"א הל' מע"ש ונט"ר פ"י בביה"ל בד"ה והצלף, מש"כ עוד בהגדרה של קפריסין ותמרות. עכ"פ נלענ"ד שלהלכה למעשה נראה ברור שמכל זה אין כל הוכחה לשנות את ההלכה המפורשת שאין בעלים דין ערלה וה"ה בעלי גפנים אף שמשתמשים איתם למילוי שלא נוהג בהם דין ערלה.
ובבואי לקבל הסכמת מרן הגרע"י זצ"ל לספרי חלקת השדה חלק ג, דיברנו בזה על מש"כ בעניי בתשובה דלא כדברי הרב שו"ת משה ידבר והסכים עמנו להלכה ולמעשה. ושוב נד"מ ספר חזו"ע תרו"מ וכתב כן (עמ' קיג) להלכה ולמעשה. וכך נראה הדין פשוט.
תרומות ומעשרות
כדין ערלה שהעלים פטורים מחמת שאינם פרי, כן הוא להדיא ברבותינו הראשונים עמ"ס ברכות בהאי דינא דצלף, שכתבו שם המאירי ובתוס' ר"י החסיד, וז"ל תוס' ר"י החסיד עמ"ס ברכות (דל"ו ע"א) 'אבל העלים פטורים ממעשר, ואע"ג דחשיבי לענין ברכה, היינו משום שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, אבל לענין מעשר לא חשיבי אפילו כירק'. וכ"כ למעשה בכרם ציון בהל' ערלה (ריש פט"ו).
וכבר כתבנו כעין זה לגבי לבבות דקל דהגם שהגם שאין מדובר בדרך מציצה שאיננה דרך אכילה כעין הגזע של קני הסוכר אלא אכילה ממש, ואדרבה, מחמת זה יש בו קדו"ש, ומחמת זה נלקח בכסף מעשר, ואחר השליקה גם מטמא טו"א, ולפי"ז היה צריך גם להפריש תרו"מ מלבבות אלו. אלא שעדיין לשון הירושלמי שכותב שהקור הוא כעץ לכל דבר (למרות שמיד כתב שנלקח מכסף מעשר), מוכרח, שאין לזה קשר כלל למצוות הארץ, אלא לאחר שהוא מוגדר כעץ לכל דבר, מדיני מצוות הארץ שחייבה התורה רק "פרי", הכא, אין מדובר בפרי וגם אם יהיה טעים, לא יתחייב במעשר. והנה כאמור לעיל, כך כתב בביאור הגרח"ק על הירושלמי שם: כעץ לכל דבר, ואין מטמא טו"א ופטור מן המעשר. עכ"ל. ואף דלגבי טו"א יכול להשתנות אם יהיה ראוי לאחר שליקה, מכל מקום לגבי מעשר הדין שונה. ולכאורה גם ענין הברכה אינו הכרח, שגם אם בימינו הוא ניטע על דעת זה, ולכן ברכתו תשתנה, עדיין זה עץ הנאכל ולא פרי הנאכל ולא יחוייב בתרו"מ, וה"ה בכל זה לגבי עלי גפן שהזכרנו לעיל. והוא כעין מה שכתב בתוס' ר"י החסיד הנז' לעיל.
וכאמור כ"כ בחזו"ע (תרו"מ עמ' קיג) והביא שם שכ"כ הגרא"י זלזניק ראש ישיבת עץ חיים, שהלכה למעשה עלי גפן פטורים מתרומות ומעשרות. והביא שכ"כ בשו"ת דברי בניהו (חיו"ד סי' ז). ובשו"ת דברי דוד (ח"ד סי' נג) וכך הכריע הלכה למעשה בחזו"ע שם. והדברים ברורים, וכמו שהארכנו בכל התשובות הנז' מפי ספרים רבותינו הראשונים והאחרונים.
בהא נחיתנא ובהא סליקנא, שעלי גפן בין אם מקורם מעצים מניבים, או עצים זכריים שאינם מניבים אלא עבור כַּנּוֹת וכיו"ב, פטורים מערלה ופטורים מתרומות ומעשרות, וכך הדין פשוט וברור.
בברכה
שניאור ז. רווח
