הקדמה: יסוד משותף במצוות התלויות בארץ הוא שהם גידולי קרקע. אלא שמצאנו שיש הבדלים בין המצוות האם הגידולים צומחים במקום שמוגדר כבית, לבין אופן שהגידולים בשדה פתוח, ואפילו שבשני האופנים גדלים הגידולים באדמה טבעית. יש מצוות ואיסורים שחיובם או איסורם אינו אלא בגידולי שדה, אבל הגדל בבית אינו בכלל ואף שגדל בקרקע, ויש שדינם בגידולי הבית כבשדה, ויש שספק אם דינם שווה בגידולי הבית כבשדה, ויש שמדרבנן החמירו שדינם כשדה .
במאמר זה נסכם באלו מהמצוות והאיסורים גידולי בית כשדה מדאורייתא, מה אינו כבית, הספיקות בזה, ומה הדין מדרבנן. בנוסף, מה דינם כאשר הגידולים הנ"ל גדלים בבית בעציץ שאינו נקוב.
*
מקור הדין:
בירושלמי (ערלה פ"א סוף הל' ב) מובא: "רבי יוחנן בשם רבי ינאי – אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה, ופטור מן המעשרות, דכתיב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ובשביעית צריכה, דכתיב ושבתה הארץ שבת לה', וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".
וביאר פני משה (וכ"פ שאר המפרשים שם): "אילן שנטעו בתוך הבית. לענין ערלה חייב דלא כתיב שדה בערלה אלא הארץ, ונטעתם בכל מקום אשר יהיה נטוע בארץ, אבל לענין מעשרות פטור דכתיב ביה היוצא השדה, ולא היוצא בתוך הבית. ובשביעית צריכה – ולענין שביעית מספקא לן וצריכה למיבעי, משום דכתוב אחד אומר ושבתה הארץ, משמע דבכל מקום שהוא בארץ נוהג בו שביעית, וכתוב אחד אומר שדך לא תזרע וגו' דמשמע דוקא אם הוא בשדך ולא בתוך הבית. ומסתברא דמספיקא לחומרא".
מבואר בירושלמי שבאיסורים שכתוב בהם "שדך", התמעט הגדל בבית, ובאותם שלא כתוב שדה אלא ארץ וכדו', גם הגדל בתוך בית חייב [כשהוא גדל באדמה ולא במנותק ממנה].
גם בבבלי (מנחות פד:) נראה כך. ז"ל הגמ': "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה'; אין לי אלא בשדה, מנין לרבות שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה? ת"ל: 'בכורי כל אשר בארצם". הרי שהמילה שדה ממעטת חורבה, שזהו בית [וכן פירש הישועות מלכו, ודלא כתוה"א. ראה להלן], אלא שבביכורים חזר והתרבה מ"כל אשר בארצם".
לפיכך, בערלה בעץ הגדל בבית איסורה מן התורה, כמבואר בירוש'. ובעציץ שאינו נקוב אסור מדרבנן [ובעץ וחרס דאורייתא (רמב"ם פ"י ה"ח). ובמנח"ש (ח"א סי' עא אות ז) מביא שיש מי שדן שגם במתכות דאו', וחולק].
*
שביעית:
כאמור, מסתפק הירושלמי בגידולי שביעית בבית. להלכה נקט הפאת השלחן (בהלכותיו סוס"י כ סכ"ד) שבזה"ז ששביעית אינה אלא מדרבנן, הגדל בבית אין נוהגים בו קדושת שביעית, שהוא ספק דרבנן. וראה בס' חלקת השדה (ח"א סי' ג) שדן בהרחבה והביא את השיטות השונות בזה להלכה.
בחזו"א (כלאים סי' כב ס"א, וסי' כו ס"ד) מבאר שהפאה"ש סובר שעל הצד ששביעית אינה נוהגת בבית, אין גם איסור מדרבנן [בשונה ממעשר שלדעת הרמב"ם חייב מדרבנן], שאם אסור מדרבנן לא היה ספיקו לקולא, אלא ככל דיני שביעית דרבנן שנוהגות גם בזה"ז. ואף שלענין מעשר להרמב"ם מדרבנן אסור, אין זה מחייב שגם בשביעית ייאסר, שאפשר שהחמירו במעשר והקילו בשביעית משום חיי נפש.
החזו"א חולק על הפאה"ש וסובר שא"א להתיר את הגדל בבית מפני שבזה"ז שביעית דרבנן, וספיקו לקולא, זה אינו, שמאחר שהוא ספק שמקורו בדאורייתא ל"א ספק דרבנן לקולא.
אמנם כ' החזו"א שהגדל בשביעית בבית בעציץ שאינו נקוב, יש לו על מי לסמוך [כלומר מאחר שמצורפת קולא בעציץ שא"נ ניתן לסמוך על פסק הפאה"ש. כנראה שלולי הפאה"ש לא היה סומך להתיר משום שאפשר שמ"מ איסור דרבנן יש גם בשביעית, כדלעיל], מאחר שלא מצינו מקור מפורש לאיסור דרבנן בעציץ שאינו נקוב בשביעית. ואף שבודאי אין להקל כלל בשביעית בעציץ שאינו נקוב בחוץ, ובסתם רהיטת הש"ס והפוסקים שהחמירו מדרבנן בכל עציץ שאינו נקוב כנקוב, אולם נוהגים הפוסקים לצרף בספיקות בכה"ג שלא התפרש בש"ס מפורש.
[וע"ש שדן בכמה ראיות מהש"ס שעש"נ אסור {וא"כ מפורש איסורו בש"ס וא"א לסמוך ע"ז להקל}, ובהם הירוש' בדמאי סופ"ה על המשנה שהתורם מהגדל בעציץ נקוב על שאינו נקוב ולהיפך, תרומה ויחזור ויתרום, וכו' ואמר ע"ז ר"ז שעציץ עשו אותו ספק, לפי הגר"א ורוה"מ הכוונה שעש"נ תיקנו חז"ל שדינו כספק חיוב גמור. והק' הגמ' א"כ מדוע א"כ עש"נ אינו מקדש בכרם? והנה לכאורה מגמ' זו שהביאה ראיה מכלאים מוכח שגזירת עש"נ שווה בכל דיני הקרקע. וא"כ מפורש דין עש"נ גם בשביעית? וגם לפי הגר"א נשאר כך בתירוץ הגמ' שפירש שתי' שמדובר בחו"ל, אבל בארץ מקדש מספק. ומוכח שכן הדין בכל איסורים. אלא שהחזו"א סובר שלא זה תירצה הגמ', אלא שגם בארץ אינו מקדש משום שאינו חיוב דרבנן גמור ורק עשאוהו כספק, אך לא לאסור בכלאים, ולפי זה אין ראיה לשביעית, שיתכן שגם בשביעית הקלו ככלאים מפני חיי נפש.
גם מהגמ' (מנחות ע.) שהביאה ראיה לאיסור עש"נ בכלאים ממעשר אין ראיה גמורה שגם שביעית אסורה בעש"נ, שאפשר שכלאי זרעים ותרו"מ דומים, אבל בשביעית הקלו מפני חיי נפש {קצת דחוק, שבגמ' פשיטא שם שכמו שבמעשר כך בכלאים ואין חידוש בזה, משמע שבכל א"נ כנקוב}, והא ראיה, שלא הוכיחו כן מכלאי הכרם שמפורש איסורו בעש"נ. וע"ש עוד שדחה ראייתו].
א"כ, בבית בעש"נ בשביעית בזה"ז – מלשון החזו"א משמע שהקל רק בדיעבד, אבל כבר הביא הג"ר קלמן כהנא זצ"ל (בהליכות שדה 72) שב"סדר השביעית" [שכ' הגר"ז שפירא תלמיד החזו"א עפ"י החזו"א והיה למראה עיניו], כתוב שמותר, ואמנם בשנת החזו"א האחרונה שונה הנוסח ונכתב "אפשר להקל", מ"מ הגרק"כ מביא שהחזו"א הורה להתיר, וכן השמועה בשם הג"ר דב לנדו שליט"א שהחזו"א התיר [משמע לכתחילה]. וראה בהרחבה בכל זה בס' חלקת השדה (שם סי' ד ואילך).
[ומכאן המקור לנידון זריעה ועבודה בחממות שמגדלים בהם בעציצים שאינם נקובים בשביעית, וראה בחלקת השדה (שם סי' ד-ז) שמברר בהרחבה מהי הגדרת בית בחממות, ומתי הוי עש"נ, ודין עציצים ומשטחים שמעל מ' סאה שדינם כקרקע. וכמו כן מברר (שם סי' ז) שבאותם שמותר בשביעית אלא שחייבים מדבריהם במעשר, יפריש מע"ע.
ובחלקת השדה (שם סי' ה) מביא שדעת האור לציון להחמיר בעש"נ בבית. והגר"ש וואזנר והגריש"א, אף שמעיקר הדין ולהלכה נקטו שמותר בעש"נ בבית, מ"מ לא היה ניחא להו בתעשיה הגדולה הזו של חממות, ע"ש בהרחבה. וראה עוד מנח"ש (סי' מ ד"ה וראיתי וסי' מא ד)].
בחיוב תרו"מ:
לעומת זאת לגבי מעשר שנאמר בו "שדך", הגדל בבית, מדאורייתא פטור ממעשר. ומ"מ כ' הרמב"ם (מעשר פ"א ה"י) שחייב במעשר מדרבנן, והראב"ד סובר שאין חיוב כלל [יש לציין שמדברי התוס' (ב"מ פח. ד"ה בעל הבית) עולה שאילן הגדל בבית חייב במעשרות מדאורייתא. וכבר העירו בזה בתורת הארץ (ח"ב פ"ה אות ב), חכ"א (שע"צ פ"ב ה"ה בינ"א ב), חזו"א (מעשרות ז, ה), ואחרונים נוספים].
הגדל בעציץ שאינו נקוב בחוץ חייב במעשרות מדרבנן, כמבואר במשנה (דמאי פ"ה מ"י), וכן ביומא פג: ובמנחות (ע.), ובירוש' חלה פ"ב לגבי ספינה גוששת, וכ"פ הרמב"ם (תרומות פ"ה הטו, טז).
לפיכך, במעשר בבית מפרישים בלי ברכה אף כשגדל בקרקע, שהרי להראב"ד אין אפילו חיוב דרבנן, וסב"ל. ובעציץ שאינו נקוב בחוץ מפרישים בברכה, שהוא חיוב מדרבנן. וכבר הרחיב בדין זה רבינו ראש המכון הגרש"ז רווח שליט"א (בחלקת השדה ח"ג תרו"מ סי' ד, ובקצירת השדה ח"א פ"ד), ושם התבאר בהרחבה מהי הגדרת עציץ נקוב ושאינו נקוב בירק ובאילן, והגדרת בית, ועוד. ע"ש.
נותר לנו לברר מה דין הגדל בעציץ שאינו נקוב בבית, האם פטור מהפרשה, וכמו בשביעית.
מדברי החזו"א הנ"ל עולה שאף שהקל בשביעית בעש"נ בבית בזה"ז, אין להקל במעשר בבית בזה"ז, שלא הקל בשביעית בבית אלא בצירוף מש"כ שעל הצד שמותר אין אפילו איסור דרבנן, וא"כ אינו אלא ספק איסור בזה"ז, ובנוסף שלא מצאנו איסור מפורש בעש"נ בשביעית. אבל במעשר שהוא ודאי איסור דרבנן להרמב"ם, וגם מפורש איסור עש"נ לא היקל.
אמנם הגר"ש רייכנברג שליט"א הסתפק שמא גם להרמב"ם שגזרו בבית במעשר הוא דווקא בקרקע, אבל בעש"נ כלל לא אסרו מדרבנן, ז"ל: "יש להעיר שהיה מקום לומר שגם לפי הרמב"ם בעציץ שאינו נקוב בבית לא גזרו [והרמב"ם מדבר על הגדל בקרקע הבית שבזמנם הבתים לא היו מרוצפים], וכמו שכותב החזו"א שביעית כב, א לענין שביעית: ”והיכי שהעציץ בבית, את"ל דזורע בבית דרבנן, י"ל דבעציץ שאינו נקוב לא גזרו כיון דגם בזורע אינו אלא דרבנן". מצד אחד רואים שהחזו"א הקיל רק מדוחק, אך שם זה משום שזהו רק ספק אם בית פטור בשביעית. מאידך י"ל כיון שחייבו תרו"מ בעציץ שאינו נקוב, אע"פ שאינו שדה וגם אין הדרך לגדל בו, ממילא אינו שונה בגלל שהוא בבית, וצ"ע."
ומ"מ לדינא יש להפריש מכל הגדל בבית בלי ברכה. ויש להקפיד גם בבית ובחממות שלא להפריש מהגדל בעש"נ [כגון כשיש משטח מנתק] על הגדל בעציץ נקוב, הן משום שהוא תרי דרבנן על אחד, ובפרט לפי מש"כ שיש צד שבעש"נ בבית אינו אף דרבנן. ובודאי שאין להפריש מהגדל בבית ובחממות אפילו באדמה, על הגדל מחוץ לבית אף בעש"נ ומשטח מנותק.
כלאים:
הנה לפי הכלל שהתבאר בירושלמי הנ"ל [שאיסור שנאמר בו "שדך" אינו נוהג בבית מדאורייתא, וכשכתוב "ארצך" נוהג גם בבית], מתבקש שאין איסור כלאים בגדל בבית, שהרי כתוב בו "שדך", כדלהלן. אלא שמצינו מהאחרונים שסוברים שאסור בכלאים מדאורייתא. כמו כן י"ס שמדרבנן אסור. ויש לדון בדין זה ובראיותיהם, ואם יש הבדל בין סוגי הכלאים בזה.
שלושת אופני איסור כלאים השייכים למצוות גידולי הקרקע: כלאי זרעים, כלאי הכרם, והרכבות של גידולים זב"ז, נלמדים משני פסוקים בתורה:
א. איסור כלאי הכרם נלמד מהפסוק: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם" (דברים פכ"ב פסוק ט).
ב. הן איסור כלאי זרעים, והן איסור הרכבת גידולים זב"ז נלמדים מפס' אחד (ויקרא פי"ט פסוק יט): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ", כמבואר בגמ' (קידושין לט., ירושלמי כלאים פ"א ה"ז). וכ"פ הרמב"ם (כלאים פ"א ה"ה), והטושו"ע (סי' רצה ס"א), ז"ל: "כלאי האילנות, הרי הם בכלל מה שנאמר "שדך לא תזרע כלאים"…". ואמנם דיניהם שונים, שהרכבה אסורה אף בחו"ל, ויש אוסרים גם לבן נח, בשונה מכלאי זרעים, וכפי שדורשת הגמ' (קידושין שם, וסנהדרין נו:, ס., הובא והתבאר בהרחבה בתנובות שדה גליון 182).
בכלאי זרעים מפורש בכתוב "שדך", שלהאמור בירושלמי ממעט גידולי בית מהאיסור, וא"כ לכאורה צ"ל כלאי זרעים בבית כמעשר שאינו מדאורייתא. אבל מדרבנן שמא אסור כמעשר, וכפי שהשוותה הגמ' (מנחות ע.) בעש"נ בין מעשר לכלאי זרעים.
מאידך, איסור הרכבה, הגם שנלמד מפס' זה, מבואר בגמ' בקידושין הנ"ל, שנוהג גם בחו"ל, מפני שנלמד מתחילת הפס' "את חקתי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים, הוקש לבהמה שנוהג גם בחו"ל". ומקשה הגמ': "ואלא הכתיב "שדך"? ההוא, למעוטי זרעים שבח"ל". הרי שאף שנלמדים מפס' אחד, מ"מ נדרשים בשתי דרכים, ו"שדך" לא נדרש על כלאי הרכבה, ויהיה אסור לכאורה גם בבית כשם שאסור בחו"ל, וכשם שהרבעה אסורה באלו.
והנה בכלאי הכרם לא כתוב "שדך", אלא "כרמך", ויש לדון אם מתמעטים מזה כלאי הכרם שבבית או לא. שמא כשם שבכלאי זרעים נאמר "שדך", ה"ה "כרמך", ואולי דינו כגידולי בית בשביעית שהסתפק הירושלמי?
באחרונים דנו בכמה ראיות לדין זה:
א. הגמ' בעירובין (צג.) דנה אם מצינו מחיצה שגורמת לאיסור, והביאה ראיה מברייתא, ז"ל: "בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה, גפנים כאן – מותר לזרוע כאן [משום שפי תקרה יורד וסותם, והוי מחיצה בין הכרם לזרעים]. ואילו השוה את קרויו – אסור…". הרי שכשכל הגג מקורה אסור לזרוע כלאים תחתיו. ומכאן הוכיחו שלענין כלאים הגדל בבית חייב [שהרי מוכח מיניה וביה שמדובר בבית בהגדרתו, אלא שחציו אינו מקורה].
בחזו"א (שביעית כו, ד) מביא שהשואל שם הוכיח מסוגיא זו שיש איסור מדרבנן בכלאים בבית, ודלא כהראב"ד שסובר שבתרו"מ אין אפילו איסור דרבנן בבית. ואין לתרץ שדווקא בכלאי הכרם אסור ומדאורייתא משום ש"כרמך" משמעו גם בבית, משא"כ כלאי זרעים שכ' "שדך", זה אינו, שמהירוש' מוכח שדין כלה"כ וכל"ז שווה, שאל"כ, מה הק' בירושלמי (כלאים פ"ח ה"א) על ר' יאשיה שסובר שכלאי הכרם הוא רק בזורע חיטה ושעורה וחרצן ביחד, א"כ למה הוצרך הלאו בכלאי הכרם, הא בלא"ה אסור משום כלאי זרעים, והרי יכלו לתרץ בפשיטות שכלאי זרעים אינו נוהג בבית, ובכלאי הכרם התחדש שנוהג. ומדלא תירצו כך מוכח ששווה כלאי הכרם לכלאי זרעים, וע"כ שבשניהם האיסור הוא מדרבנן [שסובר שכל"ז ודאי דרבנן, דכתיב "שדך"].
גם בתורת הארץ (שם אות כ) הוכיח מהירוש' שדין כל"ז וכלה"כ שווים בבית, אלא שמאחר שפשיטא לו שבכלאי זרעים פטור בבית, א"כ מוכח שגם כלה"כ אינו נוהג בבית. וע"ש שדן בהרחבה בראיה זו ובראיות אחרות, ומ"מ בהלכה שם כ' שצ"ע בזה אם איסורו דאורייתא או מדרבנן.
אלא שהחזו"א שם עונה שאדרבא מוכח שגם כלאי זרעים בבית מדאורייתא [צ"ב כוונתו. כנראה סובר שכלה"כ פשוט שהוא דאורייתא בבית, וכמו שכ' קודם שלשון כרם מתייחס רק לקיבוץ הגפנים, ואף כשהוא בבית נקרא "כרמך". וא"כ מהשוואת הירוש' כלאי זרעים לכלה"כ מוכח שגם כל"ז דאורייתא בבית]. ומוסיף שבלא"ה "אין ללמוד דרשות חכמים זמ"ז, וי"ל דכלאים בעירוב קפיד רחמנא ולא אימעיט בית" [כוונתו שאף שהירוש' אמר כלל שכל שכ' "שדך" ממעט בית, א"א ללמוד מזה לכלאים].
ולענ"ד לו"מ דבריו צ"ע, דברי הירוש' (בערלה) ברורים ש"שדך" ממעט בית, ומדוע לא ללמוד שכך הדין בכלאי זרעים, שאינו נוהג בבית. ועירוב דקפיד רחמנא אינו אלא בשדה ולא בבית, כשם שאינו בעציץ שאינו נקוב? ועל הראיה מהירוש' (בכלאים הנ"ל) שמוכח ממנו שכלה"כ וכלאי זרעים שווים, לכאורה ניתן לומר שגם כלה"כ התמעטו מבית שלשון "כרמך" משמעו בשדה ולא בבית [וכדעת הצפ"פ, להלן].
ועוד, גם אם פשוט לחזו"א ש"כרמך" אינו ממעט בית, מ"מ כלאי זרעים שמפורש בהם "שדך" התמעט בית [וכירושלמי בערלה]. ועצם הוכחתם מהירוש' בכלאים אינה מוכרחת, שבירוש' שם אליבא דר' יאשיה שסובר שכלאי הכרם איסורם כשיש עימם כלאי זרעים [חיטה שעורה וחרצן במפולת יד], ולכן הבינה הגמ' בקושיא שם שלדידיה אף אם משמעות "כרמך" כולל בבית, מ"מ לא יהיה דין כלה"כ בבית מאחר שכלאי זרעים לא נוהג שם, וע"כ שאלה למאי איצטריך לאו דכלה"כ, אבל להחולקים על ר' יאשיה יתכן שדינם שונה.
וראה עוד בס' שערי זיו (להגר"י וינוגרד) זרעים סי' א מש"כ לתרץ קושיא זו.
ב. ראיה נוספת שכלאים בבית אסורים הביאו האחרונים (תורת הארץ שם אות כ, מעדני ארץ פ"א ה"א אות ז) מהמשנה (כלאים פ"ה מ"ד. ופסקה הרמב"ם פ"ז הכ"ג): "הבית שבכרם זורעין בתוכו", וביארו המפרשים שהחידוש הוא שאפילו כשבית מוקף בכרם, מחיצותיו מבדילות, ומותר לזרוע שם. וק' שאם בית התמעט מכלאים, מותר אפילו לזרוע בתוכו כלאים, ואף ללא היתר מחיצות המבדילות.
במעדני ארץ (שם) מביא ראיה זו בשם הגרא"י קוק זצ"ל שסבר שבית התמעט מכלאים, והק' ע"ז מהמשנה הנ"ל. וע"ש שדן אם ניתן לומר שכאשר צד אחד מהכלאים נמצא מחוץ לגג, אסור משום כלאים. ואמנם דוחה תי' זה מסברא ומראיות שבמקום שצד אחד אינו באיסור אין בו כלאים, כמובא בגמ' (ב"ק נה.) שכשהחיטים בארץ והשעורים בחו"ל אין כלאים [ובכל אופן תירוץ זה לא היה מתרץ את הראיה מעירובין הנ"ל, שכן מבואר שם שבהשווה קירויו אסור, אף שכולו תחת גג].
ומ"מ ראיה זו ניתן לדחות שהחידוש במשנה הוא שאין אפילו איסור דרבנן, ודלא כבית שאסור מדרבנן [לכה"פ לפי הרמב"ם].
ועוד נלענ"ד לדחות, שאף אם כלאים בבית מותרים, המשנה משמיעה רבותא שאפילו בבית שנמצא באמצע כרם לא בטל שם בית ומחיצות ממנו, כפי שפירשו המפרשים שם, ז"ל הרא"ש שם: "תמיה לי מאי קמ"ל, אפילו אצל גדר סומכין זרעים מכאן וגפן מכאן, כ"ש בבית מוקף מחיצות? ואי אמרינן דמקום שהוא מוקף גדר מד' רוחות ועומד באמצע הכרם ומקיפו הכרם דהוי כגת ואסור, ולא דמי לשומרה, דהתם הזרעים גבוהים מן הגפן, ואין אויר הכרם מקיפו, אתי שפיר, דאע"ג דבגדר אסור בבית מותר". א"כ נפרש שגם לגבי שם בית היתה הו"א שאינו קרוי בית בכרם, וקמ"ל שכן.
והנה בתורת הארץ (שם) הוסיף להוכיח מדברי הירוש' שם שהוסיף שאם הבית פחות מג"ט נחשב סתום והוי כלאים, וק' דמ"מ אין זה "שדך". וע"כ דן לת' שבכלה"כ שכ' כרמך גם בבית אסור, ולפי זה שונה דין כלאי זרעים מכלאי הכרם. אמנם מוסיף להסתפק שמא איסורו רק מדרבנן. ונשאר בצ"ע, ע"ש בהרחבה.
ולכאורה יש לתרץ שבפחות מג"ט כשם שלמחיצות אין דין מחיצות, כך אין לזה שם מקום בפנ"ע ובטל לכרם, ואינו ממועט משדה.
ג. עוד הביא החזו"א בסו"ד ראיה שכלאי זרעים נוהג בבית ממה שהקשו הראשונים (חולין ס.) על ספק הגמ' "הרכיב שני דשאים זה על גב זה מהו", והקשו הראשונים שמשנה מפורשת היא (כלאים פ"א מ"ח) שירק בירק אסור בהרכבה. ותי' בכמה אופנים, שיתכן שאיסור המשנה רק משום כלאי זרעים, וספק הגמ' באופנים שאין בהם איסור כל"ז אלא רק הרכבה, כגון בחו"ל. מדוע לא תירצו שנפ"מ בבית שכל"ז לא נוהג, והרכבה נוהגת אף בבית. ובע"כ שגם כל"ז נוהג בבית ומדאורייתא. ע"כ.
הנה פשוט לחזו"א שאיסור הרכבה אסור גם בנטיעה בבית [כפי שהתבאר לעיל עפ"י הגמ' (קידושין שם) ש"שדך" האמור בפס' נדרש רק על כלאי זרעים שאינו נוהג בחו"ל, ולא על הרכבה, וא"כ ה"ה לגידולי בית]. אמנם התורת הארץ (שם אות יח) מצדד שכיון שמפסוק זה נלמד איסור הרכבה, א"כ התמעט בית מהרכבה, ומה שבגמ' בקידושין מבואר ש"שדך" למעוטי חו"ל ממעט רק כלאי זרעים ולא הרכבה, יש לחלק בין המילה שדה שממנה ממעטים בית, לבין הריבוי "שדך" שנלמד ממנה ארץ ישראל שניתנה לנו משמים, למעוטי חו"ל, ובהרכבה אין מיעוט זה, אבל שדה הממעט בית נדרש גם בהרכבה. אמנם התוה"א נשאר בסו"ד בצ"ע.
ד. מאידך, ראיה שאין כלאי זרעים בבית, מהירוש' כלאים פ"א ה"ט שנחלקו ריו"ח ורשב"ל בשני מינים הזרועים בחורבה, לר"י פטור ולר"ל חייב, וביאר הישועות מלכו שלר"י פטור משום שכ' "שדך", כדמוכח בגמ' (מנחות פד:. הובא לעיל) שממעט חורבה מ"שדך". אלא שמעיר שהרמב"ם בהלכותיו השמיט דין זה. יתכן שסבר שאין הלכה כך. ע"ש.
ה. ראיה נוספת. ב"הר צבי" (זרעים ב סי' לא) מביא את דברי הגמ' (ע"ז לח:) איך היו עושים "המטליא", היו מצמיחים במים כמה זרעים יחד. וקשה דהוי כלאים לפי מה שביאר שם שהגדל במים דינו כגדל בעציץ נקוב. ומתרץ שמדובר בגדל בבית, ובכלאי זרעים שכתוב בהם שדך אינו דאורייתא. אלא שמק' שמ"מ מדרבנן צ"ל אסור לדעת הרמב"ם, כשיטתו לגבי תרו"מ. ע"ש.
להלכה נחלקו האחרונים:
הגאון הרוגוצ'ובי בצפנת פענח (כלאים פ"ה הט"ז) כותב מפורש שכלאים כמעשר שבגדל בבית פטור, שאין עליו לא שם שדה ולא שם כרם. ומבואר שסובר שאף כלאי הכרם אינו מדאו'. אמנם נראה שגם לדבריו אסור בבית מדרבנן לפי דעת הרמב"ם הנ"ל, כשם שמחייב מעשר בגדל בבית, וכפי שהשוותה הגמ' (מנחות ע.) דין כלאים למעשר לענין עציץ נקוב.
גם ב"הר צבי" המובא לעיל סובר שכלאי זרעים הגדלים בבית אינם אסורים מדאורייתא מאחר שכתוב בהם "שדך" [אמנם לא דן שם על כלה"כ כלל]. ומוסיף שמ"מ מדרבנן צ"ל אסור לדעת הרמב"ם, כשיטתו לגבי תרו"מ.
גם דעת הישועות מלכו (הוב"ל) נוטה שריו"ח שסובר שהזורע בחורבה פטור הוא משום שכלאי זרעים בבית פטור, אלא שדן שמאחר שהרמב"ם לא הביא להלכה דין זה, אפשר שסובר שגם בבית חייב. ע"ש.
ובתורת הארץ (שם) סובר שכלאי זרעים אינו אסור מדאורייתא בבית, אבל בכלה"כ מוכח [כמובא לעיל] שנוהג גם בבית, וצ"ל ש"כרמך" אינו ממעט בית. או י"ל שגם בכלה"כ אינו אלא מדרבנן. ונשאר בצ"ע.
מאידך, החזו"א במסקנתו נוטה שכל כלאים נוהג בבית מדאורייתא. ובדרך אמונה (תחילת הלכות כלאים) כ' זאת כדין מוחלט, ובשעה"צ כ' מקורו בשם הישועות מלכו ובשם החזו"א.
גם במעדני ארץ מעלה מכח הראיות שכלאים נוהג גם בבית, ומבאר ב' טעמים מ"ט אע"פ שכ' שדך, בכלאים לא נמעט מזה בית. וכעי"ז כ' בשערי זיו (זרעים סי' א, להרב ישעיה וינוגרד זצ"ל).
ולענין הרכבה, בתורת הארץ נוטה שגם הרכבת גידולים אינה מדאורייתא בבית, ואילו מהחזו"א מדויק שפשוט לו שגם בבית אסור.
כאמור לעיל, כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור מדרבנן. אלא שנחלקו מפרשי הירוש' האם בכלאי הכרם בעש"נ נאסרים הגידולים כמו בכלאים דאורייתא, שבירושלמי בדמאי סופ"ה מובא שעציץ שאינו נקוב עשו אותו מדרבנן כספק. והק' דא"כ בכלאי הכרם יאסור, ובברייתא כ' שעש"נ אינו מקדש בכרם. ולפי הרש"ס וכעי"ז בפני משה בתירוץ השני וכן לפי הגר"א עולה שתי' הגמ' שבאר"י מקדש. אמנם לפי פנ"מ בתי' א וכן לפי החזו"א עציץ שאינו נקוב אינו מקדש כרם אפילו בארץ.
והנה אף שבשביעית מקילין בעש"נ בבית, מ"מ בכלאים אין להתיר בכה"ג, שהרי לא התירו בשביעית אלא משום שבזה"ז דרבנן, משא"כ כלאים שלרוה"פ הוא דאורייתא, ועוד, שכאמור לעיל גם הגדל בבית י"א שאסור משום כלאים. ומכל מקום בצירוף עוד היתרים אפשר להקל בעציץ שאינו נקוב בתוך בית לענין כלאים, וכמו שהתרנו במשטח זריעה לתלמידים שכל עציץ בפני עצמו ואין חיבור שורשים. אולם אין מרחק ביניהם [ראה חלקת השדה כרך ד כלאים סי' א].
מתנו"ע בבית:
בתוס' הרי"ד (להרידב"ז מסלוצק וצפת, בסוף פירושו למס' מעשרות, ד"ה והשתא) דן מדוע לא הסתפק הירוש' בערלה שם אם נוהג דין מתנות עניים בבית, שהרי בשכחה ובפאה כ' "שדך", וה"ה לקט, ומאידך כ' בהם "קציר ארצכם", וא"כ צ"ל דינו כשביעית, שהגדל בבית הוא בספק חיוב. ומצדד לומר שהפטור בבית אינו אלא כשהמילה "שדך" באה למעט, אך כשבאה לרבות לא התמעט בית, וכ"ה במתנות עניים, ע"ש. אמנם הרב בעל תורת הארץ (שם סקי"ב) דן בהרחבה, ונשאר בספק בדין זה. ועוד מסתפק שם על הצד שגידולי בית אינם חייבים מדאורייתא במתנות עניים, האם חייבים מדרבנן. ונשאר בספק. ובמעדני ארץ (שם) דן בשאלת הרידב"ז בתוס' רי"ד שלו, ונוקט לפי סברותיו שאכן נוהג בבית, ושדה לא בא למעט בית. ע"ש. וצ"ע לדינא [ובמקו"א כתבנו מתי נאמר דין ספק לקט לקט, כלומר שבספיקות במתנו"ע יש לנהוג לחומרא, אם הוא דווקא במקום שיש חזקת חיוב, ועוד].
ביכורים מגידולי הבית:
האחרונים נחלקו אם גידולי בית חייבים בביכורים, וכולם הוכיחו דבריהם מהגמ' במנחות (פד:). בתורת הארץ (שם ס"י) כ' שאין מביאים מגידולי בית, ואם הביא לא קדשו. ומקורו מהגמ' שם: "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה'. אין לי אלא שתזרע, עלו מאליהן מנין? תלמוד לומר: בשדה". כיצד ניתן ללמוד מהמילה "בשדה" לרבות עלו מאליהם, מדוע לא דרשו ממילה זו למעט גידולי בית. אלא בע"כ שהבבלי אינו סובר כהירוש', ומ"שדך" לא התמעט בית. אלא שהרמב"ם נקט להלכה כהירוש', ודורש שדה בתרו"מ למעט בית. ומ"מ לענין ביכורים צ"ל פשוט שפטור מפני שגידולי בית אינם מהמובחר. ולכן הגמ' לא מיעטה בית מ"שדך", שבלא"ה א"א להביא משם, שאינם מהמובחר. עכ"ד.
ואילו הישועות מלכו (כלאים פ"א סוף ה"א) הביא המשך דברי הגמ' שם שגידולי בית חייבים בביכורים, ששאלו: "אין לי אלא בשדה, מנין לרבות שבחורבה… ת"ל: בכורי כל אשר בארצם". הרי שיש לימוד מיוחד שגם הגדל בבית חייב, שהרי חורבה היא בית, ולולי הריבוי הנ"ל היה בית מתמעט מ"שדך", וכדברי הירוש' [היפך דברי התוה"א בשיטת הבבלי]. ולשיטתו פשוט שמביאים, ואף צריך להביא ביכורים מגידולי בית.
