בהיתר אכילת דונג [שעוות] דבורים

: אל מעלת הגאון שליט”א,

אין צורך כלל להגיע לשום היתר בשעווה מהיתר השלאק, והוא משנה מפורשת בע”ז (פ”ב מ”ז), ובתשובה בקונטרס היוצא מן הטמא (סי’ יד) הוכחתי כן גם מהסוגיא בב”מ (מ ע”א) שהיו מחפים החביות של היין בקירא כלומר בשעוות דבורים, הרי שזה דבר המותר באכילה. ושוב הבאתי שכן מצאתי בהערות למרן הגריש”א שהכי הוכיח מסוגיא זו.

והגם שחומר השעווה ממוצה מגוף הדבורה, כלומר, מאותו צוף פרחים שחלקו הולך לזפק מיוחד שבתוספת רוק הופך לדבש, וחלק נהפך ע”י בלוטות הנמצאות בבטן הדבורה לשעווה [תהליך זה הוא לאחר שהיא באה במגע עם אויר, בתחילה צבעה צהוב ובהמשך מקבל גוון כהה]. ואמנם השעווה משמשת את הדבורה לבניית התאים שבהם נאגר הדבש, מכל מקום מחמת שאין החלות משמשות אלא לאחסון הדבש, אך הם עצמן אינן ראויות כלל למאכל, ואמנם כשהן נלעסות יש טעם מתוק, מ”מ הוא מחמת שהדבש אגור בפנים, אולם לאחר הוצאת הדבש, נותרות החלות כגומי לעיסה ללא טעם כלל ועיקר, ממילא איננו דבר מאכל. ויעוי’ היטב בקונטרס שם.

ובספר תולעת שני (ח”א פרק ז סעי’ ו) הבאתי שכן כתבו כל פוסקי הדור שעסקו בסוגיא זו, כ”כ הגאון בעל שו”ת משנה הלכות (חי”ג סימן קיד) בתשובה להגר”י פישר זצ”ל, וראה מה שהשיב לו בשו”ת אבן ישראל (ח”ט סי’ סה), והתיר מחמת פסולת. וראה בתשובה שם מש”כ בעניותי על דבריו. ועוד ראה בספר הליכות שלמה (הלכות ומנהגי ר”ה פ”א סעי’ יז הערה 76) שכתב דהשעווה אינה חשובה כאוכל ואין שום אדם אוכלה כשאר אוכלין, והרי היא כעפר או סיד יבש ואין בה תורת איסור כלל. ולא יפה עשו המערערים להטיל ספק בדבר הנהוג להיתר מאז ומקדם. והוסיפו שם, שמרן הגרשז”א היה נוהג בעצמו לאכול בר”ה מהשעווה עם הדבש. וראה עוד בקובץ מבית לוי (חודש תשרי תשנ”ח עמ’ יז) שהביאו שהכי ס”ל להלכה מרן הגר”ש ואזנר זצ”ל. וכך נהג מרן כ”ק המהר”א מבעלזא זצוק”ל, לאכול דווקא דבש בעודו בחלתו.